כך נהפך הולך הרגל ממלך בלתי מעורער של המרחב הציבורי לעבד נרצע - תחבורה בגובה העיניים - הבלוג של דניאל קומיסר ומקס מורוגובסקי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך נהפך הולך הרגל ממלך בלתי מעורער של המרחב הציבורי לעבד נרצע

במרחב העירוני הישראלי יש היררכיה ברורה, ממש כמו ב"חוות החיות": יש שווים, יש שווים יותר ויש גם כאלה שיאלצו להסתפק בשאריות. הליכה ברגל? זה טוב לחדר כושר או לשביל פנאי לצד אוטוסטרדה עירונית. אם לסבתא היו גלגלים, אולי היה לה פחות סיכוי להידרס

6תגובות
רכב חונה על המדרכה בתל אביב, ואישה עם עגלה תינוק מנסה להידחק ברווח שנשאר
עופר וקנין

דניאל קומיסר

כשהייתי קטן, גרתי בשכונה די סואנת בתל אביב. בדרך לבית הספר היסודי הייתי צריך לעבור כמה רחובות חד-סטריים לא מרומזרים וגם כביש רציני מרומזר אחד. אז אף אחד לא שמע את הסלוגן "ילד עד גיל 9 לא חוצה לבד", וההורים שלי שלחו אותי לבית הספר בלי בעיות מיוחדות. גם לחוגים במתנ"ס שדרשו הליכה רצינית יותר הלכתי לבד לגמרי, קפצתי מדי פעם לקנות לחם וחלב במכולת, ואפילו יכולתי לרכב על אופניים בכביש, וכשרכב היה מתקרב פעם בכמה דקות, הייתי פשוט עולה על מדרכה, כדי לרדת שנייה אחרי.

עכשיו, אל תקללו את ההורים שלי על הזנחה פושעת כי הם דואגים יפה מאוד לבנם היחיד. הסיבה הפשוטה ל"מחדל" היתה שישראל של 1989 היא לא ישראל של 2019, ושכונה ישנה שנבנתה לפני קום המדינה לא דומה כלל לשכונות "הירוקות" שנבנות בהמוניהן בשני העשורים האחרונים. אם הייתי ילד היום, עם אותם הורים בדיוק, אחד מהם ודאי היה מסיע אותי לבית הספר כל בוקר, וכל יציאה של כמה מטרים מחוץ לחצר היתה מרעידה אותם מדאגה. על לשחרר את הילד לכביש עם אופניים אין מה לדבר, אלא אם ההורים חולמים על דייט עם עובדת רווחה ואשפוז פסיכיאטרי בכפייה. קנייה במכולת? זה חצי קילומטר בקו אווירי! לא בבית ספרנו!

הירידה במעמד הולך הרגל היא מגמה עולמית, אך בישראל נדמה שהמצב גרוע מרוב מדינות העולם, זולת המודל לחיקוי האולטימטיבי - ארה"ב. זה לא התחיל היום וגם לא לפני שני עשורים. מדובר בתהליך שהתרחש בהדרגה במהלך מאה השנים האחרונות שבהם הולך הרגל נהפך ממלך בלתי מעורער של המרחב הציבורי לעבד נרצע שנאלץ להסתפק בשאריות. וכך מפספס דור שלם את התענוג של ללכת ברגל ממקום למקום על כל המשתמע מכך מבחינה בריאותית וחינוכית. לא ירחק היום ואנו עלולים להפוך לבטטות כורסה נהנתניות ומנוונות שרירים כמו בסרט האלמותי וול-אי. רק שבמקום חללית, כל אחד ייסע ברכב (האוטונומי?) החדיש שלו. כי ארבע גלגלים – טוב, שתי רגליים – רע!

בטטות כורסה בסרט וול-אי - דלג

וכך זה קורה:

כשהרחוב הופך לאוטוסטרדה: פעם שודרה בערוץ הראשון סדרה מצוירת על קיפודה שניסתה לחזור הביתה בצד השני של היער, אך כביש אימתני וסואן מונע זאת בעדה, ושום תכסיס לא עוזר.

בשנים האחרונות כבר לא צריך להיות קיפודים בשביל שחציית כביש תהפוך לאתגר נוסח חדר בריחה. מי שמכיר את ציר ויצמן ברעננה, דרך משה דיין בראשון לציון, דרך רבין בפתח תקווה או שדרות רוקח בצפון תל אביב ודומיהם יודע על מה אני מדבר. מדובר בכבישים רחבים, עם מהירות נסיעה מותרת של 70 קמ"ש, ורמזורים עם פעימות ירוק קצרות להולכי רגל או אף כפתור שצריך ללחוץ עליו ולהמתין כמה דקות כדי לקבל כמה שניות של ירוק לחצייה. אני רוצה לראות אבא שנותן לילדה שלו לחצות כזה כביש ללא השגחה.

הגרין ווש המושלם: רגע, הרי כל אוטוסטרדה עירונית שמכבדת את עצמה מתהדרת גם בשביל אופניים ובמדרכה רחבה! זה נכון, ואני בהחלט נהנה באימוני כושר שלי להגיע לצירים האלה כדי שאוכל ללכת קילומטר שלם בלי שום מעבר חצייה.

אלא שכושר ופנאי זה דבר אחד, ותנועה פונקציונלית במרחב זה דבר אחר לגמרי, וכשבשביל לעבור כביש צריך לעבור דרך רמזור מרושע במקרה הטוב, או לעבור באמצע הכביש מכיוון שהמרחק עד רמזור הבא הוא בערך חצי קילומטר, זה מתכון מנצח לציר מוות. ולא נדבר על התענוג המפוקפק לעשות כושר כשכל זיהום האוויר נמצא מטרים ספורים ממך. גרין ווש אמרנו?

הפלישה הגדולה אל המדרכה: אז מה נשאר להולך רגל? המדרכה? גם זה לא. לא אדבר על חניות על המדרכה, מכשולי דרך כמו פסולת ושאר העבירות שהיו כאן מאז ומתמיד. כי בין ארבע גלגלים ושני רגליים יש גם מעמד ביניים על שני גלגלים. וגם כאן יש שווים ושווים יותר.

בעוד האופניים הרגילים הם כלי תחבורה יעיל ומקופח למדי שנאלץ לעתים לחלוק שלא בטובתו מרחב משותף עם הולכי רגל, הרי שהאח הסורר שלו, הנקרא בטעות "אופניים חשמליים" למרות היותו קטנוע לכל דבר, לקח גם את פיסת החופש האחרונה שנותרה להולך הרגל. וכך, גם על המדרכה הולך הרגל צריך להסתכל ימינה ושמאלה פן ייפגע מרוכב בעל עודף אדרנלין.

לשמחתי, ניתן לראות בשנים האחרונות ניצנים של שינוי. תוכניות בינוי מוטות רכב פרטי ממשיכות להיות מאושרות, אך מדובר לרוב בתוכניות שנגנזו במשך שנים רבות, והופשרו יחד עם השטחים החקלאים שעליהן הן נבנות. תוכניות הבינוי החדשות יותר, לרבות של מגדלי הענק, כבר מתייחסות בכבוד גדול יותר למרחב שמעודד הליכה ברגל ומנסות ליצור סביבה כזו יחד עם פתרונות מקיימים אחרים כמו נגישות משופרת למערכת הסעת המונים ותקן חנייה צנוע.

אך מדובר בפתרון לא שלם. הפתרון האמיתי טמון בחזרה לעירוניות הבריאה, המעודדת הליכה ושימוש בתחבורה הציבורית, ממש כמו פעם. רחובות ולא אוטוסטרדות, בנייה צפופה אך לא גבוהה מדי (בניינים של 12-8 קומות זה אופטימלי), מיתון תנועה בסביבות בתי מגורים, עירוב שימושים נבון ובעיקר ראייה סביבתית כוללת שבה כולם שווים באמת, ולא שווים ושווים יותר.

הרשמה לניוזלטר

כל הסקירות בזירת הניתוחים של TheMarker - בתיבת המייל שלכם

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

משרדי חברת סימנטק בקליפורניה

מיזוגים ושאר רכישות: מגמת הקונסולידציה בתעשיית הסייבר העולמית

בחודשים האחרונים היינו עדים לכמה אקזיטים מרשימים בתעשייה המקומית, כשחברות בינלאומיות רכשו מיזמים מתחום הסייבר במאות מיליוני דולרים ■ זהו חלק מטרנד עולמי שבו חברות קטנות ובינוניות "נבלעות" בידי חברות גדולות שיוצרות פורטפוליו רחב יותר של מוצרי אבטחה

כתבות שאולי פיספסתם

*#