הסכנות של רווקה בקאבול: "את חושבת שבעלי החנויות האלה לא אנסו בעבר?"

בזכות המפגש עם אפרוז, צעירה אפגנית אמיצה, נחשפתי לשגרת חייהן יוצאת הדופן של הנשים ה"רווקות" בקאבול - וכך היא הצילה אותי מפני אירוע שהיה מערער את חיי ■ "החיים מסובכים יותר כשאת פורצת גבולות, ומסובכים עוד יותר כשאת מנסה לתמרן אותם ולמצוא איזון"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תמר ברס
תמר ברס

בטור הקודם סיפרתי על הביקור שלי באפגניסטאן ב-2014. אז פגשתי את אפרוז, שחייה היו תמרון אינסופי בין סכנות, והיא הזמינה אותי לביתה. מהתחנה בקאבול המשכנו לרחובות העמוסים. הגברים לבשו פאקו, הנשים לבשו הכל – בורקות, צ'אדור, טוניקות, רק לא שמלה עם צבעים פסיכדליים מאפריקה, תרמיל ענק ונעלי הרים מגושמות - שזה מה שאני לבשתי. לא הערכתי איזה אומץ היה לאפרוז, להביא כזה חייזר לביתה.

אפרוז גרה בסוג של בית רווקות, שנמצא מאחורי שער ברזל בסמטה שקטה. יש שם שומר מבוגר עם עיניים ירוקות-מלוכסנות שנבחר כי "אפשר לסמוך עליו שלא יציץ או ירכל". מציצנות היתה בעיה בקאבול. כבר היו צעירים שטיפסו על חומות עם חוטי תיל כדי להציץ בדיירות שבצד השני, גם בבית הרווקות.

בבית אנחנו שומעות צרחות: "את לא תגנבי את החבר שלי! הוא שלי!" – מריבה בין שתי שותפות שתימשך שעות. אחת מהן תכה את השנייה עם נעל, תשלים איתה, תריב שוב, ואז תיכנס לחדר של אפרוז ותבכה על זה שהיא רגשנית ומתקשה לשלוט בכעסים שלה.

"את זוכרת מה סיפרתי לך באוטובוס?" שאלה אפרוז, "60% מהנשים בקאבול במערכת יחסים. יש בנות שמנהלות רומן עם בחור שפגשו בעיר, כשהארוס מחכה בכפר. אפילו לא צריך לפגוש מישהו כדי לנהל רומן. הן יכולות לקנות פלאפון, להחביא אותו בחזייה, להקליד מספרים רנדומליים עד שהן מגיעות למישהו מתאים, ולהיפגש אתו בבזאר כשהן לבושות בבורקה. יש כאלה שממקבלות בין כמה מאהבים, כשאחד מהם נשוי מבוגר עם כסף".

שלט חוצות מבעד לבורקה. הצוהר של האישה האפגנית לעולםצילום: Farzana Wahidy / AP

כשרווקה עוברת לקאבול כדי ללמוד או לעבוד, מקובל שתגור עם קרובי משפחתה. בית הרווקות הוא ברירת מחדל לנערות שאין להן קרובי משפחה בקאבול. גרות שם סטודנטיות בנות 20 עם נערות בנות 17 שבעליהן עובדים באיראן. האחרונות מצטופפות עשר נשים בחדר אחד, קבוצה משלהן. "הן התחתנו צעירות, אבל החיים שלהן פשוטים יותר כי הן הולכות בתלם", אמרה אפרוז. ההולכות בתלם הזמינו אותי לחדרן וקידמו אותי בחיוך של טוב לב מלווה בשפת הסימנים. "החיים מסובכים יותר כשאת פורצת גבולות, ומסובכים עוד יותר כשאת מנסה לתמרן אותם ולמצוא איזון", אמרה אפרוז.

"פורצות הגבולות" של בית הרווקות היו ארבע-חמש סטודנטיות שטעמו את חיי ההוללות בעיר הגדולה קאבול. "בעוד ארבע שנים אתחתן עם גבר זקן שאני לא מכירה", הסבירה אחת מהן לאפרוז, "עד אז, יש לי ארבע שנים לחיות ולאהוב". אפרוז היתה מהמתמרנות – היא העדיפה לבחור את בן זוגה, אבל בהגבלות המסורת, "כי אני מוסלמית, ומאמינה, גם אם אחרים לקחו בעלות על הדת". בנות כאלה עושות הכל כדי לשמור על דתן, כבודן וכל מה שחשוב להן, וישנות עם עין פקוחה - על השכנים. או השכנות, במקרה שלה.

"אז מה את רוצה לעשות פה?", שאלה אפרוז, והתעקשה לסייע בתכנון הטיול. לפני שסיימתי למחות, היא שלפה נייד, התקשרה לחברים שיעזרו בתכנון הטיול שלי, וקבעה איתם פגישה במסעדה. מאם הבית היא ביקשה רשות לחזור חצי שעה אחרי כיבוי אורות. אם הבית הסכימה באופן חריג בשביל "האורחת מאמריקה".

החברים של אפרוז חיכו עם רכבם ליד בית הרווקות. אחד מהם אמר לאפרוז בשקט: "הבנות האלה שכל קאבול שמעה עליהן גרות כאן, נכון? אני אגיד לבעלך שאת מסתובבת איתן". ה"בנות האלה" אהבו להיכנס לחדר של אפרוז, לספר על הרומנים שלהן ולרקוד לצלילי מוסיקת פופ איראנית. בגלל שמן הרע, דלתה של אפרוז היתה נעולה רוב הזמן והיא השתדלה לצמצם מגע בלי שירגישו בכך. "בחורות כאלה עושות לנו נזק!", היא אמרה לי, "נלחמנו על הזכויות שלנו להשכלה ועצמאות והן מקלקלות לכולנו".

מפגינה בפריז למען שיפור מצבן של הנשים האפגניותצילום: Adrienne Surprenant/אי־פי

במסעדה החברים שלה מתקשרים לחבריהם כדי לברר על מצב הדרכים. הוא לא משהו. "לאן את רוצה לנסוע?", הם שואלים.

"שמעתי שיפה בנוריסטן", אמרתי.

"הטאליבן שולטים שם".

"וקנדהר?"

"גם".

"הראט?"

"הראט בסדר, אבל הטאליבן השתלטו על הדרך".

"במיאן?"

"הם השתלטו על הדרך"

נשארה מובלעת קטנה עם עיירת נופש ומלון אחד – פנג'שיר.

"טוב, אסע לשם", אמרתי.

לוחמי טליבאן ליד קאבולצילום: Rahmat Gul/אי־פי

"אני שונאת יהודים"

למחרת חיפשתי בגדים בשוק. השמלה הסומלית שלי, היחידה שהיתה צנועה, כבר צברה אבק וסירחון. אז הזמנתי שרוואל קמיז אצל החייט, והוא אמר לי לבוא ב-18:30 כדי לקחת אותו. בינתיים ישבתי עם אפרוז ואחותה ארה במסעדת שווארמה. אולי זה מיתוס, כל ה'אנטישמיות' הזו, חשבתי, בזמן שארוחת אורחים דשנה הוגשה לשולחן. אולי אני כמו אלה שמטיילים במרוקו, מדברים אנגלית, מספרים שהם מאלבניה למוכר בשוק שמזהה את מוצאם רק מלראות את סנדלי השורש, שלהם ושל כל מי שבא לפניהם וסיפר שהוא אלבני, שוודי או כל מוצא אחר שהומצא בזה הרגע, בשם הרעיון ש"כולם שונאים אותנו". אולי כדאי להרגיש את המים, חשבתי, ובהדרגה גילגלתי את נושא השיחה לישראל.

"אני שונאת יהודים", אמרה אפרוז, וארה הסכימה איתה.

"אולי התכוונת לישראל? לציונות?", שאלתי.

צילום: HOSHANG HASHIMI - AFP

"התכוונתי ליהודים. הם שקרנים וצבועים! אם אני אשב בארוחה עם יהודי אני לא אגע במזלג!"

אשקר אם אגיד שהצ'יפס לא נתקע לי בגרון, וכשאפרוז שאלה: "הכל בסדר? את נראית קצת מדוכאת", אמרתי שהכל בסדר.

לפני שמישהו יגיב ב"זה רק מראה איך כולם שונאים אותנו", בבקשה שיבין שהעולם מורכב, ו"אנטישמיות", או "גזענות" הם רק תכונה אחת במכלול האדם, לפעמים זמנית, שמתגמדת נוכח העובדה שאני חייבת לה את החיים שלי.

במקום שרוואל - ניסיון אונס מאורגן

לאפרוז היתה סיבה לא לאהוב יהודים. "זוג יהודי אימץ את אחותי כשהיא נסעה ללמוד בחו"ל", היא סיפרה, “באותה שנה פרצה המלחמה בעזה, וזה תפס אותה בגיל הרגיש, 13. מצב הפלסטינים הפריע לה, והיא לא היתה יכולה לשתוק. זה לא התיישר עם תפישת עולמם, והם רבו עד שהגיעו לפיצוצים. אז הם העיפו אותה לרחוב, ככה לבד בארץ זרה. מזל שהיא הלכה לבכות במסגד. זוג מוסלמי מצא אותה שם ו'אימץ' אותה. מי עושה דברים כאלה?!"

"אולי נפלתן על זוג גרוע?", שאלתי.

"פגשתי ארבעה יהודים בחיי וכולם היו גרועים", היא אמרה, ובאמת הסיפורים שלהם היו גרועים.

נשים אפגניות בקאבול, החודש. גורל האפגנים בכלל והנשים האפגניות בפרט אורב לכל מדינה שכוחות האיסלאם עתידים להשתלט עליהצילום: SAJJAD HUSSAIN - AFP

ב-18:00 אני אומרת – "אני צריכה לקחת את הבגדים שלי מהחייט", והן מתעקשות ללוות אותי.

"אני יכולה ללכת לבד", אני אומרת, "אני והחייט מדברים באורדו".

"אבל אני לא רוצה לחזור לבד", אומרת אפרוז, "אף פעם לא יצאתי לבד אחרי 18:00, וגם לך לא כדאי לעשות את זה".

בהמשך אגלה למה. הגענו שלושתנו לבזאר חשוך. החייט שקבעתי איתו לא היה שם, רק עשרים גברים שחיכו מחוץ לחנויות הסגורות. הכניסו אותנו למתחם והתחילו לסגור את השער. הנחתי שזה רק שער אחד שנסגר ב-18:00, ושיש לצאת בשער השני, בסוף הסמטה. אבל ארה גררה אותי בחזרה לשער והתכופפנו תחתיו שנייה לפני שהוא נסגר, ולא הבנתי למה, ובכלל - למה אפרוז נשארה בפנים, עם הגברים?

נשים אפגניות בכינוס בקאבול, ב-2014צילום: SHAH MARAI/אי־אף־פי

"תפתחו את השער!", צרחה ארה.

"תסגרו את השער", אמר ילד רחוב, "אם היא יכולה להיכנס לשוק בחושך היא יכולה להישאר פה!"

ארה המשיכה לצעוק, עוברי אורח התערבו, השער נפתח ואפרוז יצאה ללא פגע.

כל זה קרה בחמש דקות, שבהן ראיתי שער נפתח ונסגר, צעקות בדארי, ואותו חייט שקבעתי איתו, שהופיע משום מקום, אמר - "הנה הבגדים שלך", השאיר שרוואל קמיז ודרש תשלום כפול מאפרוז שהיתה בהלם ובקושי הגיבה.

מיד הן תפסו מונית, טרקו את הדלת ואמרו לנהג: "סע!"

אפרוז סיפרה שמחשבותיה קפאו והיא ראתה שחור כשהגברים התקרבו אליה, ואני שאלתי - "רגע, מה קרה פה?"

נשים אפגניות בקאבולצילום: אי־פי

"בנות לא יוצאות מהבית לבד אחרי שש בערב", אמרה אפרוז, "וחייטים לא מזמינים לקוחות אחרי השעה הזו. בגלל זה התעקשתי לבוא איתך, לבדוק שהכל בסדר".

"אז החייט אירגן לנו אונס?"

"כן".

"את חושבת שבעלי החנויות האלה לא אנסו בעבר?"

כשהגענו לשער של בית הרווקות, עברה לידינו קבוצה של צעירים. אחד מהם הצביע על השער.

"אתה יודע מה זה?", הוא אמר.

"בית רווקות", ענה החבר שלו.

"פחח, בית רווקות. זה בית זונות שם", אמר הראשון, "יש שם בנות מופקרות שעושות מה שהן רוצות", ואפרוז רעדה מזעם.

נכנסנו לחדר שלה: הן, כדי להירגע; ואני, כדי לעכל מה שקרה מתחת לאף שלי.

אחרי כמה זמן אמרתי לאפרוז - "את קונה בשוק הזה הרבה. אולי כדאי שתזמיני קרובי משפחה שיאיימו על המוכרים ויעשו רעש?"

"זה רק יחמיר את המצב", אמרה ארה, "זה יגרה אותם. את חושבת שבעלי החנויות האלה לא אנסו בעבר? הם ימשיכו לעשות את זה עוד הרבה פעמים ואף אחד לא יעשה להם כלום".

נשים אפגניות במרכז קאבולצילום: HOSHANG HASHIMI - AFP

הן דיברו על אירוע אונס שקרה באותה תקופה והוציא את הציבור האפגני משלוותו. חבורה של גברים הסתערה על משפחות שחזרו מחתונה, כפתה את הגברים ואנסה את נשותיהם. הנשים דרשו צדק והעידו נגדם במשפט. הרחוב האפגני תמך בהן. אולי בגלל רמת הברוטאליות החדשה, אולי בגלל שהקורבנות היו נשים נשואות. אפרוז היתה נשואה בעיני החוק אבל רווקה בעיני השכנים, מטרה קלה לחשדנות ורכילות, ובאפגניסטאן נישואין יכולים להתבטל במקרה של אונס.

הן גם סיפרו לי על חברתן מהאוניברסיטה. המרצה שלה חיזר אחריה כמה שנים עד שהיא גילתה בו עניין, והוא ביקש את ידה מהוריה. בליל החתונה היא לא דיממה. היא הספיקה לחטוף את הצ'אדור ולהתעטף בו שנייה לפני שהוא גרר אותה לרכב שלו בזעם, ערומה. היא ישבה במושב האחורי עטופה בצ'אדור בלבד כשהוא הסיע אותה לבית הוריה, שם חיכו אחיה, חמושים ברובים. אביה הזקן התפרץ לתוך הבלגן ואמר: "אתם תהרגו אותי לפני שתהרגו אותה! אנחנו הולכים לבית החולים כדי לבדוק אם החתן דובר אמת!". הזוג נסע לבית החולים, מלווה בשיירה של קרובי משפחה זועמים. הרופא הוכיח שהכלה נולדה ללא קרום בתולין, אך הנזק כבר נעשה: השכנים החליטו שאבי הכלה שיחד את הרופא כדי להציל את חייה. בעלה כבר לא רצה את הסחורה המקולקלת.

נשארה עוד שנה לנישואין של אפרוז ואנסר, שנדחו בגלל שדודו של אנסר מת. בינתיים היא עברה ניסיון אונס, השם הרע של השותפות שלה לא עוזר לה, ורחובות קאבול מתפוצצים באופן קבוע. החיים שבריריים מדי.

"תקדימו את החתונה", אומרת ארה, "זה ייתן לך ביטחון, והחיים יותר חשובים מהמתים".

לחדר נכנסת חברתן. "מה את חושבת?" הן שואלות אותה, "להקדים את החתונה?"

"ממש לא. זה זלזול בכבוד המת ואף אחד לא יסלח לכם", היא אמרה.

אחרי שהלכנו לישון בשעה מאוחרת, ניסיתי (ולא הצלחתי) להרדים את עצמי, כי התחלתי להבין לאן נכנסתי.

תמר ברס

תמר ברס | תמר ברס

תמר ברס היא עיתונאית עצמאית שנהגה לסקר אזורי מלחמה ומדינות במשבר. מסעותיה כללו את עיראק, אפגניסטן, דרום וצפון סודן, הרפובליקה המרכז אפריקאית ועוד. את חוויותיה, שמתגבשות לספר, היא כותבת בעמוד הפייסבוק שלה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker