עודד פוירשטיין - צרובה
עודד פוירשטיין

בליל שבת עלה לבמה ברוטרדם הנציג של בריטניה לאירוויזיון, ג'יימס ניומן, כשהוא חנוט במעיל עור ומוקף ברקדני ליווי. השיר שלו, Embers, עסק בתשוקה ובחום שאפשר למצוא במערכת יחסים ארוכת שנים, אבל כנראה שהקהל והשופטים לא הרגישו אותו דבר. בתום הערב הם זיכו אותו בציון אפס עגול – ובמקום האחרון בתחרות.

מאורע כזה אינו ראוי לציון בדרך כלל – מישהו צריך להגיע במקום אחרון בכל תחרות. אבל זו היתה הפעם השנייה ברציפות שבריטניה מגיעה למקום האחרון באירוויזיון – והפעם החמישית בסך הכל. למעשה, מאז הזכייה האחרונה של בריטניה בתחרות, עם Love Shines a Light של להקת קתרינה והגלים ב-1997, בריטניה הגיעה לעשיריה הפותחת שלוש פעמים בלבד. בעשר השנים האחרונות, המקום הכי גבוה שאליו הגיעה היה 15. אז מה קורה שם, בממלכה המאוחדת?

התשובה פשוטה, לכאורה: האירוויזיון הוא תחרות שירה, ואם בריטניה לא מקבלת ציונים טובים, כנראה שהשירים שהיא שולחת לא טובים מספיק. אבל אנחנו מדברים על האומה שהצמיחה אינספור מוזיקאים ולהקות בקנה מידה עולמי – הביטלס, הספייס גרלז, וואן דירקשן ורבים אחרים. מוזיקאים כאלה לא מגיעים לעתים קרובות לאירוויזיון, אבל זו הוכחה מספקת שלאנשי הממלכה המאוחדת יש כישרון מוזיקלי ויכולת לשווק אותו החוצה לעולם. משהו מאבק הכוכבים הזה היה אמור להתפזר גם על הזמרים והלהקות שכן נשלחו לייצג אותם בתחרות.

תשובה אפשרית נוספת ניתן למצוא בהקשר הפוליטי של התחרות. מספר הנקודות שמדינות מעניקות זו לזו נשען לעתים על הקירבה של העמים השונים זה לזה – מדינות בעלות קשרי ידידות, או סתם היסטוריה משותפת, נוהגות לצ'פר אחת את השניה בניקוד גבוה. בריטניה, לעומתן, לא בדיוק השקיעה בתחזוק מערכות היחסים הללו באחרונה. כפי שצייץ כותב הקומדיה אארון גיליאס בטוויטר לאחר שידור התחרות: "בריטניה מבלה כמה שנים בלהגיד לאירופה שהיא יכולה ללכת להזדיין – ואז מופתעת כשאף אחד לא מצביע לה באירוויזיון".

יש בטיעון הזה היגיון מסוים. 2003, השנה הראשונה שבה בריטניה הגיעה למקום האחרון באירוויזיון, היתה השנה שבה בריטניה סירבה להצטרף לגוש היורו ותמכה בפלישה האמריקאית לעיראק, שני מהלכים שהצביעו על רצונה להתרחק משאר אירופה ולהתקרב לארה"ב. הברקזיט, בהקשר הזה, היה פשוט חוליה נוספת בשרשרת הזו. מאז הברקזיט, הצרפתים, הפולנים, הרומנים והשוודים פשוט כעסו על בריטניה – וזה בא לידי ביטוי בהצבעות שלהם, ללא תלות באיכות השירים עצמם.

גם ההסבר הפוליטי הזה לא מספק תשובה מלאה: זה לא הברקזיט שגרם לבריטניה לשלוח שירים גרועים לתחרות. גם המספרים לא מסתדרים לחלוטין: ב-2017, בתחרות הראשונה שנערכה לאחר שתושבי בריטניה הצביעו בחיוב על רצונם לעזוב את האיחוד האירופי, הנציגה שלהם לאירוויזיון הגיעה דווקא למקום ה-15. לא הכי גבוה – אבל ההישג הכי טוב של בריטניה מאז 2011. ואם ההצבעות באירוויזיון הן שיקוף מדויק של הפוליטיקה, מה עשו רע גרמניה וספרד, שהגיעו השנה למקום השני והשלישי מהסוף?

You can't sit with us

התשובה האמיתית – או לפחות הכי קרוב שניתן להגיע לכזו – היא סוג של שילוב בין שני הגורמים שציינתי לעיל. אבל במקום להביט החוצה ולשאול למה מדינות אחרות לא אוהבות את בריטניה, צריך לבחון את הנושא מהזווית ההפוכה. למה בריטניה לא אוהבת את האירוויזיון?

מחקר שפורסם לפני שנתיים, על ידי שלושה אקדמאים אוסטרליים, טוען שהסיבה פשוטה: הבריטים סבורים שהאירוויזיון הוא תחרות של לוזרים. לטענת החוקרים, כל הרעיון של אחווה רב-לאומית בין מדינות אירופה נתפש על ידי הבריטים כיוזמה של המדינות "המפסידות" של מלחמת העולם השנייה, שרצו למנוע ממלחמה הרסנית שכזו לקרות בפעם השלישית. זו טענה נכונה עובדתית: כמו איגוד השידור האירופי, שעורך אותו מדי שנה, האירוויזיון נוסד בעיקר כדי לעזור לגבש את היבשת לאחר מלחמת העולם השנייה וליצור תחושה של סולידריות יבשתית.

אירוויזיון 2019: מייקל רייס, נציג בריטניה. הגיע למקום האחרוןצילום: Sebastian Scheiner/אי־פי
נציגי איטליה, אירוויזיון 2021צילום: PIROSCHKA VAN DE WOUW/רויט

בהקשר הזה, לטענת החוקרים, הנוכחות של בריטניה בכל המוסדות הפאן-אירופיים היתה תמיד אמביוולנטית. הבריטים תפשו עצמם כמנצחים במלחמת העולם השנייה, וכמי שמעדיפים את הלאומיות הפאן-בריטית על פני צורת ההזדהות הפאן-אירופית של "הלוזרים". מאז שנות ה-50, בריטניה היא נוכח-נפקד באירופה, שמקפידה להדגיש את ההבדלים בין "הקונטיננט" האירופי ל"איים" של בריטניה. לא ישות אחת מאוחדת, אלא שתי ישויות עם הבדלי כוחות ברורים.

האירוויזיון הוא ההשלכה התרבותית של ההתבדלות הזו. הבריטים תמיד חשבו שהמוזיקה שלהם טובה יותר ממה שעושים באירופה – ואירועים כמו "הפלישה הבריטית" של הביטלס לאמריקה בשנות ה-60 רק הוכיחו את הנקודה. התמיכה הכלכלית של בריטניה לאיגוד השידור האירופי אמנם מובילה לכך שהיא אינה נדרשת להתחרות בחצי הגמר, אבל גם זה נעשה בעיקר על מנת להדגים לאירופים את עליונותם הכלכלית. וכשהם שולחים נציגים לאירוויזיון? זה כדי להדגים כמה המוזיקה הבריטית יותר טובה מהטראש האירופי.

עדן אלנה באירוויזיוןצילום: PIROSCHKA VAN DE WOUW/רויט
נציגת רוסיה, אירוויזיון 2021צילום: PIROSCHKA VAN DE WOUW/רויט

אז מה קרה בעשרים השנים האחרונות? בתהליך שנתן אותותיו בראשונה ב-2003, בריטניה החליטה שהיא רוצה להפסיק להיות ראש השועל האירופי והעדיפה להיות זנב האריה האמריקאי. היא גם החלה להתרפק יותר ויותר על העבר, שבו בריטניה היתה אימפריה ולצליל המיוחד שלה היתה השפעה חוצת גבולות. בקונטיננט, לעומת זאת, קרה תהליך הפוך – האירוויזיון גדל והקשרים בין המדינות רק התחזקו. גם סגנון המוזיקה נעשה ברור יותר – טראשי וקיטשי אולי, אבל לא חושש לשלב מוטיבים של היפ הופ או מטאל ולחגוג את הביזאריות של התחרות. וכך, בריטניה התרחקה מהיבשת – פוליטית ואומנותית כאחד.

אם יש סיבה אמיתית לכישלון המתמשך של בריטניה ב-20 השנים האחרונות, הרי היא לפנינו. הברקזיט לא הפנה את שנאת מדינות אירופה כלפי בריטניה – הוא פשוט תסמין נוסף לריחוק מרצון של בריטניה מאירופה. ה-BBC, שמפיק להיטים בינלאומיים כמו דוקטור הו, טופ גיר או הגרסה המקורית של "רוקדים עם כוכבים", רואה בתמיכה באירוויזיון ושידורו כמו מטלה יותר מאשר הזדמנות. הפרשנים הבריטים מתנשאים על איכות וסגנון השירים של שאר המדינות. המוזיקאים הבריטים מחפשים הצלחה בינלאומית באפיקים אחרים, והקהל לא מעוניין בכלל לצפות. אז מה הפלא שהם כל הזמן שולחים זמרים בינוניים עם שירים חלשים?

נציג נורווגיה, אירוויזיון 2021צילום: KENZO TRIBOUILLARD - AFP
נציגת קפריסין, אירוויזיון 2021צילום: Peter Dejong/אי־פי

כמובן, צריך להגיד שאם הבריטים לא מעוניינים להשקיע באירוויזיון, זו זכותם המלאה. מדובר בתחרות אחת מני רבות, וסביר להניח שהבריטים משקיעים יותר חשיבות באחרות, כמו האולימפיאדה או המונדיאל. אבל הון תרבותי הוא מושג חמקמק – אי אפשר לאמוד או לכמת אותו. תרגיל מחשבתי כזה מדגים לנו כמה הבריטים סבורים אולי שיש להם בארנק הרבה פחות ממה שהם חושבים, ושהמצב לא הולך להשתנות. מדי פעם מתפלקים למדינה הזו איזה אד שירן או אדל, אבל הימים של הפלישה הבריטית מאחורינו.

עודד פוירשטיין - צרובה

עודד פוירשטיין | ארצות הבריט

עודד פוירשטיין הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ומנחה הפודקאסט של היסטוריה גדולה בקטנה. כשהוא לא בוהה בטקסטים הוא מעביר הרצאות על היסטוריה מערבית או מסדר את הבית בעקבות החתולה שלו. שותה את התה בלי סוכר, תודה רבה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker