בית המשפט פוגע במשילות? אולי - אבל על הפגיעה החמורה יותר לא מדברים

איילת שקד, שימי לב: האיום הגדול ביותר על המשילות הוא דווקא מצד ועדי העובדים. נהגי הרכבת חולים, עובדי חברת החשמל מסרבים לחבר את המתחרות, ועובדי המשרד להגנת הסביבה לא רוצים לעבור לבניין שעומד בתקן שהם עצמם ניסחו. ככה זה כשהידיים הלא נכונות מחזיקות בשאלטר

ריקי ממן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שביתה. אולי התרגלנו לשביתות ברכבת, אבל לא הבנו את המשמעות האמיתית
שביתה. אולי התרגלנו לשביתות ברכבת, אבל לא הבנו את המשמעות האמיתיתקרדיט: JEFF PACHOUD / AFP

אחרי שבג"ץ פסל את מיכאל בן ארי מהתמודדות לכנסת, ולאחר שחזינו בבושם בניחוח דמוקרטיה של איילת שקד, טבעי שהשיח על משילות יתגבר במערכת הבחירות הנוכחית. הטענה המושמעת חדשות לבקרים היא שהבוחרים יכולים להצביע לנציגיהם בכנסת, אבל לא הכנסת ולא הממשלה באמת מושלות - כיוון שהכל נתון לאישורו של בית המשפט העליון, שנטל לעצמו זכות וטו על החלטות מדיניות רבות – מפינוי יישובים ועד פסילת חוקים. לכן, הוא המושל האמיתי, ולהצבעה שלנו אין משמעות.

ההתמקדות בבית המשפט העליון כשחקן וטו מוצדקת, אך מסיחה את הדעת משדות נוספים של העדר משילות בישראל. ארגוני העובדים בישראל, ובראשם כמובן ההסתדרות, משמשים גם הם שחקני וטו שיכולים לנטרל, לסרס ולקצץ מדיניות שהכנסת והממשלה רוצות לקיים. מדובר בשחקן הוטו הראשי במערכת הציבורית, ובאיום הגדול ביותר למשילותו של הדרג הנבחר.

אולי התרגלנו לשביתות ברכבת, אבל לא הבנו מה המשמעות האמיתית של שביתה בשירות מונופוליסטי. לארגוני העובדים בישראל פריבילגיות ניכרות, לרבות זכות שביתה כמעט בלתי מוגבלת. כשמצרפים את הפריבילגיות הללו לשירות שהמדינה היא מונופול בהענקתו, מקבלים "ועדי שאלטר".

הכנסת. אולי כדאי שהמחוקקים יישארו בביתצילום: אמיל סלמן

הפגיעה בשירות לאזרח והנזק הכלכלי הם רק חלק מהבעיה הגדולה יותר: מדינת ישראל לא מצליחה לקדם רפורמות נדרשות, מפני שארגוני העובדים מחזיקים בזכות וטו על כל החלטת מדיניות הנוגעת לחברות ממשלתיות ולשירותים הממשלתיים. הדרג הנבחר דן, בוחן אפשרויות וחלופות, מגיע לפשרות, מקבל החלטות, מעביר חוקים והחלטות ממשלה - אבל כשמגיעים לשלב היישום, לא מצליחים לזוז. השאלטר בידיים של הוועד.

לעבור לבניין חדש? לא בלי תוספת שכר

דוגמאות יש בשפע. כבר יותר משני עשורים מנסה מדינת ישראל לקדם רפורמה בחשמל. חוק משק החשמל נחקק ב-1996 וקבע מתווה לביצוע רפורמה שתפתח את ייצור החשמל לתחרות בין יצרני נוספים מעבר לחברת החשמל. הרפורמה היתה אמורה להיכנס לתוקף ב-2006 אך מאז ועד השנה האחרונה נדחתה אינספור פעמים בשל עיצומים של ועד עובדי חברת החשמל.

הוועד החליט כי העובדה שהממשלה החליטה לארגן מחדש את משק החשמל בצורה שתיטיב עם הצרכנים, אזרחי ישראל, אינה נראית לו. שורה ארוכה של שביתות ועיצומים גררה את הרפורמה במשך שנים ארוכות, שבהן סירב הוועד לחבר חברות פרטיות לרשת החשמל. הכל נעשה תחת חסותו של בית הדין לעבודה, שלא רק שהתיר לעובדים לשבות, אלא גם חייב את המדינה לשבת עמם למשא ומתן ולהגיע להסכמות לפני שהרפורמה מתקדמת. ועד העובדים הפך לשחקן וטו בקידום מדיניות אסטרטגית שממשלת ישראל החליטה עליה. ללא הסכמתו - שתושג באמצעות תשלום סכום אדיר של כ-7 מיליארד שקל לעובדים - לא יהיה ניתן לקדם את הרפורמה.

יו"ר ועד עובדי חברת החשמל, דוד צרפתיצילום: תומר אפלבאום

סיפור דומה, ומקומם באותה מידה, אנחנו מכירים מנמלי הים. מ-2005 מכריזים על רפורמה שתפתח לתחרות את שני הנמלים הגדולים, שנשלטים על ידי ועדים חזקים במיוחד. הסכמים נחתמו, העובדים קיבלו עוד ועוד תוספות שכר והמשיכו לעבוד בתנאים מקלים, אבל רפורמה אין. גם ברכבת ישראל מבטיחים כבר עשור רפורמה שתשפר את השירות לאזרח ותוריד את העלויות - וגם כאן ועד העובדים הפך לשחקן וטו: אינספור שביתות, שביתות איטלקיות, מגיפות המוניות, עיצומים ומשברים שהגיעו עד לכדי הוצאת צווי מעצר לראשי ועדי הנמלים ולמשבר הנוכחי ברכבת ישראל.

עוד? קדימה. לפני כמה חודשים החליטה הממשלה להעניק תוספות שכר רטרואקטיביות לשוטרים ולגמלאי המשטרה וכוחות הביטחון - החלטה שערורייתית כשלעצמה, שגם היא נתמכה על ידי ההסתדרות. כדי לממן את עלות המהלך, שהגיעה לסכום אדיר של 22 מיליארד שקל, החליטה הממשלה על קיצוץ רוחבי בכל משרדי הממשלה בגובה 1.35%. חלק מהקיצוץ נגע להורדה של 30% מהשעות הנוספות של העובדים במשרדי הממשלה, אך אלה הכריזו על סכסוך עבודה ופתחו בעיצומים. החלטת הממשלה הפכה לאות מתה, והקיצוץ יצטרך להתבצע ממקורות אחרים, כמו פרויקטים לפיתוח תשתיות ותוכניות אחרות המיועדות להיטיב עם האזרחים.

גם דוגמאות קטנות מעידות על כך שוועדי העובדים בשירות הציבורי הם שחקני וטו, המסכלים מדיניות ממשלתית חדשות לבקרים. הממשלה החליטה להעביר את העובדים לבניין חדש? העובדים דורשים תוספת שכר אחרת לא יעברו. כך עמד בשנה שעברה בניין ממשלתי ריק במשך חודשים ארוכים, שהמדינה הפסידה עליו כל חודש כשני מיליון שקלכיוון שהעובדים סירבו לעבור אליו. עובדי המשרד להגנת הסביבה סירבו להיכנס לבניין החדש כיוון שלא היו בו מספיק מקומות חנייה, בהתאם לתקן בנייה ירוקה שהם בעצמם ניסחו.

עובדים בבניין אחר בתל אביב דרשו וקיבלו "זמן הסתגלות" של חצי שעה בתשלום בכל יום, עבור הזמן שהם ממתינים בפקק ליציאה מהחניון. בזמן שהמדינה מנסה לעודד נסיעה בתחבורה ציבורית על פני הרכב הפרטי כדי להקל על העומס בכבישים, עובדי המדינה בעצמם מקבלים תשלומים חודשיים על אחזקת רכב, חניה לכל עובד ואפילו "שעת פקקים".

היעדר משילות קורה כשהמדינה לא מצליחה להעביר רפורמה, גדולה כקטנה, כיוון שלעובדים יש זכות שביתה בלתי מוגבלת וכוח מיקוח אדיר. יכולתם של העובדים לשבש את פעילות המשק ולעכב שינויים הנדרשים בשירותים הניתנים לאזרח, נעשית הרבה לפני שסוגיות מגיעות לבית המשפט העליון. המועמדים שמבקשים להיבחר כמחוקקים צריכים לדעת שהם אולי כותבים את החוק, אבל מישהו אחר מחליט אם הוא יהפוך למציאות. עד שלא ייצרו משילות גם אל מול ארגוני העובדים, אולי מוטב שהמחוקקים יישארו בבית.

ריקי ממן

ריקי ממן | ריקי ממן

עמיתת מחקר בפורום קהלת, ממייסדי עמותת "תחרות - התנועה לחירות בתעסוקה" וממייסדי ארגון "הדור הבא: הורים למען בחירה בחינוך". בוגרת תואר שני במדיניות ציבורית מהאוניברסיטה העברית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker