תעלומה בת 134 שנה: מה הסיפור של שרלוק הולמס?

כדי להבין את המשיכה המודרנית של שרלוק, אנחנו צריכים להבין את התקופה שבה הוא נכתב. המאה ה-19 היתה תקופה של מודרניזציה מהירה לצד שימור של קונבנציות חברתיות, והערבוביה הזו בולטת במיוחד בז'אנר התעלומות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רוברט דאוני ג'וניור מגלם את דמותו של שרלוק הולמס
רוברט דאוני ג'וניור מגלם את דמותו של שרלוק הולמס

השבוע עלתה בנטפליקס סדרה בשם The Irregulars, על אוסף של נערות ונערי רחוב שפותרים תעלומות על-טבעיות בלונדון של סוף המאה ה-19. זה לא קונספט מקורי במיוחד – "מוות ורוחות בבריטניה הוויקטוריאנית" היה ז'אנר פופולרי עוד מלפני שהמלכה ויקטוריה עצמה מתה. נקודת המכירה העיקרית מגיעה מכך שאותם נערי רחוב עובדים עבור שרלוק הולמס, וכל הסדרה בעצם לוקחת את הבלש המפורסם ומציבה אותו בשוליים של סיפור אחר.

זה לא העיבוד הראשון שניסה לקחת את הולמס ולעשות איתו "משהו מעניין". רק בשנה שעברה קיבלנו מנטפליקס את "אנולה הולמס", על אחותו הקטנה של הבלש, שפותרת תעלומות בעצמה. ב-2018, וויל פרל וג'ון סי ריילי ניסו לענות על השאלה האלמותית "מה אם שרלוק הולמס היה בעצם דביל" ב"הולמס ו-ווטסון". ב-2015 איאן מקלן גילם הולמס מזדקן ב"מר הולמס". וכמובן, בין 2009 ל-2019 זכינו לשתי סדרות שזרקו את הולמס ועוזרו לעידן המודרני: "שרלוק" הבריטי ו"אלמנטרי" האמריקאי.

מול עושר כזה, אי אפשר להכחיש את העובדה שהבלש הפיקטיבי של ארתור קונאן דויל הוא אחד ממוצרי היצוא הפופולריים יותר של בריטניה. 134 שנה לאחר "חקירה בשני", התעלומה הראשונה של שרלוק, הוא ממשיך לצוץ במדיה הפופולרית שוב ושוב – ולא רק בבריטניה. אז מה יש בו, בדייר המוזר של רחוב בייקר, שהופך אותו לדמות פופולרית כל כך?

הפנדום המודרני הראשון

חלק מהתשובה הוא שמדובר במכונה שמזינה את עצמה. הולמס היה כל כך פופולרי שדויל עצמו רצח אותו מרוב תסכול – ואז נאלץ להחזיר אותו לחיים לבקשת הקהל. יש מי שרואים במועדון המעריצים של שרלוק – הבייקר סטריט אירגולרז האמיתיים, או "המילואימניקים מרחוב בייקר", בתרגום חופשי – כפנדום המודרני הראשון. הרבה לפני שמעריצי סטאר טרק תירגמו את שייקספיר לשפה הקלינגונית הפיקטיבית, האירגולרז ערכו כנסים, חיברו תאוריות וכתבו ספרות מעריצים.

אבל גם ההערצה הזו לא מסבירה לחלוטין את האחיזה של הולמס בתודעה הקולקטיבית. מותג חי ומת דרך יכולתו למשוך מעריצים חדשים, והישענות על מותג מוכר אינה מספיקה. סביר להניח שהקהל של הסדרה "שרלוק", למשל, היה מורכב מדור חדש לחלוטין של מעריצות ומעריצים שהגיעו אליה דרך הסדרה הקודמת שהפיק סטיבן מופט עבור ה-BBC, "דוקטור הו". גם לא בטוח שהאירגולרז היו מרוצים לחלוטין מההשלכה של הולמס לעולם המודרני, או משאר הדרכים שבהן מופט וכותביו שיחקו עם הסיפורים המקוריים.

כדי להבין את המשיכה המודרנית של שרלוק, אנחנו צריכים, באופן פרדוקסלי למדי, להבין את התקופה שבה הוא נכתב. המאה ה-19, בעיקר בלונדון – וכשהתרבות הפופולרית דנה במאה ה-19, זה כמעט תמיד בלונדון – היתה סוג של מרחב לימינלי. תקופה של מודרניזציה מהירה להחריד, לצד שימור של קונבנציות חברתיות "מסורתיות" כמו ג'נטלמניות ואמונה בעל טבעי. הערבוביה הזו בולטת במיוחד בז'אנר התעלומות – המקום שבו אפשר להבין מי היה הרוצח או להיכן נעלמו היהלומים באמצעות טכניקות חדשות של מעקב ואיתור טביעות אצבעות לצד שימוש בהיגיון בריא, שכל חריף ואינטואיציה טובה.

כמובן, במציאות זה היה מאוד שונה. כשג'ק המרטש הטיל את אימתו על נשות מזרח לונדון ב-1888, אף אחד מעשרות הבלשים החובבים שכתבו לסקוטלנד יארד לא סייע בסוף להביא ללכידתו – או אפילו לחשיפת זהותו האמיתית. כשכותבת ספרי הבלשים הבריטית אגתה כריסטי נעלמה ב-1926, התרומה של ארתור קונאן דויל למאמצי האיתור היתה ללכת למדיום ולבקש ממנה לאתר את הקולגה שלו באמצעות תקשור עם עולם הרוחות. העבודה של בלשים מודרניים היא, בכל מובן אפשרי, שונה לחלוטין ממה ששרלוק הולמס וד"ר ווטסון עשו בדירתם ברחוב בייקר.

אבל לשרלוק המדומיין, האידיאלי, זה לא משנה. הוא יכול להיות הדמות הלימינלית המושלמת, זה שחי תמיד על הקו שבין המוכר למופרך, הרגיל לבלתי-שגרתי, המודרני והעתיק. הכלים שבהם השתמש כדי לפתור תעלומות נחשבו למתקדמים במיוחד בתקופה שבה נכתבו הסיפורים הללו – אך הכישרון הטבעי והמוח החד שלו הם אלו שאיפשרו לו בסופו של דבר לפצח את התעלומה. הוא היה מרוחק, מתנשא ולעתים ילדותי, אבל גם חבר טוב של ווטסון ונתין נאמן של הוד מעלתה. הוא לא היה חבר בשום גוף אכיפת חוק רשמי, ובכל זאת שיתף פעולה עם משטרת לונדון והקדיש את כל חייו למאבק בפשע.

תערוכה של שרלוק הולמסצילום: אי־פי

אנטיפת מתנשא או רוקסטאר עם יצר הרס עצמי?

הפנים הרבות האלה מאפשרות לשלל היוצרים לשחק עם הדמות. הריחוק של שרלוק, כפי שכתב אותו דויל לפני יותר ממאה שנה, תורגם על ידי בנדיקט קאמברבאץ' לאנטיפת מתנשא, והפך את שרלוק של רוברט דאוני ג'וניור לסוג של רוק סטאר עם יצר הרס עצמי מפותח. זה גם מה שאיפשר להם להשליך את שרלוק לשלל תקופות היסטוריות, אפילו מחוץ ללונדון במאה ה-19. ערים גדולות, תעלומות וחכמולוגים שעוזרים לפתור אותן יש בכל מקום, אחרי הכל. אז למה לא להפוך את שרלוק לאישה שחיה בטוקיו ולקרוא לזה "מיס שרלוק", כפי ש-HBO אסיה עשו לפני כמה שנים?

לאחר מלחמת העולם השנייה, המוקד התרבותי העולמי נע לארה"ב, דרך שוברי הקופות של הוליווד ותקליטי הפלטינה של ברודווי. כיום, יש מי שחוזים תנועה דומה מזרחה לסין ולהודו, ולו רק בשל כוח הקנייה המסיבי של מיליארדי תושביהן. גם אם בריטניה איבדה את זמנה תחת אור הזרקורים, התרומה שלה למה שניתן לכנות "תרבות המערב" כל כך חשובה שהיא כמעט מובנת מאליה.

זה לא רק ארתור קונאן דויל – בריטניה נתנה לנו גם את בראם סטוקר ומרי שלי, וירג'יניה וולף וגר"ר טולקין, צ'ארלס דיקנס והאחיות ברונטה. המודולריות של שרלוק אולי הופכת אותו לפנים של התופעה הזו, אבל אם אתם רוצים לראות איך בריטניה עיצבה את התרבות שאתם צורכים – פשוט תיכנסו לספריה ותורידו ספר אקראי מהמדף.

עודד פוירשטיין - צרובה

עודד פוירשטיין | ארצות הבריט

עודד פוירשטיין הוא עורך ב-TheMarker, בוגר מ"א בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב ומנחה הפודקאסט של היסטוריה גדולה בקטנה. כשהוא לא בוהה בטקסטים הוא מעביר הרצאות על היסטוריה מערבית או מסדר את הבית בעקבות החתולה שלו. שותה את התה בלי סוכר, תודה רבה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker