ימי בזבוז הכספים ובשר התותחים באפגניסטאן הסתיימו. מה יקרה לפעילים שפגשתי שם?

כמו עניים בפתח, ממשלות אפגניסטאן ביקשו בכל שנה תגבור אמריקאי. כל תגבור נלחם, ספר את אבדותיו והוחזר לארה"ב כדי למלא את ההבטחה ש"כל בנינו יחזרו הביתה". אבל הטליבאן התעצם והממשלה האפגנית שוב התחננה לתגבור. עכשיו אפגניסטאן חטפה את סטירת הלחי האחרונה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
לוחם טליבאן בעיר גאזני, אפגניסטאן. אוגוסט 2021

הביקור הראשון שלי באפגניסטאן היה ב-2014. 

זה היה הצעד הראשון שלי בעולם העיתונות, ואפגניסטאן היתה טבילת האש שאספר עליה בפרקים הבאים. בשנה זו האמריקאים היו אמורים לעזוב את אפגניסטאן. הצבא האפגני היה אמור לעמוד על רגליו ולהילחם בטליבאן לבד. אבל אמור זה שם של דג. 

איש מוכר דגלי טליבאן ברחובות קאבול, אפגניסטאן. אוגוסט 2021צילום: Hamed Sarfarazi/אי־פי

האמריקאים ניסו לעזוב את אפגניסטאן כמה פעמים. בכל פעם הם צימצמו כוחות בשטח, פינו חלק מהחיילים שלהם והבטיחו לבוחר האמריקאי ש"כל ילדינו יחזרו הביתה עד שנה הבאה". בכל נסיגה הטליבאן התעצם והפיגועים התגברו.

חיילי טליבאן ברחובות קנדהר, אפגניסטאן. אוגוסט 2021צילום: Sidiqullah Khan/אי־פי

הפיגועים היו "עונתיים" והקיץ היה מרחץ דמים. בחורף ההרים כוסו בשלג והמצב נרגע. ב-2015 חזרתי לביקור שני במדינה ואז זה כבר לא היה עונתי. הטליבאן התעצם והתגבר על תנאי מזג האוויר, איים על הממשלה השברירית של אפגניסטאן (שמושבה בעיר הבירה קאבול) והמטיר עליה גשם תמידי של פיגועים וחטיפות. מעשי האיבה כוונו כנגד הצבא האפגני, עובדי הממשלה, נשים עובדות ופעילי זכויות אדם. התרחיש שהטליבאן ישתלט על אפגניסטאן מחדש ויחזיר אותה ל-2001 תמיד היה על המדף. הארגון שלט במחוזות שלמים ברחבי אפגניסטאן במשך שנים. 

כמו עניים בפתח, ממשלות אפגניסטאן ביקשו בכל שנה תגבור אמריקאי. הצבא האפגני לא היה מוכן לעמוד על רגליו וגם לא הממשלה שאין לה שום אחיזה בשטח. אז האמריקאים שלחו תגבורים להילחם בטליבאן. כל תגבור נלחם, ספר את אבדותיו והוחזר לארה"ב כדי למלא את ההבטחה ש"כל בנינו יחזרו הביתה". אבל הטליבאן התעצם והלך והממשלה האפגנית שוב התחננה לתגבור נוסף. זה חזר על עצמו במשך שנים. עכשיו אפגניסטאן חטפה את סטירת הלחי האחרונה, כשהבינה שהאמריקאים באמת עוזבים אותם. סופית.

מסוק אמריקאי בשמי קאבול, אפגניסטאן. אוגוסט 2021צילום: Rahmat Gul/אי־פי

"יש הרבה עריקים, והצבא לא יכול להיות בררן"

בביקור הראשון שלי נכנסתי דרך העיר קונדוז, שנכבשה על ידי הטליבאן לפני כמה ימים. ראיתי איך הטליבאן הופך את חיי תושביה לסיוט באיומים ופיגועים, בעיר שהיא רשמית "בשליטת הממשלה". בביקור השני נחשפתי למעמד הביניים של קאבול - אפגנים שקיבלו השכלה אמריקאית. חלקם שרדו את שלטון הטליבאן בשנות ה-90 וחיו בצל החשש המתמיד מחזרתו. חלקם חזרו מאיראן ופקיסטאן ב-2001, כדי לבנות את מולדתם מחדש. ב-2015 הם נעו בין ייאוש לתקווה, התלבטו בין להישאר ללעזוב והצהירו ש"כשהאמריקאים יעזבו אנחנו אבודים". הם קימבנו לעצמם "עבודות עם האמריקאים", כדי שבבוא היום הם יהיו זכאים למקלט בארה"ב, אם וכאשר. 

חלקם עזבו לפני שנים, כי "לא יעזור כלום, המדינה הזאת אבודה". חלקם החליטו להישאר באפגניסטאן. עכשיו הם רואים איך הטליבאן מתקדם לעברם, ומתחרטים שהם לא נטשו קודם, כשכל החברים שלהם דיברו על הגירה. 

זכורה לי שיחה מלפני שנים עם מפקד לשעבר, שערק מהצבא האפגני לפני שנים. את הכשרתו הצבאית הוא קיבל בארה"ב. הכשרתו לוותה בסיקור תקשורתי רחב וים של תקוות. משם, הוא עבר לשירות מלא בצבא האפגני. הוא נחת למציאות שבה הטליבאן מאיימים עליו וחבריו מעשנים סמים בשדה הקרב. לאחר תקופת השירות, שלחו אותו שוב לארה"ב, להכשרת רענון. הוא ברח מהקורס והגיע יבשתית לקנדה.

בקנדה הוא ביקש מקלט והיה אופטימי לגבי סיכוייו. הוא קיווה להביא לקנדה את משפחתו. אבל בסוף השיחה, הוא הביע חרטה. "הייתי פחדן", הוא אמר, "נכון שהטליבאן איימו עליי, אבל הם מאיימים על כולם, והייתי צריך להיות אמיץ יותר. בשביל מה ברחתי לקנדה? סתם כדי לעבוד בעבודות שחורות. אולי כדאי שאחזור לאפגניסטאן. אלחם על המולדת". 

קאבול, אפגניסטאן. אוגוסט 2021צילום: STRINGER/רויטרס

"לא יענישו אותך על עריקה?" שאלתי. 

"לא", הוא אמר, "יש הרבה עריקים, והצבא לא יכול להיות בררן. אז הוא מקבל את העריקים שהתחרטו". 

זה סיקרן אותי. כשחפרתי בנושא, ראיתי שזו תופעה רחבה. לאורך השנים, 300 קצינים אפגנים ברחו ממרכזי הכשרה בארה"ב. מקרה ידוע הוא זה של נילופר רחמני, הטייסת האפגנית הראשונה. התקשורת העולמית חיבקה אותה כשהיא סיימה את הכשרתה והצטלמה ליד המטוס שלה. עד שיום אחד היא ערקה בעצמה, אחרי שנים של איומים מהטליבאן עליה ועל משפחתה. היא קיבלה מקלט בארה"ב. אפגנים רבים השמיצו אותה על הפחדנות, על הכסף המבוזבז שהאמריקאים השקיעו בה. אבל  הצעירים המשיכו לברוח בהמוניהם. 

אנשי הביטחון האפגניים בודקים אתר פיגוע בקאבול, אפגניסטאן, דצמבר 2020צילום: Rahmat Gul / AP

באפגניסטאן עצמה, עריקות היו חלק מהשגרה. חיילים רבים היגרו מהצבא האפגני לשורות הטליבאן. חלקם גנבו נשק אמריקאי ומכרו אותו לצד השני. חלקם קיבלו משכורת צבאית בלי לצאת מהבית, תופעה שזכתה לשם "חיילי-צללים". חלקם שירתו אבל לא תיפקדו. חיילים שהלכו לקרב אחרי מנת אופיום היו תופעה רחבה. אחרים חטפו את ילדיהם של הכפריים למטרות מין ולמרות זאת הצבא האמריקאי קיבל פקודה שלא להתערב בהרגלי הפדופיליה של חבריהם האפגנים. "פעם תפסנו חייל אפגני עם שני ילדים", סיפר לי בוגר מארינס לשעבר, "חבר שלי הרג אותו במקום, כי זו היתה הדרך היחידה לעצור אותו. הוא הצליח להעלים עדויות. אם היו תופסים אותו, הוא היה נכלא על רצח. אף אחד לא היה מתעניין בנסיבות". 

עוד תרחיש שקרה - יחידה אמריקאית תיכננה מבצע משותף עם הצבא האפגני, רק כדי לגלות שהאפגנים הבריזו. האמריקאים נשארו לבד על ההר מול מארב של הטליבאן. חייל נאט"ו תיאר לי מציאות כזו – "יש לנו שמות קוד למצבים שונים – כחול על ירוק, כחול על כחול, וכו'. זה כשחיילי נאט"ו עושים סיור משותף עם הצבא האפגני, ופתאום חייל אפגני יורה בחייל נאט"ו. זה מצב דפוק שצריך לקבל אותו, כי אין עם מי לדבר שם למעלה".

פעילי טליבאן תוכלים דגל בגאזני, אפגניסטאן. אוגוסט 2021צילום: Gulabuddin Amiri/אי־פי

"כל חודש פיטרתי עובד אחר שלקח לכיסו"

הסיוע הזר היה עוד צד בחבילה. הוא נועד לשקם את אפגניסטאן ו"להתנחל בלבבות העם". אלא שהסיוע זכה לכינוי "סיוע פאנטום", כזה שלא מגיע ליעדו. 40% מכספי הסיוע האמריקאים נעלמו לכיסים של פקידים מושחתים, אילי מלחמה שעדיין שולטים בשטח, פושעים וגם הטליבאן. האחרונים לקחו דמי חסות כדי שעובדי סיוע יוכלו לעבור בשטחם בלי להיפגע. 

עובד סיוע שפגשתי סיכם זאת כך – "העמותה שלנו ראתה את המצב בעמותות האחרות, והחליטה על מדיניות של אפס סובלנות. התוצאה היתה שכל חודש פיטרתי עובד אחר שלקח לכיסו. אז היינו ארגון 'נקי', אבל העובדים באו ויצאו כמו רכבת, והארגון לא תיפקד. הקש ששבר את גב הגמל היה עובד ששרד בארגון שנה וחצי, שזה ממש עובד השנה. את ה'כוכב' שלחו למשרד בקאבול ותוך חודש הוא פוטר על הטרדה מינית". 

מדי פעם טענות הועלו מצד הממשל האמריקאי, אך המענה בשטח היה אפסי. למרות זאת, האמריקאים נשארו כי האפשרות השנייה היתה שלטון טליבאן והתגברות הטרור העולמי. ה'סטטוס קוו' הזה עלה טריליוני דולרים למשלם המיסים האמריקאי. לאורך השנים מומחים קראו ליציאה מאפגניסטאן, לפחות חלקית. משפטים כמו "אנחנו לא רצויים שם" ו"אנחנו לא קוראים את המפה" נשמעו לעתים קרובות בהרצאות של עיתונאים, בוגרי צבא ואקדמאים. 

נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ בביקור בבסיס חיל האוויר באגרם, אפגניסטאן, 2019צילום: Tom Brenner / REUTERS

ויש לזה ממד נוסף - חלקה של ארה"ב בעושר העולמי נמצא בירידה מתמדת. שירותי הבריאות והרווחה שלה קורסים. מרכזי ערים מתמלאים בהומלסים, וזה עוד לפני משבר הקורונה. הפרויקט האפגני הפך לנטל יקר שקשה להצדיק אותו לאזרח האמריקאי. 

ימי בזבוז כספי הציבור ובשר התותחים הסתיימו עבור האמריקאים. אבל עבור האפגני הממוצע כואב לחזות בטליבאן תולה דגלים בעיר שלו. כואב יותר לדעת מה יקרה לנשים ולפעילים המסורים שפגשתי בביקורים הקודמים. אלה שהתמודדו עם מוסדות לא יציבים ועשו כל מה שאדם יכול לעשות בשביל ארצו. אלה שחייהם מורכבים גם בתקופות טובות. ועל זה ארחיב בפרקים הבאים. 

תמר ברס

תמר ברס | תמר ברס

תמר ברס היא עיתונאית עצמאית שנהגה לסקר אזורי מלחמה ומדינות במשבר. מסעותיה כללו את עיראק, אפגניסטן, דרום וצפון סודן, הרפובליקה המרכז אפריקאית ועוד. את חוויותיה, שמתגבשות לספר, היא כותבת בעמוד הפייסבוק שלה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker