"ככה זה פה: אי אפשר לסמוך על אף אחד, כל אחד תוקע לחברו סכין בגב"

הטרור שמשליט הטליבאן כיום ברחבי אפגניסטאן אינו חדש לתושביה האומללים; קטיעת רגליים, חטיפות ילדים ואיומים ללא הפסק הם מנת חלקם כבר שנים ■ הבנתי שאני חייבת לעזוב כשכל ניסיון שלי לחוות את המדינה נבלם בחדות ובאיתותי סכנה: "אני לא מאמין לך. בטח באת לעשות פה משהו"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שוק במחוז פנג'שיר, אפגניסטאן

עם יציאת הכוחות האמריקאים מאפגניסטאן, פנג'שיר נותר המעוז האחרון שנלחם בטליבאן. בעקבות המלצתה של אפרוז שאירחה אותי באפגניסטאן ב-2014, נסעתי לטייל בפנג'שיר, אזור שהיה יחסית "בטוח" לאפגנים ולמבקרים כמוני.

נהג המונית, שלא ידע מילה באנגלית, לקח את מספר הטלפון של אפרוז כדי שהיא תוכל לתרגם בינינו. הוא הבטיח שהוא יסיע אותי למלון, אבל הסיע אותי לתחנת משטרה באחת העיירות של פנג'שיר. ישבנו שם במשך שעתיים והנהג פטפט, לא ברור על מה. מפקד המשטרה שאל שאלות שלא הבנתי. בשלב מסוים הובא מתרגם מקומי שלא באמת ידע לדבר אנגלית ובמקביל התקשרו לאפרוז כדי להיעזר באנגלית שלה.

"הנהג אחראי לשלומך", הסביר המתרגם, "הוא לא מוכן להשאיר אותך לבד במלון. שלמי לו שלושת אלפים אפגן (המטבע המקומי; ת"ב) והוא ילווה אותך לכל האתרים". מבט אחד בנהג הספיק לי כדי לסרב בתוקף. היה לי ברור שהוא לא הטיפוס שאני רוצה בתור מדריך. אבל הנהג התעקש והמשיך לפטפט.

הדרכון שלי צולם שוב ושוב, והפרטים נרשמו - "אזרחות - אמריקאית. עיר לידה - כפר סבא". הלב שלי פרפר כשהמפקד הזין נתונים. בזווית העין ראיתי שיש לו אינטרנט. האם הוא משועמם מספיק כדי לחפש את כפר סבא? בנסיבות האלה לא היתה לי עמדת מיקוח.

מחוז פנג'שיר, אפגניסטאןצילום: תמר ברס

בסוף הגענו ל"פשרה". אני אשן בחדר האורחים של מתחם משולב שהכיל את העירייה וכוחות הביטחון ובבוקר הנהג החמדן יחזיר אותי לקאבול (עיר הבירה). כשהנהג הלך הם הרשימו אותי בהכנסת האורחים האפגנית - ארוחות דשנות והשגחה צמודה. כשהמנקה בן ה-14 הגיע עם מחברת וביקש "ללמוד אנגלית" ו"לשמוע על אמריקה", המפקד העיף אותו משם, כי "אסור לדבר עם האורחת". כשהתקרבתי לגדר של המתחם, מישהו הלך אחריי, ולא נתן לי לעבור את הגדר.

מאוחר יותר הגיע שוטר דובר אורדו, שפת פקיסטן שלמדתי באוניברסיטה והבנתי ברמה בסיסית. הוא הסביר לי שמפקד האזור נתן פקודה – לא לתת לתיירת להסתובב לבד.

"אבל מה עשיתי? למה אני במעצר בית?!" שאלתי.

"כלום. זה רק לביטחון שלך", הוא אמר. מחוז פנג'שיר היה ידוע בהתנגדותו העיקשת לטליבאן, גם היום וגם לפני 20 שנה. הם הצהירו שבגלל הבדל תהומי בערכים, הם לא יוכלו להקים ממשלה עם הטליבאן. בפועל המנטליות של הפנג'שירים היתה דומה מעט. בזמן שנשות קאבול בחרו את לבושן והתברגו בתפקידים שונים, נשות פנג'שיר עדיין לבשו בורקה ובקושי נראו בחוץ. מאוחר יותר למדתי שמדי פעם הם קיבלו קבוצות תיירים, אבל הם לא סבלו תרמילאיות בודדות.

הנסיעה למחוז פנג'שירצילום: תמר ברס

ממחסום למחסום

פנג'שיר היה מחוז יפהפה, עם שלג בפסגות ושלכת במרגלות ההרים. לראות את הנוף מעבר לגדר היה עבורי בלתי נסבל וכשההשגחה התרופפה, ברחתי לנחל הסמוך. כעבור כמה דקות הגיע השוטר דובר האורדו, מתנשף. הוא נתן לי לצלם תמונות בנחל וגם הסכים לצלם אותי אבל אז התעקש שנחזור מיד למתחם התחנה.

"מה את עושה פה?" הוא שאל.

"מטיילת".

מחוז פנג'שיר, אפגניסטאןצילום: תמר ברס

"למה לבד?"

"אף אחד לא רצה לבוא איתי".

"אבל מה באת לעשות פה?"

"לטייל. לקטוף פרחים. כל אחד צריך חופשה, לא?"

"אני לא מאמין לך. באת לעשות משהו אחר".

כשחזרנו לתחנה, שורה של גברים ישבה בחצר וחיכתה לי.

"לאן היא נעלמה?!" הם אמרו.

"הלכה לטייל", ענה השוטר, והם צחקו.

למחרת הנהג הגיע להחזיר אותי לקאבול עם שלושה נוסעים נוספים. אחד מהם היה מולא (כהן דת מוסלמי) זקן וחביב ש"למד ערבית מהקוראן". בדרך למחסום מפקד המשטרה עצר את המונית וביקש להחזיר אותי לתחנה לתשאול נוסף. המולא ניסה לתרגם את דבריי מערבית, אבל הערבית שלו לא הייתה דומה לערבית העממית שלמדתי בירדן. המתרגם המקומי לא היה בסביבה וגם לא השוטר שדיבר אורדו. המפקד הבין שזה חסר סיכוי ונאלץ לשחרר אותנו.

פצצה מתקתקת

הסאגה עם הנהג לא נגמרה. הנהג הוריד אותנו בקאבול, דרש מהנוסעים את הסכום הרגיל, וממני - סכום משולש שהוא המציא. שילמתי את הסכום האמיתי למרות צעקותיו והלכתי לבית הרווקות של אפרוז, כשעוברי אורח מצביעים עליי וקוראים: "אמריקאא!"

אפרוז חזרה מהעבודה, מוטרדת מהרגיל.

תחבורה במחוז פנג'שיר, אפגניסטאןצילום: תמר ברס

"קרה משהו?!" שאלתי.

"הנהג אמר שלא שילמת את כל הסכום, קילל אותי ואיים שהוא ילשין עליי לארוס שלי", היא אמרה, "הוא אמר שאמריקאית שמטיילת לבד מעוררת חשד ובטח המשטרה תתעניין בה".

"אולי עדיף שאעבור למלון?" אמרתי.

"למה? לא טוב לך פה?"

"מאז שאני פה קורים הרבה דברים ואת עומדת להתחתן. אני לא יודעת מה הנהג סיפר שם למשטרה ולמה הם הקשיבו לו במשך שעתיים. מה אם הם יחשבו שאני מרגלת או משהו כזה? ואז מה יקרה לך? ולחברים שלך?" זה היה רמז עבה שאני לא אורחת אידיאלית שכדאי להשאיר בסביבה. אדם מבוגר ומנוסה היה מבין, אבל היא היתה צעירה.

"שטויות", היא אמרה, "אם הם היו כל כך חשדנים, הטליבאן לא היה פה. אני מקבלת איומים כל הזמן. מספיק שאת רבה עם מישהי, והיא מחלקת את המספר שלך לכל קאבול".

תמר ברס במחוז פנג'שיר, אפגניסטאןצילום: תמר ברס

"אז למה את נראית מוטרדת?"

"כי חברות שלי אמרו לי ששותפה אחת, גולנאז, מצלמת את הבנות ללא ידיעתן. את רואה שאנחנו מסתובבות כאן בלי כיסוי ראש. הן אמרו לי שגולנאז צילמה אותי מתכופפת, שאולי רואים לי מתחת לחולצה. אם היא תפרסם את התמונה בפייסבוק - הנישואין שלי יתבטלו".

"אבל זה קרה בחדר שלך!"

"אבל אנסאר הארוס שלי הוא איש מלומד, יודע את כל הקוראן. הוא לא יתחתן עם אישה שכל העולם ראה לה מתחת לבגדים. מה הטעם שאלבש צ'אדור בחברת משפחתו, אם הם רואים תמונה שלי באינטרנט, חשופה?"

"אבל אמרת שגולנאז מנהלת רומן עם גבר נשוי, יש לה מה להפסיד".

"היא מקדימה תרופה למכה. אם מישהי תאיים עליה ברכילות, היא תשתמש בתמונות כאמצעי סחיטה".

מחוז פנג'שיר, אפגניסטאןצילום: תמר ברס

בערב הן דיברו עם גולנאז. "זה המקום היחיד שבו אנחנו חופשיות", אמרה אפרוז, "את רוצה שגם במיטה נלבש חיג'אב?" וגולנאז בכתה. היא אמרה שהעניינים הסתבכו. ה"דייט" שלה חיטט לה בנייד, העביר תמונות פרטיות לנייד שלו, ועכשיו הוא מנסה לסחוט אותה. "אתן לא מופיעות בתמונות," אמרה גולנאז, אבל חברותיה לא האמינו לה.

בלילה חברותיה של אפרוז נכנסו לחדר ופצחו במסיבת פיג'מות עם ריקודי בטן. כשהן ראו צללית מבעד לוילונות הן רצו לחלון, סגרו את הווילון וכיבו אורות. זו היתה גולנאז שהסתובבה בחצר, הציצה לתוך חדרה של אפרוז, וצילמה חבורה של בנות גלויות ראש רוקדות בחברתה של תיירת.

"תחטפו ממנה את הנייד!" אמרתי, "תמחקו את התמונות!" אבל אף אחת לא העזה לריב עם גולנאז שהחזיקה פצצה מתקתקת. אז הן ישבו בשתיקה מתוחה.

***

עברתי עוד לילה בלי שינה. לא הבנתי איך אפרוז וחברותיה מתמודדות עם מציאות שבה כל כך קל להרוס חיים של מישהי באמצעות רכילות. אני זוכרת ששאלתי את אפרוז - "החברים שלך שהזמינו אותנו למסעדה ועזרו לי בטיול – גם הם היו הורגים את אחותם בליל החתונה, כמו ההיא שסיפרת לי עליה?"

"לא", היא אמרה, "אבל הם היו סוגרים אותה בבית, עושים לה חיים כל כך קשים שהיא היתה רוצה למות".

באותו לילה החלטתי לעוף מכאן ומיד.

מחוז פנג'שיר, אפגניסטאןצילום: תמר ברס

"יש פה המון חטיפות והמשטרה לא עושה דבר"

בבקר הלכתי לסוכנות נסיעות שמצאתי ברחוב.

הסוכן הרים גבה נוכח הבקשה המוזרה לטוס "היום",  ו"ליעד הזול ביותר".

מסך המחשב שלו הראה תמונה של אחיו. "לפני שבוע הוא נחטף על ידי הטליבאן, בגבול פקיסטן", אמר הסוכן, "הם אפילו לא התקשרו כדי לבקש כופר, אין קצה חוט."

"עירבתם את המשטרה?" שאלתי.

"זה חסר טעם. יש פה המון חטיפות והמשטרה לא עושה דבר. חוץ מזה, הטליבאן חלחל גם לתוך המשטרה". הסוכן עצמו חשש לחייו בגלל פעילותו הפוליטית של אביו, המתנגד לטליבאן. הוא ברח מעיר מוצאו קנדהר, אחד המעוזים החזקים של הטליבאן, ופתח את הסוכנות בקאבול.

מחוז פנג'שיר, אפגניסטאןצילום: תמר ברס

באותה תקופה אפגניסטאן היתה מלאה במקרי חטיפות. ילדים נעלמו מהרחובות והופיעו אחר כך כרקדנים בחתונות ועבדי מין של חיילי טליבאן. הסחר בילדים לא הפריע למשפחות אפגניות רבות להזמין ילדים רקדנים לחתונות שלהם. אביה של אפרוז היה בחתונה כזו ופוצץ אותה כשראה ילד עם פעמונים עולה על הבמה. הוא צרח על משפחתו של החתן וגרם לשאר האורחים לעזוב.

"אני רואה פה טיסה לעומאן ב-250 דולר", אמר הסוכן. עומאן. המדינה הזו שליד תימן וערב הסעודית, שבאותה תקופה היתה סגורה לישראלים אבל פתוחה לבעלי דרכון אמריקאי.

"מצוין", אמרתי.

קניתי את הכרטיס והתקשרתי לאפרוז, להגיד לה תודה ושאני עוזבת, היום.

"מ...מה? כל כך מהר? פגענו בך?" היא שאלה.

"ממש לא, הכל בסדר. רק... הגיע הזמן לעזוב", אמרתי.

מחוז פנג'שיר, אפגניסטאןצילום: תמר ברס

"אוקיי. תגידי לי אם תצטרכי עזרה".

לקחתי מונית לשדה. המונית חלפה על פני השכונות היפות: מרכזי קניות, חנויות למכירת כלי רכב, אנשים עם חליפות ושמלות, והרבה עוברי אורח קטועי רגליים.

"למה יש פה כל כך הרבה קטועי רגליים?" שאלתי את הנהג.

"טליבאן" הוא אמר, ואחר כך הוסיף: "ככה זה באפגניסטאן: אי אפשר לסמוך על אף אחד, כל אחד תוקע לחברו סכין בגב."

בשדה התעופה פגשתי צעירה אפגנית בדרכה להודו.

"את מכירה מלון טוב בדלהי?" היא שאלה.

"לא ממש. תחפשי בבוקינג", אמרתי.

"זה מה שאני עושה בשעות האחרונות. היום בבקר לא ידעתי שאני אטוס להודו", היא אמרה.

"איך זה קרה?"

"אני צריכה לברוח. אני רופאה, אני עובדת עם אמריקאים. השכנים שמעו על זה, והמשפחה שלי מקבלת איומים מהטליבאן. ההורים שלי אמרו לי לקחת מזוודה ולעוף מפה".

היא המשיכה לחפש מלונות בדרכה לבורדינג ואני המשכתי לתחנת הביניים, דובאי.

אני זוכרת את עצמי נוחתת ב-2 בלילה, הולכת כמו זומבי ברחובות דובאי, ונגררת לקניון. צופה באדישות באולם החלקה על הקרח המפואר ובשאר הצעצועים תחת דיכאון. דיכאון ועצב על מדינה מייאשת שאין אפשרות לעזור לה בזמן שהיא צוללת לתהום.

בעומאן מצאתי מלון ורגע לפני שנפלתי על המיטה, שלחתי לאפרוז מייל ארוך עם התנצלות והסברים.

כעבור כמה ימים הגיעה תשובה:

"אני לא יודעת  מה להגיד… את כמו אחות בשבילי. אני מצטערת על מה שאמרתי במסעדה. אולי אללה שלח אותך כדי שאלמד שיש יהודים טובים. קיבלתי כמה טלפונים מהמשטרה, לא משהו שונה מהרגיל. רק רצו לוודא שאת בטוחה ושלא קרה לך כלום. אללה מנסה אותנו ודברים מפחידים קורים כל הזמן באפגניסטאן. אנחנו רגילים לזה. אבא שלי מוסר לך ד"ש ומזמין אותך להתארח אצלנו".

***

הייתי בטוחה שיותר לא אחזור לאפגניסטאן, אבל חזרתי שוב כעבור שנה. ועל כך אספר בפרקים הבאים.

תמר ברס

תמר ברס | תמר ברס

תמר ברס היא עיתונאית עצמאית שנהגה לסקר אזורי מלחמה ומדינות במשבר. מסעותיה כללו את עיראק, אפגניסטן, דרום וצפון סודן, הרפובליקה המרכז אפריקאית ועוד. את חוויותיה, שמתגבשות לספר, היא כותבת בעמוד הפייסבוק שלה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker