"לזרה לא כדאי לאמץ הרגלים שחוטפים בפוטנציה שמים לב אליהם"

מי שגר בקאבול ידע שיש את קאבול של היום וקאבול של הלילה. מי שבהתה בסביבה או חיכתה ברחוב, קיבלה מבטים חודרים - וגם הצקות מעוברי אורח משועממים

תמר ברס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גשר המסוממים בקאבול. סירחון שעלה לשמים
תמר ברס

בבית של רזא, המארח שלי בקאבול, הקפידו על הפרדה מוחלטת בין גברים לנשים. הוא היה פשטוני אדוק וזאת היתה המסורת שלהם. הוא אפילו לא ידע איך נראות אחיותיה של אשתו. חבריו לא ידעו איך אשתו נראית. גם אנחנו לא ראינו אותה. ראינו כמויות עצומות של אוכל מדהים יוצאות מהמטבח, אבל לא את הטבחית עצמה. התחושה שלי היתה שזה נבע בעיקר ממה עשויים להגיד השכנים, ופחות מתוך דעותיו של רזא בנושא.

רזא חשש שהשכנים יראו אותו מארח זרים. יש אנשים שבעיניהם זרים הם מטרה לחשדות - אולי הם מרגלים ואולי "פילים בחנות חרסינה" שבאים לשבש דברים בסביבה שלהם. בנוסף, זרים היו מטרה לחטיפות של הטליבאן, שאהב לבקש עבורם כופר גבוה. בקאבול אי אפשר לדעת מי מהשכנים משויך לטליבאן. באפגניסטאן, מארח שלא הצליח להגן על אורחיו מחוטפים או כל סכנה אחרת מאבד את שמו הטוב בקהילה. זו הסיבה שבגללה אפגנים רבים נמנעו מלארח זרים עם השנים, כשהמצב הבטחוני החמיר. בנוסף, אישה רווקה שמתארחת בבית של זרים היא מטרה לרכילות. את כל אלה לא ידעתי בזמנו. רזא הסביר לי את העובדה הזאת רק בסוף הטיול, כששאלתי אותו למה היינו צריכים להסתתר מהשכנים.

למחרת הוא העביר אותי ואת התרמילאי הצרפתי שהתארח איתי לביתם של חבריו. רזא סמך עליהם כי הם היו דומים לו בהשקפת עולמם, ולא שאלו מדוע אישה מתארחת אצלם. הם חיו כמו גברים רבים בקאבול – הצטופפו שישה בדירת חדר, ישנו על מזרנים והתקלחו באמצעות דלי. הם עבדו בעבודות טובות, אבל את מרבית השכר שלהם הם שלחו למשפחותיהם שחיו בכפרים.

קאבולצילום: תמר ברס

"אומרים שבאפגניסטאן אחד עובד ו-15 איש אוכלים", אמר אחד מהם, "וזה נכון. אני מפרנס את אשתי וילדינו, וגם את הסבים וכמה אחים מובטלים ואת ילדיהם. קשה למצוא עבודה באפגניסטאן. הרבה מהעבודות מגיעות מאמריקאים. כל הכלכלה שלנו בנויה על סיוע אמריקאי. ברגע שהם עוזבים הלך על כולנו".

החשמל בא והלך והדיירים התחממו מפרימוס קטן. הם התקשו לענות למיילים מהעבודה ואני התקשיתי לשלוח מיילים ללקוחות שלי. בשלב מסוים הבנתי שלא אוכל לקחת עבודות תרגום באפגניסטאן בגלל מצב האינטרנט ושאהיה מובטלת לחודש. "החשמל שלנו מגיע מטג'יקיסטן", הסביר דייר אחד, "בגלל בעיות תקציב באפגניסטאן, הטג'יקים קיצצו את אספקת החשמל שלנו. גם האינטרנט נהיה בלתי יציב. זה משפיע על העבודה במשרדים. קשה לעבוד ככה".

הם ביקשו שלא אצא מהדירה. "אנחנו נביא לך את כל האוכל וכל מה שאת צריכה מבחוץ", הם אמרו. "רק אל תצאי למסדרון. אם השכנים יראו פה אישה בדירת גברים הם יחשבו שהזמנו זונה ללילה". הבנתי שאני "תפוח אדמה לוהט", ושאלתי אם הם מכירים בית הארחה שאפשר לעבור אליו. "אני רואה באינטרנט את אותם חמישה מלונות של מאה דולר ללילה, ובכולם היו פיגועים", אמרתי, "יש פה משהו אחר?" הם אמרו שכן. "יש הרבה בתי הארחה, אבל הם לא מפרסמים את עצמם באנגלית וחלקם מקבלים לקוחות מפה לאוזן או בצורה רנדומלית. יש בית הארחה אחד קרוב, אנחנו ניקח אותך לשם".

קאבול. אומרים שאדם אחד מפרנס 15 איש

למחרת הם לקחו אותי לבית ההארחה, שהפך לבסיס שלי בקאבול. הצוות של בית ההארחה היה אדיב והשתדל לעזור במגבלות השפה. התעקשתי שחבריו של רזא ידברו עם פקיד הקבלה, וירמזו לו שהצוות צריך להתנהג בצורה הגונה לאישה. לא לדפוק בדלת של החדר ללא סיבה מוצדקת. הצוות שמר מרחק ובא רק כדי לעזור בבעיות החשמל והמים, שצצו בשפע. אורחי המקום היו אנשים ממעמד הפועלים ומשפחות מהכפר. אבל הסביבה היתה בעייתית.

בצד אחד היה שוק ענק מלא בחנויות, דוכנים, ילדים-קבצנים ומסעדות. השוק ישב על צומת תחבורה ענק. אלפי אנשים עברו שם בדרך לעבודה או ללימודים. בצד השני של בית ההארחה היה גשר המסוממים של קאבול. הוא כבר הופיע במספר סרטי דוקו כי הוא סימל את משבר האופיום של אפגניסטאן. הוא נמתח מעל תעלה ענקית שחצתה את העיר. זאת לא היתה תעלה של מים זורמים, אלא של הררי זבל מעורבבים בבוץ עם סירחון שעלה לשמים.

ההומלסים התקלחו בתעלה הזאת, ואף ישנו על גדותיה ועל הקרטונים שכיסו אותה. מה שהחזיק אותם בצחנה שסביבם היה מנות האופיום שהם הזריקו לעצמם כל היום. חלקם עלו מגדות התעלה לגשר והזריקו על אי התנועה שבמרכז הכביש. המראה של מסוממים וילדים-קבצנים יושבים על אי תנועה, מוקפים בסטודנטים ועובדים שממהרים לדרכם ומתעלמים מהם, היה סוריאליסטי.

השוק בקאבול. מלא בחנויות, דוכנים, ילדים-קבצנים ומסעדותצילום: תמר ברס

מי שגר שם ידע שיש את קאבול של היום וקאבול של הלילה. בשביל אישה בקאבול, הלילה התחיל עם השקיעה. בחורף השקיעה החלה בסביבות 5-4 אחר הצהריים. אחרי השקיעה אף אחת לא יצאה לרחוב ברגל, אלא ברכב או בלוויית גבר מהמשפחה. גם ביום היו בקאבול שלל של כללים לא כתובים. מי שעברה בצומת של השוק הלכה במהירות, בדרך כלל לתחנת האוטובוס, עם הפנים קדימה, בלי להסתכל לצדדים.

מי שהתעכבה בצומת, בהתה בסביבה או חיכתה, קיבלה מבטים חודרים ומידי פעם גם הצקות מעוברי אורח משועממים. אם אישה העזה לשלוף מצלמה, עוברי האורח המשועממים עם המבטים החודרים היו מתחילים להתקבץ סביבה. זו אחת הסיבות לכך שגם בימים טובים, קאבול היתה קשה לעיתונאיות מקומיות ונשים שאינן נשואות. על זה ארחיב בפרקים הבאים.

בסך הכל ישנתי כשבועיים בבית ההארחה. בית ההארחה היה בעל פרופיל נמוך, חבוי בקומה השנייה של מבנה בטון. עם הזמן גם זה לא עזר, הרגשתי ששמים לב אליי. כשפקיד הקבלה ניסה לברר בשבילי על אוטובוס לבמיאן, בעלי חנויות, עוברי אורח ונהגי מוניות שלא הכרתי החלו לשאול אותי – "אז מה, את נוסעת לבמיאן?". ביטלתי את הנסיעה לבמיאן ברגע האחרון. אחרי שביטלתי את הנסיעה, היו גם אנשים ששאלו – "אז מה, לא נסעת לבמיאן?"

גשר המסוממים בקאבול. סמל למשבר האופיום באפגניסטאןצילום: תמר ברס

כשפתחתי את הסלולרי ברחוב, מיד היו סקרנים שהציצו במסך. אם תפסתי מונית, נהג המונית היה שואל – "לקניון, כמו תמיד?" הייתי עונה: "כמו תמיד? אבל לא נסעתי איתך אף פעם". הוא היה משיב: "בסדר, לאן את רוצה להגיע היום?"

הייתי מוסרת לנהג כתובת, עולה ומתיישבת במושב האחורי. ידעתי שמבית ההארחה ועד ליעד אצטרך להחליף לפחות שתי מוניות, מכיוון שהרבה נהגים הטרידו את הנוסעות שלהם. כדי לבדוק את הנוסעת הם פתחו בשיחה, שאלו שאלות חטטניות ואז אמרו: "בואי, שבי לידי". זה השלב שבו הייתי אומרת לנהג לעצור, פותחת את הדלת ויוצאת משם. לא היתה לי סבלנות לנימוסים מיותרים. סיפרו לי על סרטון ויראלי שעבר בין כולם. הסרטון הראה עוברת אורח שנהג מונית עקב אחריה לאורך חצי רחוב. עוברת האורח הוציאה כפכף וכילתה בו את זעמה, בדיוק כשהנהג נתקע בפקק האיום של הצומת ולא היה לו לאן לברוח.

אחרי שבועיים בבית ההארחה כבר הייתי רגילה למוזרויות של המקום הזה. אבל אז שוטר דפק לי בדלת החדר. "שמעתי שיש כאן אורחת לבד ורציתי לבדוק שהכל בסדר", הוא אמר. להראות דאגה זה נחמד, אלא שהוא עשה את זה ב-1 בלילה. אמרתי לו שהכל בסדר ושבבקשה ילך. הוא הלך. נזפתי בצוות המלון שנתן לו ללכת ישר לחדר שלי. כשסיפרתי על המקרה לאישה שראיינתי, היא אמרה: "זה לא נורמלי. את חייבת לעזוב. ובכלל, לזרה לא כדאי לאמץ הרגלים קבועים שאנשים, כולל חוטפים בפוטנציה, שמים לב אליהם. אל תאכלי באותה מסעדה כל יום. אל תישני במלון אחד שבועיים רצופים".

ביום למחרת עזבתי את בית ההארחה, ונכנסתי ל"קאוץ' סרפינג", האתר שמחבר בין תיירים למקומיים שרוצים לארח אותם. התחלתי פרק חדש ומעניין באפגניסטאן.

תמר ברס

תמר ברס | תמר ברס

תמר ברס היא עיתונאית עצמאית שנהגה לסקר אזורי מלחמה ומדינות במשבר. מסעותיה כללו את עיראק, אפגניסטן, דרום וצפון סודן, הרפובליקה המרכז אפריקאית ועוד. את חוויותיה, שמתגבשות לספר, היא כותבת בעמוד הפייסבוק שלה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker