האנגלים ניסו להסתיר את הגזענות מאחורי שכבות של נימוס. השבוע זה לא עבד להם

בשעה שהעיתונות הבריטית דיברה על שברון לב והתפוגגות החלום לזכות שוב בגביע, היו באנגליה אוהדים שהפכו את העצב שלהם לזעם - והפנו אותו כלפי שלושת השחקנים האנגלים שהחמיצו את הפנדלים שהכריעו את המשחק. העובדה שהשלושה אינם לבנים לא עזרה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נשים לוגמות תה

האנגלים אוהבים כדורגל, וכראוי לאומה שהמציאה את הספורט הזה – גם לוקחים אותו מאוד מאוד ברצינות. גם אם אתם לא חולקים את החיבה הזו עמם, אי אפשר היה להתעלם מההתרגשות שאחזה בבני האומה בשבוע האחרון, בשעה שאנגליה אירחה את אליפות אירופה בכדורגל ואף העפילה לגמר, לראשונה מזה כמה עשורים. הקריאות "להחזיר את הגביע הביתה" שנשמעו לפני משחק הגמר היו חזקות כמעט כמו זעקות השבר כשאנגליה הפסידה בסופו של דבר בפנדלים בגמר לנבחרת האיטלקית – ושתיהן לא הידהדו כמו מה שקרה לאחר מכן.

בשעה שהעיתונות הבריטית דיברה על שברון לב והתפוגגות החלום לזכות שוב בגביע, היו באנגליה אוהדים שהפכו את העצב שלהם לזעם. למראות ה"רגילים" יחסית של התפרעויות ברחובות הצטרפו הטרדות מסוג חדש, בשעה שאוהדים זועמים הפנו את כעסם כלפי שלושת השחקנים האנגלים שהחמיצו את הפנדלים שהכריעו את המשחק – מרכוס רשפורד, ג'יידון סאנצ'ו ובוקאיו סאקה. העובדה שהשלושה אינם לבנים לא עזרה, כמובן. זמן קצר לאחר תום המשחק, למשל, חשבון האינסטגרם של האחרון הוצף בתגובות שכללו אמוג'יז של קופים. ההקשר ברור.

התגובה לגל השנאה הגזענית הזו היתה אדירה עוד יותר. יהיה לכם קל הרבה יותר למצוא עכשיו ברשת את הזעזועים מגילויי הגזענות כלפי שלושת השחקנים מאשר למצוא את גילויי הגזענות עצמם. חברי הנבחרת זכו לתמיכה לא רק מצד אנשי תקשורת או כדורגלנים אחרים, אלא גם מגורמים כמו ראש הממשלה, בוריס ג'ונסון, והנסיך ויליאם – בכובעו כנשיא התאחדות הכדורגל האנגלית. ציור קיר של רשפורד בעיר מנצ'סטר, שכוסה בגרפיטי גזעני לאחר ההפסד, הפך למין מוקד עליה לרגל לאנגלים שרוצים להביע את הרגש ההפוך כלפי הכדורגלן והנבחרת אותה הוא מייצג. אם תחפשו תמונות שלו עכשיו, תראו אותו מוקף בלבבות מקרטון, פרחים ופתקים מלאי אהבה.

לא כל גילויי התמיכה בנבחרת ובשחקניה המותקפים התקבלו במלואם. פריטי פאטל, שרת הפנים הבריטית ואישה ממוצא אפריקאי והודי בעצמה, צייצה ביום שני כי "לגזענות אין מקום במדיה החברתית או במדינה שלנו". מאוחר יותר באותו היום, הכדורגלן טיירון מינגס ציטט את דבריה וכתב בעצמו: "את לא יכולה ללבות את האש בתחילת התחרות באמצעות תיוג המלחמה שלנו בגזענות כ'פוליטיקה של מחוות' - ואז להעמיד פנים שאת נגעלת כשהדברים שאנחנו נלחמים בהם מתרחשים".

הכל פוליטי. גם הכדורגל

אז מה בעצם קורה שם, בממלכה המאוחדת? גזענות ואלימות, למרבה הצער, היו תמיד חלק מתרבות הכדורגל בעולם בכלל, ובבריטניה בפרט. האם הגילויים שראינו עכשיו הם פשוט היבט נוסף של חוליגניזם הכדורגל האנגלי המפורסם, שקיבל נימה גזענית בגלל צבע עורם של שלושת השחקנים שהחטיאו את הפנדלים?

אוהד נבחרת אנגליה ואוהד נבחרת איטליה עם דגל אנגליה ודגל איטליה מחוץ לאצטדיון ומבליצילום: HENRY NICHOLLS/רויטרס

"הפוליטיקה של המחוות" שאותה גינתה פאטל ואליה מינגס התייחס בציוצים שלו, כוונתה, כמובן, למחווה המפורסמת של כריעת ברך במהלך השמעת ההמנון. זה משהו שהבריטים לקחו מהצד השני של האוקיינוס, ומהספורט שהאמריקאים מכנים משום מה פוטבול למרות שבפועל כולם שם סוחבים אותו על הידיים. ב-2016, השחקן האפרו-אמריקאי קולין קאפרניק הכריז שהוא "לא מסוגל לעמוד ולהתגאות בדגל של מדינה שפוגעת באחיו השחורים". לכן, החליט לכרוע ברך במהלך השמעת ההמנון הלאומי לפני כל משחק. בעיניו, זו היתה מחווה שמעידה על כבוד להמנון ולמה שהוא מייצג, אבל גם על מחאה פוליטית.

מאז, כריעת ברך הפכה לדרך של אתלטים להביע הזדהות עם תנועת Black Lives Matter, וקאפרניק נהפך לאחד הסמלים שלה (באופן גרוטסקי למדי, לצד דמויות כמו ג'ורג' פלויד, הצעיר האפרו-אמריקאי שנחנק למוות ב-2020 לאחר ששוטר כרע ברך על צווארו במהלך מעצר). בבריטניה, שגם לה יש היסטוריה ארוכה של מתיחות גזעית – והווה בעייתי לא פחות – היו שמצאו את המחווה הזו רלוונטית מתמיד. מאז 2019, שחקני נבחרת אנגליה כרעו ברך כמה פעמים לפני משחקים – כולל באליפות הנוכחית. כמובן, גם בבריטניה התעוררה מאז סערה לגבי המחווה – האם מדובר במחאה לגיטימית, או שמא ניסיון של השחקנים להראות כמה הם מגניבים ו-Woke.

ניתן, כמובן, להטיל ספק ביעילות של מהלך כזה. פאטל צודקת בדבר אחד – כריעת ברך היא מחווה פוליטית ותו לא. אין לה השלכות פוליטיות מיידיות, וסביר להניח שאף חקיקה לא עברה בפרלמנט בזכות העובדה שמספיק שחקני כדורגל כרעו ברך בזמן השמעת ההמנון. אבל יש גם משהו שפאטל וחבריה השמרנים לא מבינים. בשבילם, אלו מחוות ריקות שנועדו בעיקר להראות שהשחקנים פרוגרסיבים, מגניבים ומחוברים לצעירים הנאורים של ימינו, מבלי לפעול למען שינוי של ממש. "פוליטיקה של מחוות", בהקשר הזה, מנוגדת ל"פוליטיקה האמיתית" שנעשית ברחובות או במסדרונות הפרלמנט. כזו שמביאה שינוי של ממש ולא רק חוזי פרסום שמנים עם חברות נעלי ספורט.

יש בזה אמת מסוימת, אם מתעלמים לחלוטין מכל הפעילות הפוליטית והפילנתרופית שהשחקנים האלה עושים מחוץ למגרש. אבל מעבר לכך, אפילו למחוות כאלה יש כוח מסוים, ולו רק משום שהן מציפות את האמת הבעייתית שמתחבאת מתחת לסטטוס קוו. לכן, כששרת החינוך הבריטית, גיליאן קיגן, יצאה בעבר נגד כדורגלנים שכרעו ברך בטענה שהמעשה "יוצר פילוג", היא החליפה בין הסיבה והמסובב. השחקנים כרעו ברך מכיוון שכבר יש פילוג בעם, והוא מוסתר מאחורי שכבות של נימוס, נורמה ושגרה. הוא מורגש רק אצל אלו שחווים את השנאה והגזענות באופן כמעט יומיומי. כריעת הברך לא יוצרת פילוג, היא מציפה את מה שכבר יש שם, ושמרניות כמו קיגן ופאטל לא יכולות (או לא רוצות) לראות.

גם הטענה שמהלכים כאלה מכניסים פוליטיקה לתחום א-פוליטי לכאורה כמו ספורט היא חלולה. ספורט, במיוחד בתחרויות בינלאומיות, הוא תחום פוליטי מטבעו. קשה להיות יותר פוליטי מאדם שעולה למגרש צבוע בצבעי המדינה שלו, לצלילי ההמנון שלה, ומוכן להילחם בנציגיה של מדינה אחרת. "פוליטיקה" תמיד היתה חלק מתחרויות שכאלה, שלקחו אינספור תושבים של מדינה אחת והפכו אותם לגוש הומוגני אחד שמיוצג על ידי קבוצה אחת. אם השחקנים המוחים עושים משהו, זה להצביע על חלוקה אחרת, ובעייתית הרבה יותר, בתוך אותו גוש כביכול הומוגני.

אז למה התפוצצות הרגשות הגזעניים הזו התרחשה רק עכשיו? זה ברור – העלייה לגמר והציפייה "להביא הביתה" את הגביע יצרה בקרב האנגלים פצצת זמן של התרגשות וחרדה, רגשות שהפכו לכעס ושנאה עם ההפסד של הקבוצה שלהם. השאלה האמיתית היא למה ההתפוצצות הזו לא קרתה קודם. והתשובה – זה בדיוק מה שכל הספורטאים שכרעו ברך ניסו להגיד. הרגע שבו קריאות הבוז והחיקויים של קופים גלשו מעבר לספסלי הצופים באצטדיונים לתוך הרשתות החברתיות ולתשומת הלב של שאר העולם, הוא בדיוק ההוכחה שהפוליטיקה היתה בספורט לפני כורעי הברך. שהם הצביעו על בעיה אמיתית, ושעכשיו כבר אי אפשר להתעלם ממנה.

אוהדים בלונדון צופים במשחק בין נבחרת אנגליה ונבחרת קרואטיהצילום: Jonathan Brady/ PA / AP

או שאולי אפשר? כי מה שאנחנו רואים עכשיו ברשתות החברתיות בבריטניה זו התגובה השמרנית הרגילה של חברה שלא רוצה להשתנות. כל הפוליטיקאים והגופים הרשמיים הביעו זעזוע, הסבירו ש"זו לא דרכנו" והתחייבו לעתיד יותר טוב. כולם, ללא ספק, יעברו עוד שבוע לעסוק בשערורייה אחרת, מבלי להקצות משאבים או אפילו תשומת לב למיגור התופעה. ספק אם מישהו מהפוליטיקאים יעשה חשבון נפש אמיתי וישליך את המסקנות על כל האמונות שלו, בשעה שהספורטאים שימשיכו להפגין נגד גזענות יוקעו כמי שממשיכים עם ה"פוליטיקה של המחוות". זה היה נכון כשהספורטאים האמריקאים טומי סמית' וג'ון קרלוס הרימו את אגרוף "הכוח השחור" במחאה על הפודיום באולימפיאדת מקסיקו ב-1968, וזה נכון גם עכשיו.

עודד פוירשטיין - צרובה

עודד פוירשטיין | ארצות הבריט

עודד פוירשטיין הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ומנחה הפודקאסט של היסטוריה גדולה בקטנה. כשהוא לא בוהה בטקסטים הוא מעביר הרצאות על היסטוריה מערבית או מסדר את הבית בעקבות החתולה שלו. שותה את התה בלי סוכר, תודה רבה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker