"שוטרים אפגנים צעקו לעברי: 'אנחנו מהמשטרה החשאית. את באה איתנו'"

מצב הדרכים באגפניסטאן נורא במשך שנים ארוכות. הטליבאן ביצע חטיפות של זרים, עיתונאים, פקידי ממשל ואפילו עובדים פשוטים. המבטים המוזרים שקיבלתי ברחוב גרמו לרכוש בורקה - זאת היתה טעות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הראט, אפגניסטאן. ישנתי במלון "יוקרתי" (במונחי המקום) שהיה ריק בשל המצב הביטחוני

"אסור לך ללבוש בורקה – זאת פקודה"

ב-2015 מצב הדרכים באפגניסטאן היה נורא. ברחבי אפגניסטאן הטליבאן ביצע חטיפות של זרים, עיתונאים, פקידי ממשל ואפילו עובדים פשוטים. אלה שהיו להם האמצעים, טסו בטיסות פנים כדי לבקר את קרוביהם. מעוטי היכולת התגרו במזלם בנסיעה יבשתית. חלקם ראו את משפחתם רק פעם בכמה שנים. בעל מלון הסביר לי: "את נוסעת באוטובוס. האוטובוס עושה הפסקת שירותים בעיירה כלשהי. מישהו בעיירה רואה אותך ומרים טלפון לטליבאן. בתחנה הבאה הטליבאן כבר יודעים איך לשלוף אותך מהאוטובוס". בלית ברירה בחרתי בטיסות פנים. לבמיאן, עיירת הנופש המפורסמת, היתה טיסת פנים יקרה. היא היתה מלאה עד אפס מקום. האפשרות השנייה היתה הראט, עיר עם כמה אטרקציות "תיירותיות" היושבת על הגבול עם איראן. טסתי להראט.

בהראט ישנתי במלון "יוקרתי" (במונחי המקום) שהיה ריק בשל המצב הביטחוני. עכבר קטן שחלק איתי את החדר שכנע אותי לעבור בבקר למחרת למלון הסמוך, ששכן בבניין סובייטי מתפורר עם בעיות חשמל ומים. לעומת המלון ה"יוקרתי" המלון הזה היה זול ומאוכלס באורחים וצוות שאפשר היה לדבר איתם - ואולי אפילו להיעזר בהם אם היה צריך.

בהראט לבשתי שרוואל, טוניקה ארוכה וצ'אדור כחול שהגיע עד לברכיים. שילוב מוזר של בגדי שאנטי וביגוד מסורתי. הלבוש היה מקובל בקאבול, אבל בהראט הוא נחשב פרובוקטיבי. בהראט כולן לבשו צ'אדור איראני – סדין שחור או פרחוני שכיסה את כל הגוף עד לרצפה. הצ'אדור היה לא נוח בעליל, הנשים החזיקו את הצ'אדור לאורך כל היום עם יד אחת כדי שהבד לא יפול - מתכון בטוח ללסבול מתסמונת היד הקרפלית. האפשרות השנייה היתה ללבוש בורקה – אוהל כחול שנתלה על הראש ומכסה את כל הגוף. רשת מנוקבת בקדמת הבד איפשרה ללובשת להימנע מתאונות.

אומרים שברומא תהיה רומאי, אבל שתי האפשרויות לא נראו לי מזמינות במיוחד. אז הסתובבתי ברחובות הראט עם הבגדים החריגים שלי - ומשכתי מבטים מוזרים וחודרים. זה הרגיש כמו ללכת ערומה ברחוב ובשלב מסוים כבר התחיל להימאס. אחרי ביקור במבצר העתיק עליתי על ריקשה וביקשתי מהנהג – "דוכאן בורקה". הוא הוריד אותי בחנות בורקות. שם קניתי את הבורקה הראשונה שהמוכר הוריד מהמדף.

בדרך חזרה למלון כבר הייתי לבושה בבורקה. אבל זאת הסתבכה והסתובבה ובמקום לראות את הסביבה ראיתי בד כחול. בנוסף, איבדתי את הדרך למלון. ניסיתי לשאול עוברי אורח איך להגיע לנקודת ציון קרובה, אבל הם לא ידעו אנגלית. אז ניסיתי באורדו, השפה המדוברת בפקיסטן שלמדתי באוניברסיטה העברית. הרבה אפגנים הבינו אורדו כי חלקם למדו את השפה מצפייה בסרטים הודיים וחלקם עבדו בפקיסטן ושם קלטו את השפה.

הראט, אפגניסטאןצילום: תמר ברס

אלא שלרוע מזלי אורדו היתה גם "שפתם של המחבלים". אנשים שהשתייכו לפלג הפקיסטני של הטליבאן, וחצו לאפגניסטאן כדי לבצע שם פיגועים. קרה גם שמחבלים הסתתרו בבורקות. הבורקה שלי היתה מסובבת ועקומה והיה ברור לסובבים שאני לא יודעת איך ללבוש אותה. רגע לפני שהגעתי למלון עשרות גברים הקיפו אותי וצעקו: "פקיסטן, פקיסטן". רכב עם שני שוטרים הופיע משום מקום. השוטרים יצאו וצעקו לעברי: "אנחנו מהמשטרה החשאית. את באה איתנו עכשיו". הם משכו אותי במרפק וניסו לגרור אותי לתוך הרכב.

באופן כללי, נושא סמכות אפגני, כולל איש NDS (שירותי בטחון הפנים של אפגניסטאן דאז) לא יעז להפר את חוקי הצניעות ולדבר עם נוסעת שמכסה את פניה, אבל המקרה שלי היה יוצא דופן כי הם חשבו שאני מחבלת. בזמן שאני מסתבכת עם הבורקה ומנסה להתחמק מכניסה לרכב, אמרתי: "המלון שלי כאן. תדברו עם פקיד הקבלה, הוא מכיר אותי". למזלי, הם הסכימו.

פקיד הקבלה במלון נדהם משיירת השוטרים החשאיים שהצטרפו לזירה ותושבים סקרנים שנכנסו למלון עם התיירת המוזרה שעשתה צ'ק אין לבד, והחליטה לנסות תחפושת חדשה. הוא פינה לנו חדר, שם ישבנו לחקירה של שעתיים. לא חקירה של ממש, אלא מפגן של בעלי תפקידים שונים שיצאו ונכנסו, שאלו את אותן שאלות וצילמו את הדרכון האמריקאי שלי עשרות פעמים. הם אמרו: "ללבוש בורקה זה רעיון ממש מטומטם. חשבנו שאת מחבלת פקיסטנית. מה רע בבגדים הרגילים שלך? הם מתאימים למסורת שלנו".

תמר ברס בהראטצילום: תמר ברס

המפקד הראשי זרק את הבורקה לפח ואמר: "מהיום אסור לך ללבוש בורקה. זו פקודה". ובזה החקירה הסתיימה.

"אני פקסטיני, אז חושבים מייד שאני מחבל"

בערב חלקתי ארוחה עם שני אורחים מהודו שישבו בלובי של המלון. הם עבדו באפגניסטאן עבור חברה זרה. הם דיברו בהינדי, שפה כמעט זהה לאורדו. "אני שמח שאנחנו יכולים לדבר איתך בהינדי בלי שיצלבו אותנו", אמר אחד מהם, "אבל אנחנו צריכים לדבר בשקט. כשאנחנו מדברים הינדי ברחוב חושבים שאנחנו מדברים אורדו, ושאנחנו מחבלים מפקיסטן. עושים לנו בעיות, ואז אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו הודים, רק אז היחס אלינו משתנה. האפגנים אוהבים את ההודים מכיוון שהודו תרמה הרבה לממשלת אפגניסטאן. פקיסטן לעומת זאת העצימה את הטליבאן בכסף ובתחמושת. חלק מהמחבלים מגיעים משם. האפגני מהרחוב נמצא ביחסים מורכבים עם פקיסטן – הרבה מהם מצאו בפקיסטן מקלט ופרנסה, אבל הם גם רואים בפקיסטן ארץ אויב".

הראט, אפגניסטאןצילום: תמר ברס

שנים אחר כך, ידיד פקיסטני סיפר לי: "נשלחתי לעבודה בקאבול בשביל חברה זרה. אני אזרח בינלאומי, חי הרבה שנים מחוץ לפקיסטן, אבל האפגנים לא הצליחו לראות בי שום דבר מלבד מרגל בפוטנציה. היו משרדי ממשלה שבהם הייתי צריך לבצע את התפקיד שלי, אבל לא נתנו לי להיכנס אליהם. הקולגות האפגנים הזמינו את כל החברים הזרים שלי, רק לא אותי. בכל התקופה שהייתי שם לא הוזמנתי לשום בית פרטי".

"אמרתי לאנשים שאני אמריקאית"

סיימתי את הביקור בהראט. הבנתי שכתבה לא תצא מהעיר הפריפריאלית הזאת, שבה רק מעטים דוברי אנגלית. אז הזמנתי כרטיס חזור לקאבול. כשנחתתי בקאבול גיליתי שהחדרים הזולים במלון שבו לנתי קודם תפוסים, והמחיר הכי נמוך הוא מאה דולר ללילה. לא רציתי לבזבז את התקציב המוגבל שהיה לי, כולו במזומנים. הנחתי שמשיכת כספים בכרטיס אשראי אינה מומלצת, מכיוון שהבנקים המקומיים יכולים לראות מהיכן נמשכו הכספים. כרטיס האשראי והחשבון שלי היו ישראלים.

אפגני שפגשתי בירדן תיאר זאת כך: "כוחות הביטחון והמודיעין שלנו הם לא כוחות. הם אוסף של יחידים עם אינטרסים שונים שקובעים מה יקרה בשטח. את יכולה ליפול על מישהו שיירה בך אם הוא ידע שאת ישראלית, ואת יכולה לפגוש אנשים שזה לא מעניין להם את קצה הזרת".

הראט, אפגניסטאן. "למזלי, הסכימו לדבר עם הפקיד במלון"צילום: תמר ברס

כששואלים אותי: "האם מדינה זאת וזאת אוהבת יהודים או בטוחה ליהודים", קשה לי לתת תשובה ברורה שתספק מישהו. כן, יש חוקי ויזה שאוסרים כניסה לישראלים. יש מדי פעם הצהרות פוליטיות נגד ישראל, שנועדו בעיקר לרצות מדינות שכנות או קהל בוחרים מסוים. אבל פקידי הממשל וכוחות הביטחון מעולם לא התכנסו כדי להחליט מה לעשות ביהודי שנקלע בדרכם, ובאופן כללי ביטחון ומודיעין מסונכרנים הם מושגים שלא כל אזרחי העולם חולקים במידה שווה. כך או כך, המפגשים שלי עם כוחות הביטחון האפגנים הספיקו לי. הם נטו לחקירות של שעות שחוזרות על אותן 3-2 שאלות והעדפתי להימנע מהן. אז השתמשתי בכסף מזומן ואמרתי לכולם שאני אמריקאית.

המזל זימן לי תייר צרפתי בשדה התעופה של קאבול, בתור למזוודות. תרמילאי, בלוגר, נווד דיגיטלי והיפי, שאיכשהו מצא את דרכו לאפגניסטאן וניסה לטייל בה כמו בשנות ה-70. "מצאת פה תשתיות לאנשים כמונו?" שאלתי אותו, "גסט האוס, הוסטלים וכל השאר?" הוא אמר שלא, "אבל הקאוץ' סרפינג (אתר בינלאומי שמשדך בין תיירים למארחים מקומיים, ת"ב) עובד כאן מצוין. המארח שלי בדרך לכאן לאסוף אותי. אני יכול לבקש ממנו לארח גם אותך".

המארח, שאקרא לו רזא, קיבל שיחת טלפון מהצרפתי באמצע הנסיעה לשדה. הוא שמע על "תיירת לבדה שאין לה מקום", והסכים לארח אותו ללא מילה נוספת. הוא הכניס את התרמילים שלנו לאוטו, והסיע אותנו ברחובות קאבול לשכונה של השבט שלו. "זה לא רשמי", הוא אמר, "אבל קאבול עדיין מחולקת לשבטים. השכונה שלי פשטנית ברובה". כשהגענו לביתו, הוא פתח את דלת הרכב ואמר: "תורידו את הראש ורוצו לבית, שהשכנים לא יראו אתכם".

תמר ברס

תמר ברס | תמר ברס

תמר ברס היא עיתונאית עצמאית שנהגה לסקר אזורי מלחמה ומדינות במשבר. מסעותיה כללו את עיראק, אפגניסטן, דרום וצפון סודן, הרפובליקה המרכז אפריקאית ועוד. את חוויותיה, שמתגבשות לספר, היא כותבת בעמוד הפייסבוק שלה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker