המסע הארוך של 80 מטר מתחת לאדמה

המסע משער הכניסה אל הרציף בתחנת הרכבת החדישה יצחק נבון בירושלים לקח לי לא פחות מרבע שעה כתוצאה משורה של תקלות מעצבנות וחוויית משתמש לקויה. זה בהחלט לא חייב להיות ככה

תחנת הרכבת יצחק נבון בירושלים
תחנת הרכבת יצחק נבון בירושלים. בימים יותר טובים, כשהדרגנוע עוד עבדצילום: אוליבייה פיטוסי

דניאל קומיסר

יום שלישי ירושלמי קר. השעה 18:30. אני מסיים יום של פגישות עבודה בירושלים ועומד לחזור לביתי החמים בפתח תקוה. אז עלה במוחי רעיון. ארבעה חודשים תמימים עברו מאז נפתח קו הרכבת שמחבר את ירושלים למרכז, ואיש תחבורה ותיק שכמוני לא זכה לחוות את הנסיעה בקו החדיש אפילו פעם אחת. הסנדלר הולך יחף? לא עוד. אז החלטתי לעשות נסיעת מבחן ועל הדרך לראות גם את הפלא ההנדסי של תחנת ירושלים – יצחק נבון. וכשהנסיעה חינם, למי אכפת לעשות סיבוב דרך תל אביב כשכל הערב פנוי.

המסע התחיל בשעה 18:38. המטרה היתה להגיע לרכבת שיוצאת מירושלים בשעה 19:00. אם חשבתי ש-22 דקות זה הרבה זמן, התברר בדיעבד שטעיתי. המכשול הראשון חיכה כבר בכניסה. המאבטחת ערכה עליי חיפוש דקדקני שאפילו בנתב"ג אני לא זוכר כמותו. הרי ברור לכל שאדם עם מעיל ארוך, כובע, צעיף ותיק כבד הוא מחבל בפוטנציה, וכשהמכשיר מצפצף למרות שהוצאתי את כל המתכת שקיימת חוץ מכתר שיניים החשדות עולים. בסופו של דבר לאחר שכמעט התחילה להפשיט אותי וקיבלה מבט מאיים, עזבה אותי לנפשי.

המסע נמשך בקומת הקופות. הנסיעה אמנם חינם אבל כרטיס רב קו עדיין צריך לטעון במכונה. אז הכנסתי את הכרטיס למכונה והתחלתי לשחק עם הפונקציות לפי מה שנראה לי הכי הגיוני. האמת היא שאני איש טכנולוגי מאוד אבל בשביל לתפעל את המכונות צריך כנראה להבין במבני נתונים בינאריים או לחלופין להיות עם חוש אלתור של מיסטר בין, אחרת לא תוכלו להבין עד הסוף מה המכונה דורשת מכם. כמה פעמים ניסיתי לטעון שם את הכרטיס ובכל פעם הצלחתי. אך לא ידעתי זאת כי שום הודעת אישור לא הופיעה על המסך, למעט חזרה לתפריט הראשי ותאורה בסלוט שבו מוציאים את הכרטיס. אלא ששום כרטיס, קבלה או אישור לא יצא. ניצלתי את הזמן הפנוי שהולך ומתמעט כדי לוודא מול הקופאי המשועמם שהכול בסדר. ואם בארזים טכנולוגיים נפלה שלהבת, מה יגידו הטכנופובים או סתם תיירים ועולים חדשים.

אך כל זה מתגמד לעומת החלק האחרון של המסע: הירידה אל קומת הרציפים. כאן חיכה דרגנוע ארוך... ומקולקל. המשמעות היא ירידה לא נעימה בכלל ברגל. איך שירדתי את הדרגנוע, ראיתי עוד דרגנוע, גם הוא מקולקל. אחרי הדרגנוע השני, הגיע הדרגנוע השלישי ונחשו מה... גם הוא מקולקל. אולי לכבוד הביקור הבא של השר או אישיות נכבדה אחרת יתקנו אותם, ובינתיים נאלצתי להיזכר במתיחה שהיתה לי בברך לאחר שנים של שקט, ואני עוד נחשב צעיר. עוד ירידה קצרה בגרם המדרגות והנה אני ברציף המיוחל, והשעה 18:53. רבע שעה תמימה של הליכה לא נעימה בחלל התחנה שמזכיר באופן מוזר את התחנה המרכזית "החדשה" בתל אביב.

על הנסיעה עצמה לא ארחיב יותר מדי, כי לא שופטים מוצר לא מוגמר שנמצא בשלבי הרצה. אציין רק שהיה הרבה מקום פנוי לשבת, וכמעט כל הנוסעים היו כמוני: אנשים שבאו לראות את הפלא החדש, חלקם עם ילדים או נכדים. בקרון שלי שמעתי קולות מאוכזבים. "חשבתי לראות את הרכבת. לא ידעתי שיהיה כל כך קשה להגיע לרציף". יוממים לא ראיתי בכלל. אלה ודאי יגיעו כשהקו יוארך עד תל אביב ויפעל בהיקף מלא. נקווה שעד אז המערכות בתחנה יעבדו כמו שעון שווייצרי, כי המעליות שבתחנה לא יספיקו למאות אנשים שממהרים לרכבת בזמן שהדרגנועים תקולים.

בשורה התחתונה, יצאתי עם תחושת אכזבה. אז נכון שמדובר בחבלי לידה ושהמצב ודאי עוד ישתפר וגם זמני הירידה אל הרציף יתקצרו. ועדיין יש כמה דברים להגיד לחובת התחנה. היא אמנם נקייה ומשוכללת אך בחללים העצומים האלה אפשר לעשות הרבה יותר. קצת יותר שטחי מסחר, קצת יותר ספסלים או אפילו צמחייה מלאכותית, מין fake plastic trees כאלה - שהאווירה תהיה יותר אנושית ופחות מנוכרת. גם ממשק הכוונה ברור יותר ומכונות כרטוס ידידותיות יותר עשויות לתרום לחוויית המשתמש.

אך נקודת התורפה שמצריכה את הטיפול הכי דחוף היא זמן ההליכה מהכניסה אל הרציף וחזרה. כי זמן הגעה של רבע שעה בנסיעה שאורכת בתיאוריה 28 דקות הוא ארוך מדי. אמנם קיימים בעולם לא מעט מרכזי תחבורה משולבים שהמרחק בין הקצוות שלהם גדול, כמו למשל המעבר בין קווי מטרו לקווי רכבת פרברית מהירה (RER) בפריז - שבה הנוסע לא מרגיש את המעבר בזכות מדרכות נעות מהירות וחללים נוחים ונעימים שכוללים גם מקומות המתנה וקצת שטחי מסחר.

גם תחנות רכבת שנמצאות עמוק מתחת לאדמה יכולות להיות פונקציונליות להפליא. ניקח למשל את תחנת "ארסנל" בבירת אוקראינה קייב. זוהי תחנת הרכבת התחתית העמוקה בעולם שנמצאת 100 מטר מתחת לאדמה. בסרטון שלהלן ניתן לראות שההליכה משער הכניסה התחנה אל לרציף לוקחת לא יותר מ-5 דקות, וזאת עוד בלי לרוץ במדרגות הנעות, בהחלט זמן הגיוני יותר מ-15-10 דקות שבתחנה הירושלמית.

אך לא צריך להרחיק אלפי קילומטרים כדי לראות כיצד ניתן להפוך מרחקי הליכה גדולים לידידותיים הרבה יותר. המרחק מאולם הכניסה בנתב"ג לשרוולי הטיסה גדול יותר מאשר בתחנת הרכבת של ירושלים, אך מרגיש נעים הרבה יותר ולו רק בזכות העיצוב הפנימי החמים והמדרכות הנעות שמקצרות מאוד את המרחק. אז אין צורך בדיוטי פרי או בקניון בתחנה שכל מטרתה היא שהייה קצרה ככל היותר, אך זרימה חלקה יותר של תנועה, חמימות ובעיקר הנדסת אנוש משופרת זה ההכרח. אחרי שהשקיעו כל כך הרבה כסף בטכנולוגיה, קצת שיפור בהנדסת אנוש בהחלט שווה את ההשקעה.

תחבורה בדרך שלנו

דניאל קומיסר ומקס מורוגובסקי | |תחבורה בגובה העיניים

דניאל קומיסר הוא ממייסדי ארגון הנוסעים "תחבורה בדרך שלנו". עורך תוכן, מקדם אתרים, ובזמן הפנוי - מקדם אג'נדות. כמי שגדל בחו"ל יודע איך נראית תחבורה ציבורית יעילה, ומאמין עם הרצון וההשקעה המתאימים, ישראל בהחלט יכולה ליהנות מתחבורה כזו. תושב אם המושבות, חובב חתולים ומוזיקה מכל סוגה ועידן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ