עבדים היינו לרכב הפרטי - תחבורה בגובה העיניים - הבלוג של דניאל קומיסר ומקס מורוגובסקי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עבדים היינו לרכב הפרטי

השתעבדנו מרצון לרכב הפרטי. אך כמו העוגיות של פסח, מה שנראה טעים בהתחלה התברר כפוטנציאל לסתימת עורקים תחבורתית. אך החיפוש אחר אלטרנטיבה הסתיים באכזבה. עם כל השיפורים היא עדיין לא מספיק טובה

14תגובות
עומסי תנועה בנתיבי איילון
מגד גוזני

דניאל קומיסר

עבדים היינו לרכב הפרטי. מסי קנייה מופרזים שילמנו, בביטוחים מקיפים חברות ביטוח העשרנו, חניות על חשבון הולכי רגל על המדרכות תפסנו ודירות ב"שכונות ירוקות" מנותקות מכל עירוניות בריאה קנינו.

כל סידור במכולת, כל ליווי ילד לגן, בית ספר או למתנ"ס השכונתי נעשה ברכב. התמכרנו לאוטוסטרדות הרחבות, חגגנו כשכבישים חדשים נפתחו בהבטחה להקל על העומס, שמחנו כשנפתח פאואר סנטר חדש עם מאות מקומות חנייה או סופר חדש בגודל של האנגר עם מחירים מפתים.

כן, המחיר ששילמנו על כך היה יקר. אך גם תאונות דרכים וגם מוסכניקים שמוצאים כל דרך אפשרית לנפח את מחירי התיקונים לא עצרו אותנו, תרתי משמע. כי אין כמו הנוחות. אין כמו האפשרות לנסוע לכל מקום, בכל זמן ולכל אולם אירועים ציורי הנמצא בלב פרדס היסטורי סמוך לאחוזה של משפחת טורטל.

אלא שעברו השנים ולאט לאט הבנו שהמחיר פשוט יקר מדי, ולא רק בשקלים. כי כמו המצות והעוגיות פסח – סופו של תענוג בעצירות כרונית, או במקרה שלנו, בסתימת עורקים תחבורתית. כך, השכונות "הירוקות" נהפכו למלכודות של פיח הנפלט מאלפי מכוניות המנסות לצאת בשעות הבוקר מהכניסה היחידה לשכונה, היציאה מהחניון התת-קרקעי בעבודה לוקחת יותר זמן מהנסיעה בין תל אביב לירושלים וחלום 'איכות חיים' קצת רחוק מהמרכז נהפך לסיוט של פקקים לעבודה והסעות ילדים למסגרות וחזור.

וכאן החלה ההתפכחות והרצון להיגמל מהתלות ברכב הפרטי. אנשים החלו להתעניין בתחבורה שאינה רכב פרטי ממונע. זה לא סתם שכל כך הרבה שבילי אופניים נסללו בעשור האחרון, למרות שהמצב רחוק מלהיות אידיאלי. גם תחבורה ציבורית קנתה לעצמה יותר ויותר משתמשים שאינם 'קהל שבוי'. וכמו בהגדה של פסח יש לנו ארבעה "בנים" שמייצגים דפוסי משתמשים שמנסים לשנות דפוסי התניידות.

החכם: הוא הצרכן המודע. הוא לרוב לא יוותר לגמרי על הרכב הפרטי אך משפחתו תסתפק ברכב אחד על מנת לטייל בטבע או להעמיס קניות בסופר. לרוב ישתמש צרכן כזה בשילוב של אופניים (רגילים, לא חשמליים!) ותחבורה ציבורית. הצרכן הזה יעדיף להשתמש באפליקציות תחבורה שאינן דווקא Moovit, בשירותי התחבורה החדשניים ביותר כמו מוניות שיתופיות, ותמיד יחפש היכן לנצל את הזמן באופן האופטימלי.

אישה מחנה אופניים של תל אופן
עידו בירן, תל אופן

הרשע (או יותר מדויק הטיפש): מודע לכך שמשהו רקוב בממלכת הרכב הפרטי, אך כמו מעשן כבד שמחליף סיגריה רגילה באלקטרונית, הוא פשוט מחליף את הרכב הפרטי בגרסה הממונעת של אופניים או קורקינט. וכך "נהנה" אותו הרשע מהרע בשני העולמות. כשהם על הכביש, האופניים החשמליים לא מקבלים זכויות דרך ונפגעים על ידי המכוניות בדיוק כמו האופניים הרגילים, ועל המדרכה האופניים מהווים סכנה להולכי רגל שמעמדם במרחב הציבורי גם ככה מידרדר משנה לשנה.

התם: הוא פשוט מנסה להסתגל לסיטואציה. הוא מסתכל בזמני האמת באפליקציה ומגלה שקו שאמור להגיע תוך 2 דקות מגיע בסופו של דבר אחרי 10 דקות, או פשוט לא מגיע; הוא מודע לכך שביטלו את אפשרות הטעינה של הרב קו אצל הנהג, מחפש עמדת שירות ומבין שצריך לנסוע לא מעט כי רוב העמדות נמצאות במרכזי הערים; הוא מנסה לעלות על הרכבת כדי להגיע לעבודה בזמן, ומתברר לו שהרכבת לא תגיע בקרוב כי נהג הקטר "חלה" ומחליפו "חייב להתפנות"; הוא מנסה להגיש תלונה למשרד התחבורה, ותלונתו נבלעת אי שם בארכיון ה-CRM  של הרשות לתחבורה הציבורית. כאן מסתיימת התמימות ומתחיל המרמור.

תחנת אוטובוס בנתניה
תומר אפלבאום

ושאינו יודע לשאול: כי הוא פשוט לא מבין את השפה או לא מתמצא בטכנולוגיות החדישות. כשמכשירי טעינת הרב קו ושלטי ההכוונה הם בעברית בלבד – זו בעיה קשה. כי 20% מהאוכלוסייה דוברת ערבית, כ-10% רוסית, ולא נדבר על התיירים. כמה טוב שתיכף יש אירוויזיון כדי שדברים יתחילו לזוז סוף סוף, ואפליקציית רב קו אונליין תתורגם סוף סוף לאנגלית, ותזכה לחוות דעת מעורבות.

כפי שראינו, מחיר החופש מהרכב הפרטי הוא יקר למדי. אמת שהדברים השתפרו מאוד בעשור האחרון, והאפשרויות העומדות בפני אלה שבחרו לצאת מעבדות לחירות גדולות לעין שיעור מימי "מכונית לכל פועל" העליזים של סוף המאה הקודמת.

אך לצד התפתחויות חיוביות, יש עדיין לא מעט מעריצי "עגל הזהב" שיושבים דווקא בדרגי מקבלי ההחלטות ובמוקדי הכוח המוניציפליים. הם מתכננים שכונות שינה ללא פתרונות תחבורתיים שייהפכו בהכרח למלכודות פקקים. הם חוסמים אפשרויות להקמת מערכות הסעת המונים נגישות, ואף מונעים היערכות לעתיד מבחינת היצע התחבורתי למרות ההוכחה החד-משמעית שתחבורה זמינה מגדילה את הביקוש, ולפיכך צריך עוד היצע. כנראה שנצטרך ללכת עוד 40 שנה במדבר התחבורתי עד שנוכל באמת להגיע לארץ המובטחת. ואם זה ייקח רק 20 שנה – דיינו!                                       

הרשמה לניוזלטר

כל הסקירות בזירת הניתוחים של TheMarker - בתיבת המייל שלכם

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

אריאל רוניס ז"ל

מהו תפקידו של המעסיק כשהעובד שלו חווה שיימינג?

המפגש שלנו באינטרנט יוצר מפגש בין אנשים שונים, בעלי דעות שונות, גישות שונות ועולם נורמטיבי שונה. למציאות הזו מתעוררים כל בוקר מאות אלפי אנשים והולכים לעבודה ומקווים להתפרנס. אבל מה קורה אם כתוצאה מעבודתם הם חווים שיימינג?

כתבות שאולי פיספסתם

*#