הטליבאן עבר חדר חדר, חיפש זרים והרג אותם. במלון הזה הזמנתי מקום

בעל המלון בקאבול אמר לי "פעם קאבול היתה אחרת לגמרי. הייתי שוחה בבריכה הציבורית וזו היתה שחייה מעורבת". עכשיו המבטים שגברים נועצים בכל מי שמתקרבת למסעדה מספיקים כדי למנוע את כניסת המין השני

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אפגניסטאן בחירות נשים

אחרי הביקור הראשון באפגניסטן המשכתי לשורה של מדינות: עומאן, מצרים, צ'אד, הרפובליקה המרכז אפריקאית וקונגו. משם שלחתי מספר כתבות לעיתונות. אחרי כמה חודשים הכסף התחיל לאזול, וחזרתי לארץ כדי לעבוד. שכרתי דירת מחשכים "חצי-חוקית" בירושלים. לקחתי עבודות תרגום באופן זמני עד שאמצא עבודה קבועה.

אבל משהו השתנה במנועי חיפוש העבודה. קורות החיים ששלחתי כבר לא הניבו תוצאות כמו פעם. בינתיים, עבודות התרגום גדלו בנפח עד שהפכו לעבודת בית במשרה מלאה. ואז נפל לי האסימון - "למה שלא אהיה מתרגמת וזהו?", אמרתי לעצמי. נכנסתי לעסק, וזה מה שאני עושה עד עצם היום הזה.

מספר חודשים לאחר מכן חשבתי – "למה שאשלם שכר דירה ישראלי אם אני יכולה לגור בירדן בחצי מחיר ולעבוד משם?" עזבתי את הדירה הירושלמית וחציתי את נהר הירדן, לארץ שכבר הכרתי היטב את האזור מטיולים קודמים. הגעתי להוסטל תיירים בעמאן, התנחלתי בלובי ותרגמתי לפרנסתי. היום קוראים לזה "נוודות דיגיטלית". באותה תקופה, רבים לא ידעו מה זה בכלל.

עמאן, ירדן. "הגעתי להוסטל תיירים בעמאן, התנחלתי בלובי ותרגמתי לפרנסתי"צילום: ALAA AL SUKHNI/רויטרס

ההוסטל בעמאן היה עוד תחנת מעבר, בדומה לתחנות רבות ברחבי העולם. עברו בו תרמילאים, עיתונאים תפרנים, גרושים, גרושות ועובדי סיוע. אחד מעובדי הסיוע שביקרו בהוסטל עבד באפגניסטן, מה שהפך לנושא השיחה העיקרי שלנו. הסיפורים שלו היו מלאי השראה וגרמו לי להרגיש שהביקור הקצר שלי במדינה ב-2014, שנמשך חמישה ימים בלבד, היה החמצה. מצאתי את עצמי הולכת לשגרירות האפגנית בעמאן כדי להשיג ויזה לביקור נוסף. "למה לא לעשות עוד כתבה?", חשבתי, אולי אפילו כמה כתבות, מהסוג ה"מקצועי", שכולל ראיונות של ממש, ולא רק "באתי לקבול, אכלתי חומוס והלכתי".

עיתונאי ותיק בשנות ה-50 לחייו ישב איתנו בלובי של ההוסטל, כשהודעתי לאורחים שקיבלתי ויזה ושאני טסה לאפגניסטן כדי לכתוב כתבות. "זה לא קריירה למי שמעוניין בחיים נורמליים", הוא אמר. "גם אני סיקרתי אזורי מלחמה. ואז התחתנתי ונולדה לי בת. חשבתי שאוכל להמשיך בזה, ואז מתישהו בשנות ה-90, כשה-מקום לנסוע אליו היה ארצות הבלקן, דיברתי עם קולגה בטלפון קווי, והרצנו בדיחות שחורות על מוות לקראת הנסיעה שלנו לאזור. ואז אני שומע את הבת שלי בוכה. מסתבר שהיא עשתה מה שילדים עשו באותה תקופה – הרימה את הטלפון בחדר אחר וצוטטה לשיחה. זה שבר אותי. מאז החלטתי שאני לא עושה את זה יותר. אני עדיין עיתונאי, אבל אני עוסק בנושאים בטוחים יותר, חמודים אפילו. מחר אני טס למקדוניה לעשות כתבה על תיירות". הסיפור הזה נשמר אצלי באיזשהו תא במוח, אבל באותה תקופה הוא לא דיבר אליי. הייתי מורעלת על אפגניסטן ונצמדתי לתוכנית המקורית.

הטליבאן באפגניסטן. סיקור מלחמה "זה לא קריירה למי שמעוניין בחיים נורמליים"צילום: Rahmat Gul / AP

אשקר אם אגיד שלא פחדתי. זה התעצם משני דברים שקרו באותה תקופה – הראשון היה משבר הפליטים שרק החל. גל הפליטים שגדש את אירופה כלל מאסות גדולות של אפגנים. המצב שלהם החמיר הרבה יותר מאז שהאמריקאים החלו לצמצם כוחות והטליבאן הרים את ראשו. משבר הפליטים הציף את המצב והביא את אפגניסטן לכותרות. גרמניה פצחה במבצע להחזרת האפגנים לארצם. הסיבה – גרמניה השקיעה מיליארדי דולרים כדי לבנות את אפגניסטן, לא כדי לראות אפגנים נוטשים את המפעל הלאומי שלהם. קיוויתי להיעזר במישהו שפגשתי באפגניסטן, אבל הוא כבר היה על הגל בדרכו לקנדה.

האירוע השני היה כיבוש קונדוז, העיר שדרכה נכנסתי לאפגניסטן בביקור הקודם. באותו חודש הטליבאן כבש אותה, וכמו היום, גם אז – הם הסתובבו ברחובות, צילמו את עצמם והפיצו הודעות לתקשורת. הם הצהירו שהם יחילו את חוקי השריעה ויהרגו נשים שעובדות. הם עברו מדלת לדלת כדי למצוא אותן, לפי רשימה שהיתה בידיהם. הרשימה הזו גובשה בדיוק כמו רשימות החיסול שיש לטליבאן היום – היא היתה מורכבת מאנשי ממשל ידועים, נשים שהתראיינו לתקשורת, וסתם נשים עם קרובי משפחה נקמנים שהלשינו עליהן לטליבאן. לרוב, הסיבה היתה כעס על ה"הפקרות" שלהן ועל כך שהעזו לצאת לעבוד.

רוב הנשים המדוברות הספיקו לברוח רגלית או במוניות לפני שהטליבאן נכנסו לעיר. מקלט מקומי לנשים התפנה בבהילות. הוא נבנה בשביל נערות שברחו מבעליהן או משידוכים כפויים. הנערות הועברו לקאבול. זמן קצר אחר כך המקלט נשרף על ידי הטליבאן, שלא שכח לשחרר הצהרה לתקשורת בה קרא לנערות "זונות".

מושל העיר, מוחמד עומר סאפי, נעלם רגע לפני שהכל התחיל. לפי השמועות הוא ידע מה הולך לקרות, קיבל שוחד כדי להעלים עין ויצא לחופשה בטג'יקיסטאן. בינתיים הטליבאן שרפו ובזזו כל משרד שהיה קשור לזכויות או חינוך נשים. לפי השמועות הם גם חטפו ואנסו נשים. זו לא היתה הפעם הראשונה ששמועות על סחר בנשים נפוצו. לא היו בנמצא עדויות או הוכחות, והנושא הושתק.

הטליבאן הצהירו שיחילו את חוקי השריעה ויהרגו נשים עובדותצילום: Rahmat Gul/אי־פי

כעבור שלושה ימים כבש מחדש הצבא האפגני, בסיוע כוחות זרים, את קונדוז. מושל העיר חזר. הוא אמר שהשמועות לפיהן הוא ברח הן שקר וכזב, וכי הוא יגן על העיר עד טיפת דמו האחרונה. הוא פוטר בכל מקרה. כמעט 300 תושבים נהרגו באותם שלושה ימים, אבל המצב חזר לקדמותו – קונדוז הוחזרה רשמית לממשלה. אחרי זה התקשורת העולמית הפסיקה להתעניין באפגניסטן. זה לא אומר שהמצב היה שקט. הטליבאן המשיך לבצע פיגועים בתדירות של פעם בשבוע בקאבול, ועוד אינספור פיגועים וחטיפות ברחבי אפגניסטן. תחושת הביטחון, שממילא לא היתה גבוהה, נפגעה משמעותית. מעבר לפיגועים האינטנסיביים, הטליבאן השקיע בלוחמה פסיכולוגית ובהרבה איומים טלפוניים, בעיקר כלפי נשים עובדות ופעילות. במילים אחרות, כל מה שאנחנו רואים היום כבר היה שם. הפליטים שברחו לאירופה ידעו מה מצפה להם, אם לא בסיבוב הזה - אז בעוד כמה שנים.

כשהגיע היום המיוחל, עליתי על טיסה לאפגניסטן דרך דובאי. כמו בטיסות רבות צפו החרדות - שאשכח את הדרכון, שאפספס את הטיסה, שפקיד מטומטם לא ייתן לי להיכנס למדינה, ושחלילה אכנס ולא אצא משם. אז עשיתי מה שעושים חלק מהחרדתיים, אלה שלא התברכו בקור רוח - שיתפתי את הנוסע שישב לידי.

"אולי יעזור לך להזכיר לעצמך שהכל לטובה, וכל דבר שיקרה לך אמור לקרות לך", אמר הנוסע.

זה הרגיש חלש, אבל הוא המשיך - "הייתי פעם צעיר טיפש. גדלתי בארצות הברית למשפחה ירדנית, ומדי פעם נסעתי לחופשות מולדת בירדן. בירדן התערבבתי עם האנשים הלא נכונים. כן, ירדן נראית מדינה שלווה ונחמדה עם אפס פשיעה, אבל יש כמה שבטים על ים המלח, לא נחמדים בכלל. מי שרוצה להסתבך במשהו צריך רק להיות בקרבתם. הם סחרו בסמים, ואני נכנסתי לזה. זה נמשך שנים ואמא שלי, שיושבת פה לידי, אולי נראית בסדר, אבל כמה מרורים האכלתי אותה." אימו שישבה שם אישרה שהיא אכן סבלה והתפללה בשבילו כל יום.

עמאן, ירדן. "ירדן נראית מדינה שלווה ונחמדה עם אפס פשיעה, אבל יש כמה שבטים לא נחמדים בכלל"צילום: עופר וקנין

"אז החברים הנחמדים סיבכו אותי", הוא המשיך, "ובגללם ישבתי שנתיים בכלא ירדני. היום הראשון בכלא היה היום הנורא בחיי. חשבתי שזהו, החיים נגמרים. אבל היום אני מבין שזה הדבר הכי טוב שקרה לי. השהייה עם אנשים באמת קשים, שצריך להסתדר איתם, והעובדה שלוקחים ממך את הצרכים הכי בסיסיים - זה יישר אותי בסוף. אחרי שהשתחררתי הפסקתי לעשות שטויות."

לפני שירדנו בתחנת הביניים של דובאי, הוא חזר שוב - "תזכרי, כל דבר שיקרה אמור לקרות. הכל לטובה". לא הייתי מאמינה גדולה, אבל זה עשה את העבודה. השלווה חזרה.

בקאבול עברתי את ביקורת הדרכונים ומצאתי מונית בשדה. נתתי לנהג שם של מלון שהזמנתי בו חדר. הוא לא שמע על המלון הזה מימיו. הוא הקיף את קאבול בסיבובים ועבר רחובות של דוכנים, מבני בטון וזכוכיות שאת חלקם זכרתי מהביקור הקודם. מבעד לענן התשישות עברה בי תחושת צמרמורת מזה שאני פה, שוב. מדי פעם הוא הוציא את הראש מהחלון ושאל עוברי אורח אם שמעו על המלון. הרוב לא שמעו עליו, עד שאחד אמר: "כן, זה השם החדש של המלון הישן ההוא, אתה זוכר אותו?"

והנהג אמר: "אהה, כן. מי לא מכיר את המלון הזה. אבל למה הם שינו את השם?"

קאבול. "כדי להימנע מפיגוע ירי, עדיף ללכת למלונית קטנה, אבל שם הסיכויים שלך להיחטף גבוהים יותר"צילום: STRINGER / REUTERS

הסיבה לכך היתה פיגוע ירי. באותה שנה הטליבאן פרצו לתוך המלון, עברו חדר-חדר, חיפשו אזרחים זרים והרגו אותם. מניין ההרוגים הגיע ל-14. זה לא עזר לתדמית של המלון, אבל מצד שני – בקאבול לא היה מלון שלא הפך למטרה בשלב כלשהו. אפילו סאפי, מלון של חמישה כוכבים, ספר את אבדותיו. כדי להימנע מפיגוע ירי, עדיף ללכת למלונית קטנה של כוכב וחצי עם בעיות חשמל ומים. אבל שם הסיכויים שלך להיחטף גבוהים יותר. אז עשיתי מה שעשו הרבה זרים – עברתי מלון כל כמה לילות. נמנעתי מלאמץ דפוסים קבועים, בין אם בדוכני האוכל, במוניות ועוד.

בסוף הנהג הגיע למלון ושיחרר צרור של צפירות. השער נפתח, ומתוך אזור מוקף בשקי חול יצא שומר חמוש. הוא אפשר לי להיכנס וסגר אחריי את השער. שמתי את חפציי בחדר שהזמנתי והלכתי לישון.

מאוחר יותר ירדתי לחצר, שם ישבתי עם בעל המלון. הוא התלונן על התדמית שנוצרה למלון שלו בעקבות הפיגוע, מה שגרם לירידה בהזמנות. "אנשים רוצים מאה אחוז ביטחון, אבל אין דבר כזה בקאבול", הוא אמר, ואז הפליג בזיכרונות הילדות שלו – "פעם קאבול היתה אחרת לגמרי. הייתי שוחה בבריכה הציבורית וזו היתה שחייה מעורבת. היום מצב הבריכה מביש, לדעתי הם לא ניקו אותה מאז שנות ה-80. היה כל כך בטוח פעם. היום אני משתדל לא לצאת מעבר למה שצריך. מפחיד פה. יש לך מלווה גבר?"

העיר קאבול באפגניסטן. "פעם קאבול היתה אחרת לגמרי"צילום: אי־פי

"לא", אמרתי. את השאלה הזו שמעתי כל כך הרבה פעמים. פעמים רבות ניסיתי למצוא שותף למסעותיי. היו הרבה מועמדים חסונים שיכלו להיות אחלה מלווים, אבל החסונים תמיד סירבו ורק ידעו לספר בפירוט על הדברים הנוראים שעומדים לקרות לי. לא היה טעם להמשיך בשיחה איתם, גם לא בשביל ה"עצות".

"יהיה לך קשה", אמר בעל המלון. "לא סימפטי לבחורות להסתובב לבד. יש הרבה מסעדות שלא תוכלי להיכנס אליהן". הוא צדק. ליד המלון היו שווארמיות לגברים בלבד. המבטים שהגברים נעצו בכל מי שהתקרבה לפתח הספיקו כדי למנוע את כניסת המין השני. במסעדה אחת הוצב וילון באמצע, שהפריד בין המרחב של הגברים ל"פינת המשפחות". הפינה הזו היתה מעורבת, והיו בעלי משפחות שנעצו מבטים בבחורה שישבה שם לבד, או בזוגות שחשדו בהם כלא נשואים. למרות זאת, פינת המשפחות היתה נוחה יותר מהרחוב עצמו, שבו קיבלתי הרבה יותר מבטים לא נעימים. אולי בגלל זה הקבצניות ברחוב מתעטפות בבורקה ומקבצות נדבות בליוויי ילדיהן.

לעיתים קרובות ביקשתי מהבעלים לארוז עבורי את האוכל, כדי שלא אצטרך לשבת ולאכול במסעדה. הייתי בורחת משם עם קופסת קבבים, אוכלת אותם בחדר המלון, ושואלת את עצמי – "איך לעזאזל אוציא מכאן כתבה?"

תמר ברס

תמר ברס | תמר ברס

תמר ברס היא עיתונאית עצמאית שנהגה לסקר אזורי מלחמה ומדינות במשבר. מסעותיה כללו את עיראק, אפגניסטן, דרום וצפון סודן, הרפובליקה המרכז אפריקאית ועוד. את חוויותיה, שמתגבשות לספר, היא כותבת בעמוד הפייסבוק שלה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker