כמה דגים ליד האי ג'רזי הוכיחו לצרפת שבריטניה היא כבר לא בת ברית

הוויכוח על שטחי דיג בין בריטניה לצרפת שהתרחש בסוף השבוע שעבר הוא בעיה נוספת שהברקזיט יצר, וכנראה שלא האחרונה ■ אם בריטניה לא תיזהר, היא תמצא את עצמה מבודדת מתמיד

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סירות דיג צרפתיות לחופי האי ג'רזי
סירות דיג צרפתיות לחופי האי ג'רזיצילום: Oliver Pinel/אי־פי

סביר להניח שמעולם לא שמעתם על פשודה - עיירה קטנה שיושבת על גדות הנילוס הלבן, בדרום סודאן. אבל לכמה חודשים ב-1898 העיירה שכוחת האל הזו עמדה במרכזו של עימות דיפלומטי חמור, לאחר שבספטמבר של אותה שנה הגיעו לשם כוחות צבא מצרים תחת פיקודו של הגנרל הבריטי סר הרברט קיצ'נר. במקום למצוא מורדים סודנים – נגדם לחמו עד כה – הבריטים מצאו כוח של חיילים מקונגו תחת פיקודו של צרפתי אחד, ז'אן-בטיסט מרשן.

זו היתה בעיה. הבריטים, שכמעט סיימו את מסע הכיבושים בסודאן בשם בת חסותם מצרים, היו נחושים ליצור רצף טריטוריאלי בריטי מקייפטאון לקהיר. לצרפתים היו שאיפות דומות לגבי מרכז ומערב אפריקה – אימפריה אחת גדולה מסנגל ועד גדות נהר הקונגו. זה היה יכול להידרדר מהר מאוד למלחמה, אילולא לשני המפקדים היה קצת שכל. אז הם הורידו את כלי הנשק, חלקו בקבוק ויסקי, שלחו דיווחים הביתה – וחיכו להוראות נוספות.

יכול להיות שגם על האי ג'רזי מעולם לא שמעתם. האחות הקטנה שלו שקרויה על שמו, מדינת ניו ג'רזי בארה"ב, היא בדרך כלל המוכרת יותר מבין השניים. הוא יושב בתעלת למאנש, במרחק של בערך 20 קילומטר מצרפת, אבל נחשב ל"שטח חסות של הכתר הבריטי". כלומר, כמו האי גרנזי הסמוך, והאי מאן שבים האירי, יש לו מעמד מיוחד ועצמאי למחצה מבחינה פוליטית ומשפטית – אך תושביו הם נתיני בריטניה לכל דבר ועניין. חיים בו כמאה אלף איש, והכלכלה שלו מתבססת בעיקר על שירותים פיננסיים ומסחר אלקטרוני.

כמו הכפר הסודאני הנידח, האי ג'רזי עמד באחרונה במרכזו של סכסוך טריטוריאלי קטן עם השלכות גדולות לבריטניה ולצרפת. בשבוע שעבר הפליגה קבוצה של דייגים צרפתיים לבירת ג'רזי במחאה על חוקי דייג חדשים שנכנסו לתוקף בעקבות הברקזיט. בגלל הגבול הימי החדש בין צרפת ובריטניה (ולכן, בין צרפת ואיי התעלה), הדייגים הצרפתים נדרשו לקבל רישיונות דיג חדשים במים הטריטוריאלים של ג'רזי ולהוכיח שיש להם היסטוריה של פעילות באזור. עם זאת, לטענתם הדרישות הבריטיות לא תוקשרו כהלכה ולא ניתן להם זמן להתכונן להגיש את הבקשות – כך שהשטחים שבהם הותר להם לפעול היו קטנים באופן משמעותי ממה שהם היו רגילים לו.

אחד ממנהיגי מחאת הדייגים, דמיטרי רוגוף, אמר לעיתונים שאינו מעוניין במלחמה בין שתי המדינות – אבל התגובה הבריטית היתה כנראה חמורה יותר משהוא ציפה. דייג הוא לא ענף כלכלי חשוב כל כך בג'רזי, אבל היה פה עניין של גאווה לאומית. בריטניה הקפיצה לאזור שתי סירות פיקוח של הצי המלכותי על מנת להגן על ג'רזי ממצור ימי. הצרפתים, בתגובה, שיגרו לאזור שתי ספינות משלהם – וגם איימו לחתוך את אספקת החשמל לג'רזי. העיתונות בשתי המדינות דיווחה על התקרית, וההאשטאג #WarWithFrance זינק בטוויטר הבריטי.

זה היה הכי רחוק ששני הצדדים היו מסוגלים להגיע. ביום שישי הדייגים הצרפתים חזרו הביתה, משוכנעים שקולם נשמע ושהמצב שלהם ישתנה לטובה. הרשויות הצרפתיות הביעו את התסכול שלהן מחוסר שיתוף הפעולה של בריטניה עם צרפת (והאיחוד האירופי בכלל). ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג'ונסון, הדגיש שהוא "נותר מחויב" לתושבי ג'רזי ושספינות הצי ימשיכו לפטרל במים מסביב לאי, מהלך שבוודאי קנה לו מעט תמיכה בבחירות המקומיות שנערכו במקביל בבריטניה. שני הצדדים הסכימו שצריך ליישב את העניין בשולחן המשא ומתן, וכל העניין נגמר – לעת עתה.

אז מה הקשר לפשודה? אם נחזור רגע ל-1898, כשהחדשות על הפגישה המקרית בסודאן הגיעו לאירופה, שני הצדדים זעמו. הבריטים, שרכבו על גל הניצחונות בסודאן, ראו את החלום של אימפריה לאורכה של אפריקה חומק מבין אצבעותיהם ברגע האחרון. הצרפתים, שעוד ליקקו את הפצעים מהתפוצצות פרשת דרייפוס, חששו מהשפלה נוספת של הצבא. בלונדון ובפריז חרבות שוקשקו, מפות שורטטו ותוכניות הוצאו ממגירות לקראת מלחמה קולוניאלית בלתי נמנעת.

אבל זה לא קרה. במקום, הדגל הצרפתי הורד והמשלחת של מרשן עזבה את פשודה בדצמבר. הצרפתים ידעו שאין להם יכולת להתמודד עם הצי הבריטי, ושהם צריכים בעלי ברית מול גרמניה המתחזקת, אז הם ויתרו. מעבר לכך – כששתי המדינות ישבו בשנית מול שולחן המשא ומתן במארס 1899, הן לא רק חתמו על הסכם סופי לחלוקת אפריקה ביניהן – אלא שתלו את הזרעים של שיתוף הפעולה המלא בין שתי המדינות. עם השנים, שיתוף הפעולה הזה הפך לברית של ממש – "ההסכמה הלבבית" בין בריטניה וצרפת, שסחפה את שתי המדינות לשתף פעולה נגד גרמניה במלחמת העולם הראשונה.

תקרית פשודה נהפכה במרוצת השנים לדוגמה לדרך הפרדוקסלית שבה עימות יכול דווקא לחזק את קשרי הידידות בין שתי מדינות. הוויכוח על זכויות הדיג בג'רזי היה יכול להיות משהו דומה, מין פשודה של המאה ה-21, שתזכיר לצרפת ולבריטניה שעדיף להן להיות חברות. אבל יש בעיה אחת: אז, שתיהן ראו עצמן כחלק מהגוף הגאו-פוליטי המכונה אירופה, ושתיהן הבינו שיש להן אויבת משותפת אחת. במאה ה-19, כל עימות בין שתי המדינות היה משחק ישירות לידיים של גרמניה, שמאוד שמחה לראות את שתי המעצמות קורעות זו את זו לגזרים, וכל תוצאה של העימות היתה בגדר ניצחון עבורה.

זה לא המצב כיום. הבריטים נחושים להעמיד פנים שהם צפים כמה קילומטרים מזרחית לחופי אמריקה, ולא מול צרפת. הברקזיט הושלם, וגם אם השלטונות יחזרו שוב ושוב על הטענה שהם מעוניינים לשתף פעולה עם האיחוד – זו בוודאי לא תהיה הפעם האחרונה שבה אנשים רגילים נופלים בין הכיסאות וגוררים את המדינות שלהם לעימות בגלל טעות ביורוקרטית כזו או אחרת. העימות הנוכחי על הדייג בג'רזי אולי עבר לפסים דיפלומטיים, אבל הקונפליקט הבא על יצוא, מכסים או דבר דומה קרוב מתמיד.

סירות דיג צרפתיות לחופי האי ג'רזיצילום: Oliver Pinel/אי־פי

אם כבר, העימות הנוכחי המחיש לצרפתים כמה אי אפשר לסמוך על בריטניה, ושעליהם להדק את הקשרים שלהם עם שאר חברות האיחוד האירופי. אם בריסל תנצל את העניין כמו שצריך, היא תעמוד לצדה של פריז, תעניק משנה תוקף לדרישותיה כלפי בריטניה ותראה לבריטים מה בדיוק הם הפסידו כשהם עזבו את האיחוד. ואם בריטניה לא תיזהר, היא תמצא את עצמה בדיוק במצב של גרמניה לאחר תקרית פשודה – מתבשמת בניצחונה הרגעי, אבל מבודדת יותר מתמיד.

עודד פוירשטיין - צרובה

עודד פוירשטיין | ארצות הבריט

עודד פוירשטיין הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ומנחה הפודקאסט של היסטוריה גדולה בקטנה. כשהוא לא בוהה בטקסטים הוא מעביר הרצאות על היסטוריה מערבית או מסדר את הבית בעקבות החתולה שלו. שותה את התה בלי סוכר, תודה רבה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker