נשארנו ישראלים, זה אף פעם לא עבר לנו. ישבנו בסלון בברוקלין, ואמרנו בקול רם: הביתה

וירוס אחד חמקמק שינה את האנושות לנצח. כל כך הרבה עוד ייכתב על הנגיף, אבל אותי הוא פגש באופן אישי גם בלי להיכנס לי לריאות. הוא שיבש לי את התוכניות, שלף אותי ממרחב הנוחות, דרש ממני לבחור - כנראה בפעם האחרונה - איפה נמצא הבית שלי ■ בלוג חדש | תושב חוזר

רן הר נבו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ניו יורק
רן הר נבו

על העזיבה החלטנו בחורף, כנראה שאי אפשר היה אחרת. בחוץ השתולל הינואר הכי פרוע שאני זוכר, שלג פשוט לא הפסיק לרדת. הנוף המוכר כל כך של ברוקלין נצבע פתאום בלבן סמיך, קודר קצת, מדכא. והקור המשוגע הזה, כנראה האויב הכי גדול שלי בארה"ב, חדר את כל שכבות ההגנה שחשבתי שבניתי מולו. זה קרה רק לפני חצי שנה, אבל כשאני כותב זה מרגיש לי כמו זמן אחר, כמו ניו יורק של שומקום. החיסונים עוד לא נראו באופק, החנויות והמסעדות היו סגורות כמעט כולן, הרחובות התמיד סואנים היו ריקים מאדם. והעיר הזאת, אהבתי המופלאה כבר יותר מ-13 שנה, קפאה לרגע עצוב, נכנסה ל-slow motion שפתח לנו חלון הזדמנויות. אפשרות לחשב מסלול מחדש.

החיים, מסתבר בסוף היום, הם דווקא מה שקורה כשנגמרות לך התוכניות. ולנו הן נגמרו בחורף שעבר, בלי שבכלל ביקשנו מהן. בבתי הספר למדו מרחוק כבר חודשים ארוכים והחברויות של הילדים התחילו להתמוסס. הגדולה עמדה לסיים יסודי בזמן שהקטן התחיל להבהיר שהוא עף על העולם לא משנה באיזה חלק שלו. העסק של אשתי, שבדיוק התחיל לכבוש את העיר, חטף מכה אנושה יחד עם רוב הכלכלה האמריקאית. והסטארט-אפ שלי, שהשקעתי בו ארבע שנים של זיעה ואבק ונשמה, לא הצליח להתרומם לגבהים הנדרשים בתעשייה שבחרתי בה. ככה סתם, באמצע חורף פרוע עם מגפה של פעם במאה שנה, האופק נפתח והשגרה הפסיקה להיות. התוכניות שעשינו, העתיד שחיכה לנו, הכל התערבב ברגע אחד.

צומת.

פתאום באמצע החיים, צומת.

ויש לו רק שתי פניות להציע - מזרח או מערב. 

אומרים על מהגרים שהתמזל מזלם והם זכו פעמיים, יש להם שני בתים - פה ושם. אבל זה לא נכון, דברו עם כל החברים שלכם שחיים את הפה ואת השם, והם יכחישו את זה בתוקף. האמת הלא מסופרת היא שמהגרים פריווילגים הם זן חדש בתולדות האנושות, סוג של הומלסים מודרניים - אנשים שטעמו שני סוגים של חיים, כל אחד מהם מלא בזכרונות והצלחות וצלקות ואהבות, והם נתקעו עם שניהם לנצח. אנחנו נערי הפוסטר של הכפר הגלובלי, נציגי כור ההיתוך שלו. אבל בו בזמן אנחנו גם חוסר השייכות, זרים לעצמנו באשר נלך. מסובך הסיפור הזה. 

ניו יורקצילום: רן הר נבו

13 שנים מאז שבאתי בשערי ניו יורק והזהות שלי רק הלכה והתבלבלה בה. אני כבר לא ישראלי ואף פעם לא אמריקאי. ואני גם שניהם, ממש אבל, באותה הנשימה! וברוב הזמן אני פשוט מעדיף לא לגרד לנפש במקומות שמציקים לה. אני לוחץ על הגז, נוסע לאן שהכביש לוקח, טובע בתוך החיים עצמם. אני הולך למסיבות כיתה של הילדים, טס לכנסים, משלם מסים, רואה פוטבול עם השכנים, עושה נטוורקינג עם משקיעים. ואם הקוקטייל מספיק גדול, אז אין סמולטוק שאנ'לא יכול. 

אבל בחורף האחרון, אחרי שנים של נסיעה בכבישים העצומים של אמריקה, פתאום הגיע צומת. ענק ממש! כזה שלא בא לך לקחת בו את הפנייה הלא נכונה. וזה מקום מפחיד. זה מקום שאחרי כל השנים האלה שואל אותך, "נו, אדון עולם גדול, אז מי בעצם הפכת להיות? באיזה שפה אתה מעוניין שנמשיך מכאן? ומי אתה רוצה שיהיו הילדים שלך? אתה מזרח או מערב?".

בגיל 46, בלי התראה מוקדמת, הגענו לצומת הכי משמעותית בחיינו. הנתונים היו מונחים שם לפנינו, כמו כל קלישאה שמבוססת על סיפור אמיתי. לנו רק נותר לתת בהם את הפשט, לעשות בחירה.

היו שם היתרונות העצומים של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, המרחבים האינסופיים, ההזדמנויות, הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. והיה גם הגעגוע העמוק והלא תמיד מובן לארץ קטנה עם שפם, עם השמש הרב שנתית שלה והכאוס הכריזמטי והים והמשפחה וגם (כל כך מוזר להגיד אחרי 13 שנה) החברים הכי קרובים שלנו - אלה שבכמעט עשור וחצי לא מצאנו להם תחליף.  

ישבנו בסלון שלנו בברוקלין, מופתעים שהשאלה בכלל עולה (זאת היתה הפעם הראשונה שדנו בה מאז שהגענו לכאן, במארס 2008). והפחד שיתק אותנו, לא ידענו מאיפה להתחיל בכלל. בחוץ, מעבר לאיסט ריבר, השתקפה לה התמונה הקולנועית של מנהטן, שעם השלג והקורונה כאילו איבדה פתאום את הסקס אפיל שלה, נראתה כמו סם שאפשר להיגמל ממנו. ועד כמה שזה יישמע מפתיע, לא היה לנו מושג למה בדיוק הפכנו. או מי אנחנו רוצים להיות.

ככה יצא. וירוס סיני אחד חמקמק, עטלף שלא טוגן עד הסוף במחבת, שינה את האנושות לנצח. כל כך הרבה עוד ייכתב על הנגיף ועל מה שעשה לנו כחברה, אבל אותי הוא פגש באופן אישי גם בלי להיכנס לי לריאות. הוא שיבש לי את התוכניות, שלף אותי ממרחב הנוחות, דרש ממני לבחור - כנראה בפעם האחרונה - איפה נמצא הבית שלי. 

(בית. איזה מילה גדולה זאת, יא אללה!)

כשעברתי לארה"ב עשיתי בחירה, מודעת לעצמה - ויתרתי על להרגיש בבית. שערה לבנה אחת עוד לא היתה לי, לא הייתי אבא של אף אחד, הסטארט-אפ הראשון שלי צמח מעבר לכל דמיונותיי הפרועים, מוכן ומזומן לכבוש את העולם הייתי. המשקיעים השקיעו, האדרנלין זרם כמו מים, את המזוודה ארזנו בלי לחשוב פעמיים. אי שם ב-2008, "בית" בכלל לא היה באג'נדה או על סדר היום. משהו גדול ממנו היה מונח על הפרק, הרומנטיקה של הגשמת החלומות. 

(כמה שנים אחר כך, כשנפרדתי בחיבוק ענק מאבא שלי בנתב"ג, במין ריטואל עצוב של פרידה שאף פעם לא מתרגלים אליה, עליתי למטוס וצייצתי בטוויטר: "בית הוא המקום שבו אתה משכיב את הילדים שלך לישון". החלומות שלי, הילדים שלי, כולם היו מעבר לאטלנטי. אפשר להסתפק בזה, האמנתי בכל לבי)

ניו יורקצילום: רן הר נבו

אבל החיים, כאמור, מה להם ולתבניות שאנחנו מעצבים לעצמנו? ובחורף האחרון, כשפתאום לא היה שם חלום לגלגל במורד הדרך, שפתאום נעלמה לה הרדיפה, דברים מוזרים החלו לקרות.

פתאום כבר לא יכולתי לסבול את הקור המזוין הזה. יצאתי להליכות מדי ערב, ושנאתי אותו מכל הלב. ולא יכולתי להפסיק לחשוב שכשאתה לובש חולצה ומעליה סווטשירט ומעליו מעיל פוך ומכנסיים עבים וגרביים מצמר ונעליים מפלצתיות וגם צעיף ואז כובע גרב ואז כפפות - אתה לא בבית שלך.

גיליתי גם שכשסופי השבוע שלך מחורבנים כי לא תכננת אותם מראש, וחיי החברה שלך הולכים ומרזים כי נמאס לך לעשות נטוורקינג, וההורים של הילדים האחרים בשכונה משעממים אותך, וההומור שלך הוא עדיין טעם לא מאוד נרכש - אתה לא בבית שלך.

ההמולה התרוקנה מתוכן, החלומות הפסיקו למלא את היומן. ובמקומם פגשתי בבדידות, במובן העמוק והלא יומיומי שלה. הקהילה, השבט שלי, השורשים שלי מעבר לים, הם היו חסרים לי. ולא רק שלא מצאתי להם תחליף, נדמה היה לי שגם לא אמצא. וגם היא, בתהליך הפרטי שלה, הגיעה אל אותו המחסור, אל אותו הגעגוע. 

כשנעלם פתאום הרעש הלבן, מסך העשן שהוא שגרת חיינו, הצלחנו לראות בבהירות דברים שכנראה ידענו כבר מזמן. ישבנו בסלון בברוקלין, הפעם בתחילת פברואר, והצלחנו להגיד בקול רם, מהוסס אבל חזק מספיק, את מה שהלב רצה להיות. הביתה. עוד הקיץ. לא כי יותר טוב או פחות. לא כי ציונות או שליחות או גאולת הארץ. בלי שיפוט. בלי תחושת הפסד או ניצחון. הביתה בגלל האמת הפשוטה, הגולמית. נשארנו ישראלים, זה אף פעם לא עבר לנו. זה אף פעם גם לא יעבור. 

ניו יורקצילום: רן הר נבו

מזרחה. 

זה מה שהחלטנו להיות. 

יולי עכשיו. והזמן אוזל והולך. בשבועות האחרונים אני הולך לי בברוקלין שטופת הקיץ, ואני שר לה שיר אהבה. הולך ונפרד, נפרד והולך. אני אומר שלום למסלול הריצה במקארן פארק, שביליתי בו שנים של מחשבות חשובות. אני מזמין הביתה את כל המנות האסייתיות שהסעירו את חיי. אני קופץ לסוהו, לטרייבקה, לטיול אחרון של צרכנות זולה, חוזר ברגל על גשר וויליאמסבורג, שהוא כבר חלק ממני, ובירידה ממנו מגלה זכרונות קטנים בצמתים, בפינות הרחובות. 

ואני לא שלם, אני בכלל לא חושב שאפשר להיות. אני לוקח צעדים אחרונים ברחובות הבית שהיה לי, במבט חולמני של הומלס מודרני אני מתרפק על כל האהבות ההצלחות הצלקות הזכרונות. וגם רוקם חלומות חדשים, כל כך רחוקים מכאן.

ככה יצא. חלום אמריקאי עוד מעט ייגמר. ואני אתעורר במקום אחר.

תושב חוזר.

רן הר נבו

רן הר נבו | תושב חוזר

אבא, קודם כל אני אבא של אדם ודני.

אחר כך גם יזם אינטרנט, עם שלל לא רע של הצלחות וכישלונות וחלומות במגירה. ב-2007 הקמתי את את הסטארט-אפ הראשון שלי, 5min, שנמכרל-Aol אחרי פחות מארבע שנים, שם הפכתי לנשיא חטיבת הווידאו הגלובלי של החברה (שהיתה השנייה בגודלה רק ליוטיוב ואפילו אספה כמה פרסי Emmy על הדרך). בהמשך הקמתי את הומיז, שהיתה אמורה להיות בית למהגרים בכל העולם, אבל לא הצליחה להתפוצץ ונסגרה השנה. ישבתי גם בבורד של Talkspace, ששינתה את עולם הפסיכולוגיה לנצח, ועוד כל מיני דברים שאי אפשר ב-100 מילים.

עיתונאי לשעבר. מאמין גדול במילה הכתובה. לא מאמין שאפשר להתפרנס ממנה.

אה. וגם חזרתי לארץ אחרי 13 שנה בניו יורק. ובא לי לדבר על זה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker