"את יודעת שיש כאן מלחמה, כן? בנג-בנג, יריות". וזה עוד היה הרע במיעוטו

אפגניסטאן ב-2014 לא היתה מקום מושלם, רחוק מזה. בביקור שלי אז פגשתי את אפרוז, שחייה היו תמרון אינסופי בין סכנות. העובדה שהיא לומדת ועובדת היה סוד, כי בעיירה של ההורים שלה מאיימים על בחורות עובדות ■ "ל-60% מהנשים יש חבר, והוא 100% סודי"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בובות מכוסות בורקה בחנות באפגניסטאן

באחרונה, מאז שהטליבאן כבשו את קאבול, הופעתי בתקשורת כמה פעמים. ביקשו ממני לתאר איך נראתה המציאות האפגנית לפני השתלטות הטליבאן. אפשר לומר שהיתה התקדמות בזכויות הנשים, אבל מושלם זה לא היה, רחוק מזה. זה היה הרע במיעוטו, אבל ההסבר יותר ארוך מזה. 

אתחיל בביקור הראשון שלי ב-2014. באותה שנה, האמריקאים היו אמורים לעזוב את אפגניסטאן. זה לא קרה, אבל הם התחילו לצמצם כוחות והתוצאות היו מורגשות. באותה תקופה הייתי במסע תרמילאות חוצה-אסיה. נכנסתי ל"ראיון" בשגרירות האפגנית שהתמצה במשפט אחד: "את מודעת למצב באפגניסטאן?"

עניתי "כן", והפקיד אמר: "טוב, את תקבלי את הוויזה בתוך שלושה ימים".

משם יצאתי במסע טרמפים דרך טג'יקיסטן לגבול האפגני. מונית שירות הורידה אותי מול המעבר, וכשהתקדמתי לשומרים, נזכרתי שכרטיס האשראי הישראלי נמצא בארנק. העברתי אותו לחגורת הכסף והמשכתי להתקדם לשלושה פקידים נבוכים בצד האפגני. 

"את לבד?" הם שאלו. 

"כן."

"למה באת לבד?" 

אמרתי את האמת: "אף אחד לא רצה להצטרף אליי". 

קבצן ברחובות אפגניסטאןצילום: תמר ברס

"את יודעת שיש כאן מלחמה, כן? מלחמה, בנג-בנג, יריות", הם אמרו. 

"מודעת". 

"טוב...", הם המשיכו, "אנחנו צריכים לבדוק לך את התיק, אבל אם זה עושה אותך עצובה, לא נבדוק".

רציתי להגיד שזה עושה אותי עצובה, רק כדי לראות אם שירות הביטחון האפגני באמת מתנהל כמו גבעת חלפון על סמים, אבל אמרתי, "בסדר, תרגישו חופשי", והם חיטטו בארנק, איפה שהיה כרטיס האשראי הישראלי, רגע לפני שהעלמתי אותו. הם החתימו את הדרכון, אמרו "ברוכה הבאה לאפגניסטאן!" ובדיוק כשהעמסתי את התיק ופתחתי את הדלת, הם אמרו: "רגע, חכי!"

הסתובבתי. "את יכולה לצלם אותנו?" 

צילמתי אותם. הם צילמו אותי עם התיק, כי "התיק הזה גדול יותר ממך ולא ראינו דברים כאלה", ואחרי שהם סיימו המשכתי ברגל לעיירת גבול אפגנית, לבושה בשמלה סומלית בצבעים פסיכדליים, נעלי הרים, צ'אדור אדום בוהק ותרמיל ענק בצבע כחול, בעיירה שבה כל הנשים לבשו בורקה כחולה ואפילו לא נראו ברחוב הראשי. כל עוברי האורח עצרו הכל והסתכלו עליי. היתה כזו שתיקה ברחוב שאפשר לשמוע סיכה נופלת. 

"מישהו דובר אנגלית?" שאלתי. אף אחד לא ענה. 

המשכתי לשפות האחרות שידעתי, ברמה בסיסית או עילגת: "ערבית? הינדי? אורדו? רוסית?" ניגש אדם זקן עם מקל הליכה, והרים את ידו. "יודע רוסית", הוא אמר, "אבל עילגת. למדתי במוסקבה לפני 30 שנה. אבל מה את עושה פה?!"

המשכתי ברגל, לבושה בשמלה סומלית בצבעים פסיכדליים, נעלי הרים, צ'אדור אדום בוהק ותרמיל ענק בצבע כחול, בעיירה שבה כל הנשים לבשו בורקה כחולה ואפילו לא נראו ברחוב הראשיצילום: תמר ברס

גם הרוסית שלי היתה עילגת. למדתי אותה במהלך 3 חודשי טיול במרכז אסיה. כל מה שיכלתי להגיד לזקן זה "יש אוטובוס קונדוז?" והוא התייאש מלהבין מה אני צריכה שם. הלכנו, מלווים בשיירה של סקרנים, עד שהוא מצא נהג מונית. מול הסקרנים התמקחתי ברוסית עילגת, הוא תרגם לדארי, הנהג הינהן, ונסענו. הדרך לקונדוז עברה אינסוף מחסומי צבא, שדות, רועי עזים, דוכני אבטיחים ובורקות כחולות מבעד למסך של אבק צהוב.

"אולי אתה דובר אורדו?" שאלתי את הנהג. "או, כן!" הוא אמר בהקלה, כי לא הוא ולא הזקן הבינו מה אני רוצה. אסביר רגע מה זה אורדו. אורדו והינדי זה כמו יידיש וגרמנית, רק שהינדי מדברים בהודו, ואורדו בפקיסטאן. הרבה אפגנים ברחו לפקיסטאן במלחמה הקודמת או עבדו שם כמה שנים ודוברים את השפה. בגדול, אם אתה יודע הינדי, אתה מבין אורדו, ואתה יכול לתקשר עם אפגני שהתגורר בפקיסטאן. למדתי הינדי באוניברסיטה העברית. בזמנו אמרו לי ש"זו שפה לא פרקטית, אבל היי, אולי יום אחד זה יעזור לך", והיום הזה הגיע. 

"למה באת לפה?" שאל הנהג. 

"לטייל". 

"לטייל?! מסוכן פה! תחזרי לטג'יקיסטן. רוצה שאסיע אותך לגבול? את עדיין יכולה לחזור". 

"לא תודה".

"איפה תשני הלילה?" הוא שאל. 

"שמעתי שיש מלון בקונדוז".

הדרך לקונדוז עברה אינסוף מחסומי צבא, שדות, רועי עזים, דוכני אבטיחים ובורקות כחולות מבעד למסך של אבק צהובצילום: תמר ברס

"מלון? אין שם מלון!" הרכב, גרוטאה סובייטית, עצר בכיכר העיירה.

"מאיפה קיבלת את המידע שלך?" הוא שאל. 

"לונלי פלאנט".

"חבל, כי המלון נסגר אחרי שהאמריקאים עזבו". 

"אז מה עושה אורח שהגיע לקונדוז?" שאלתי. הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. 

"טוב, זה מה שתעשי", הוא אמר. "תשני אצלי, ומחר תעלי על האוטובוס לקאבול", והוא עשה רוורס ויצא מהעיירה, לכביש שבו נסענו. "את זוכרת את החברים שלי, שדיברתי איתם במחסום – אמרתי להם שאת הודית", הוא אמר. "זה מה שתגידי למי ששואל".

"אבל אני לבנה כמו קוטג'".

"את תגידי לכולם שאת הודית בגלל שאף אחד פה לא אוהב אמריקאים. את יודעת הינדי, לא?"

עיירה אפגניתצילום: תמר ברס

"בסיסית". 

"בסדר, תסתדרי". 

הגרוטאה הגיעה לכפר הסמוך, נכנסה דרך מבוך של בתי בוץ מוקפים בחומה, וחנתה בחצר הבית שלו. 

אז לא ידעתי שגבר שמכניס אישה זרה לביתו, גם אם אשתו וילדיו בסביבה, זה דבר שלא קורה בחברה האפגנית, ובעצם, הוא עבר על חוקי "מה יגידו השכנים". אבל האיש האמיץ הזה לא אמר מילה, רק "חוש אמדיד", ברוכה הבאה, הכניס אותי וסגר את השער. 

***

בבית של הנהג גרו אשתו וחמשת ילדיו. התינוק שלהם נראה כמו שלד.

"יש לו מחלת לב," אמר הנהג, "אני מנסה להשיג שלושת אלפים דולר לניתוח בפקיסטאן". 

הפעוט לא זז, רק בכה בכי חלש. הוריו ניסו להאכיל אותו, אך ללא הצלחה. הסיכויים שלו היו נמוכים. אשתו נראתה מבוגרת לגילה. הפנים שלה היו מקומטות ומבטה חלול ומיוסר. היא נראתה כאילו החיים עברו עליה כמו מכבש. היא בישלה המון אוכל לאורחת שנחתה עליה, הגישה אותו במגש מתכת, התעלמה מהמחמאות על הבישולים, ויצאה לאכול ולישון עם הילדים. גם הילדים לא הגיבו לניסיונות לתקשר איתם, רק התחפרו בפינתם והלכו לישון. לא הצלחתי לשים על זה את האצבע, אבל משהו היה מוזר ומדכא בבית הזה, ובעיירה בכלל. השמש החלה לשקוע בנוף המדברי, וזה היה מראה כל כך יפה שאמרתי, "אני יוצאת לטייל קצת".

אפגנים מתפלליםצילום: תמר ברס

"איפה?" הוא שאל, "למטה, בשדות?"

"כן."

"בבקשה". 

אבל רגליי הובילו אותי למבוך של סמטאות בוץ בין מבטים סקרניים, וכמה ילדים שביקשו להצטלם. 

הנהג רץ אחריי וצעק: "תחזרי לפה מיד!"

"מה קרה?"

"הטליבאן גרים שם בבתים למעלה". 

"כאן?!"

"בכל אפגניסטאן. את לא ידעת לאן את נכנסת? מאז שהאמריקאים עזבו, העיירה הזו הידרדרה".

כשחזרנו לביתו, שאלתי, "יש מצב שיבואו אלינו בלילה?"

עיירה אפגניתצילום: תמר ברס

"אולי. לא יודע".

"ומה יקרה לך?"

"אני אגיד להם שמצאתי בחורה לבד ורציתי לעזור, הם יבינו, אני אסתדר, אבל את לא יכולה להישאר פה. מחר בשבע אסיע אותך לתחנת האוטובוס".

הנהג לא הצליח לחכות לשבע. הוא התהפך במיטה בכל פעם שהדלת חרקה מהרוח, עד שבחמש בבקר הוא אמר, "קומי, הולכים", הסיע אותי לאוטובוס שנוסע לקאבול, ודחף את התרמיל שלי לבגז'. הושיבו אותי במושבים הקדמיים עם הנשים והמשפחות. הצעירה שישבה לפניי הסתובבה אחורה ושאלה בלחש, "את אמריקאית?" 

"כן".

"מה את עושה פה??"

קראו לה אפרוז. היא דיברה בלחש, כי "אם הנוסעים ישמעו אנגלית, הם יבינו שאני 'עובדת עם אמריקאים', וזו תהיה שמועה שתעבור לטליבאן והם יציקו למשפחה שלי". היא כיבדה אותי בכדור גבינה קשה, קאשק, ודיברנו לאורך הדרך המתפתלת בין כפרים נידחים ומחסומי משטרה. היא הסבירה לי שאישה יכולה לכסות את פניה במחסום, והשוטרים לא יעיזו "להציק" ולהפר את צניעותה.

"ואם ה'אישה' היא מחבל?" שאלתי. 

"כבר היו מחבלים שהתפוצצו בבורקות", היא אמרה, "אבל שירות הביטחון לא למד". לכן בבקר היא התקלחה, כדי שאם יהיה פיגוע בדרך והיא תמות, היא תוכל להגיד את התפילה האחרונה במצב של טהרה. חייה של אפרוז היו תמרון אינסופי בין סכנות. היא הגיעה לקונדוז לבקר קרובי משפחה רחוקים. היא גרה בקאבול, שם למדה ועבדה, אבל הגיע במקור מעיירה אחרת. העובדה שהיא לומדת ועובדת היה סוד, כי בעיירה של ההורים שלה מאיימים על בחורות עובדות. 

לידה ישב אנסר, בעלה לפי חוק. למרות שהם חתמו על מסמך נישואין והיו נשואים כדת וכחוק, בעיני השכנים הם היו רווקים עד לשלב הקובע - מסיבת חתונה נוצצת רבת משתתפים לכל הכפר. כדי לכבד את המוסכמות, הם חיו כרווקים בדירות נפרדות. לשניהם היתה סבלנות של ברזל. אנסר חיכה שלוש שנים עד שגילה לאפרוז את רגשותיו.

עיירה אפגניתצילום: תמר ברס

"בחורה קלילה שיוצאת עם בחורים לא מתאימה לאקדמיה", הסבירה אפרוז, "והוא לא רצה לסכל את הקריירה האקדמית שלי". 

אחרי שסיימה את התואר, הוא גילה לה את רגשותיו, אבל היא רצתה להמשיך באקדמיה, אז הם שמרו על אש נמוכה. למשך שנתיים הם היו רק ידידים, נפגשו רק בלוויית חברים ולא דיברו על רגשותיהם. כל שבוע היה פיגוע וכל שבוע הוא התקשר כדי לוודא שהיא בחיים. לאחר שסיימה את התואר השני, הוא ביקש את ידה מאביה. הם חתמו על מסמך הנישואין, אבל מסיבת החתונה נדחתה בגלל שדודו של אנסר מת פתאום. "אם נתחתן עכשיו, אף אחד לא ישכח לנו את הזלזול בכבוד המת", היא אמרה. אז הם חיכו לזמן יותר מתאים. 

באותה תקופה הוא ליווה אותה לנסיעות מחוץ לקאבול, כי הדרכים היו רוויות פיגועים וחטיפות והוא חשש לשלומה. כבר אז, לטליבאן היתה אחיזה קבועה על מחוזות מסוימים, וכוח רב ברוב הדרכים, שם הם הרגו וחטפו עובדי ממשל אפגניים או כל מי שהיה מטרה ראויה בעיניהם. במקומות אליהם הגיעו, אפרוז היתה ישנה אצל קרובי משפחה, ואנסר היה ישן במקום אחר. הפעם הוא נסע שמונה שעות לכל כיוון כדי ללוות את אשתו. 

"תשמעי, זה נדיר", אמרתי, "כזו אהבה". 

"זוגיות אינה נדירה כאן", היא אמרה. "ל-60% מהנשים יש חבר, והוא 100% סודי". 

כשהגענו לקאבול, היא אמרה, "יהיה לי לכבוד לארח אותך", והזמינה אותי לעולמה הסבוך כפיל בחנות חרסינה. 

המשך יבוא

תמר ברס

תמר ברס | תמר ברס

תמר ברס היא עיתונאית עצמאית שנהגה לסקר אזורי מלחמה ומדינות במשבר. מסעותיה כללו את עיראק, אפגניסטן, דרום וצפון סודן, הרפובליקה המרכז אפריקאית ועוד. את חוויותיה, שמתגבשות לספר, היא כותבת בעמוד הפייסבוק שלה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker