הרגע שבו אנחנו מבינים ששוק העבודה בגד בנו

כשמבינים שהדרך משתנה, בין אם אתם עכשיו בבית, ללא עבודה או בחל"ת, וגם אם אתם עוד עובדים אבל כבר מרגישים את הסימנים, חשוב להכיר בכך שאין דרך חזרה למה שהיה, למסלול הקריירה היציב

נירית כהן
נירית כהן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עבודה מהבית
עבודה מהבית. אילוסטרציהצילום: Eva Plevier / REUTERS

השיחות האלה מגיעות כיום כמעט ברמה יומית: החל"ת נהפך לסיום העסקה, עשרים ומשהו שנה לא חיפשתי עבודה, אין לי מושג מאיפה להתחיל.

הרגע הזה, שבו אנחנו מבינים שלא נצא לפנסיה מהמקום שבו אנחנו נמצאים היום, מרגיש קודם כל כסוג של בגידה. עבור כל מי שכבר עבר כמה עשורים של עבודה, סביר להניח שיצאתם לדרך עם ציפייה לנהל את הקריירה במסלול מוכר וידוע, כזה המתחלק בגדול לשלוש תקופות:

תקופת הלימודים, שהגדירו אותנו מקצועית וסיפקו לנו את רוב הידע שנזקקנו לו בשביל לקיים 40-30 שנות קריירה.

תקופת העבודה, בין אם היינו שכירים או פתחנו עסק כבעלי מקצועות חופשיים או אולי עצמאיים. מהנקודה הזו התפתחנו בסולם ברור יחסית, דומה מאוד לזה של מי שהיו שם לפנינו. שכירים למשל, יכלו לסמוך על יציבות יחסית שמגיעה מהמעסיק. יכולנו להיכנס בשערי הארגון ולהסתכל למעלה, אל המנהלת שלנו, והמנהל שלה, וזה שלו, ולראות את כל הקריירה שלנו פרושה לפנינו. המסלול הזה הגדיר לנו איך נראה קידום, התמקצעות, צבירת ניסיון וצורכי פיתוח. ידענו שיגיע השלב שבו נהיה בתפקיד מספיק בכיר, מנוסה או בעלי עסק בהיקף פעילות משמעותי, שיאפשרו לנו לשייט בנוחות עד לתקופה השלישית, אל הפנסיה.

תקופת הפנאי, פרק הזמן שבמהלכו אנחנו עתידים לחיות מהחסכונות שצברנו, לא נעבוד ונעסוק בפעילות פנאי. ידענו שבשלב הזה סוף סוף נוכל לעשות את כל מה שחלמנו, תיכננו ודחינו.

עוד לפני משבר הקורונה כבר אפשר היה לזהות שהקריירה בעולם המשתנה לא עוקבת אחר המסלול המוכר והברור הזה. הטכנולוגיות החדשות שנכנסו בקצב גובר והולך לכל התחומים בחיינו שינו את האופן שבו אנחנו חיים, מתקשרים, צורכים וכן, גם עובדים. מקצועות ותפקידים השתנו, חלק התייתרו ואחרים נוצרו ומסביב אפשר היה לשמוע יותר ויותר על אנשים שמצאו את עצמם מחוץ למעגל העבודה מוקדם מהצפוי. השיח על הרובוטים שייקחו לנו את העבודה אמנם היה בחלל האוויר, אבל עדיין לא פגש את רובנו. גם במקומות שבהם התחילו להכניס טכנולוגיות, לעשות לטרנספורמציה דיגיטלית, לא הרגשנו עדיין את מלוא ההשלכות על משרות ותפקידים.

ואז הגיעה הקורונה והאיצה את התהליך.

וכשמבינים שהדרך משתנה, בין אם אתם עכשיו בבית, ללא עבודה או בחל"ת, וגם אם אתם עוד עובדים אבל כבר מרגישים את הסימנים, חשוב מאוד להכיר בכך שאין דרך חזרה למה שהיה, למסלול הקריירה היציב, למשרה המוכרת.

עבודה מהבית. אילוסטרציהצילום: David Pereiras / Shutterstock.co

ובשביל שנדע מה כן לעשות, חשוב שנבין - למה זה קורה?

בעולם שבו ידע, כלים וטכנולוגיות נוצרים בקצב הולך וגובר, לא סביר שהידע שלמדנו עד סוף שנות ה-20 יגדיר אותנו מקצועית לכל מהלך שנות העבודה. השינויים הרבים מקצרים מהותית את אורך חיי המדף של הידע וכבר אי אפשר להניח שמה שנלמד בשנים הראשונות יחזיק אותנו קריירה שלמה. במקביל, הטכנולוגיה משנה גם את המקצועות, מיתרת את חלקם, יוצרת חדשים. לכן, לא משנה איזה מקצוע למדתם, סביר להניח שהוא לא יישאר כמות שהוא לאורך כל חיי הקריירה שלכם ואתם תצטרכו לעדכן את עצמכם בכל תחום שתבחרו ללמוד.

לכן אנחנו חייבים ללמוד, לשכוח וללמוד שוב, לעדכן גם את ה"מה" שאנחנו עושים וגם את ה"איך", במהלך כל השנים. ולקחת על זה אחריות, להשאיר זמן, תקציב ותשומת לב ללמידה והתפתחות, כדי להישאר רלוונטיים בשוק התעסוקה.

זה נכון לא רק למקצועות, גם לחברות ותעשיות. כבר אי אפשר להניח שאם נצטרף לחברה טובה או נקים עסק בתחום שהיה תמיד יציב וברור נוכל לשייט בו בנוחות כמו שעשו אלה שלפנינו. אפשר לראות את זה בשינויים שעוברים על החברות עצמן. כשמשווים את רשימת החברות במדד Fortune 500 על פני שישים שנה מגלים שרק 61 מהחברות, שהן 12%, שרדו. תחשבו על זה. כמעט תשע מתוך כל עשר מהחברות האמריקאיות הגדולות ביותר לפי הכנסה גולמית נעלמו לגמרי בתוך שישים שנה. יותר מכך, 88% מהמדד שישים שנה אחרי מורכב מחברות שלא היו קיימות לפני שישים שנה. במחשבה שנייה, זה לא כלכך קשה לחשוב על כל אותן תעשיות שאנחנו מכירים שלא היו קיימות לפני שני עשורים.

לכן, זה לא מפתיע שבתקופה הזו חברות וגם תעשיות נוצרות, משתנות ונעלמות בקצב מהיר, ולכן עוד לפני הקורונה אפשר היה לצפות שגם זו שלכם לא תספק לכם קריירה לאורך כל השנים. הרעיון שאם נלמד מקצוע ואז נצטרף לחברה טובה תהיה לנו יציבות תעסוקתית לא מתקיים יותר.

אפשר לצפות שהמעסיקים וגם הממשלה יעזרו בתהליך הזה, יעזרו לנו להבין את הפער בין מה שאנחנו יודעים לעשות לבין מה שצריך, ואיך להשלים את המיומנויות החסרות. אפשר לצפות מארגוני עובדים להסתכל על תעשיות לרוחב ולעזור להכין מקצועות שלמים לשינויים שבדרך. ואפשר להניח שגם ארגונים ינסו לנהל את הפער הזה, כי בלי הכשרה ועדכון של האנשים בארגון לא יהיו לארגון את האנשים הנכונים לעשייה של מחר.

אבל עד שזה יקרה, הדרך היחידה להבטיח לעצמנו יציבות תעסוקתית היא לשנות את האופן שבו אנחנו מגדירים את עצמנו מקצועית אל מול שוק העבודה. להבין שאי אפשר להתבסס רק על מה שלמדנו, על התפקידים שעשינו. להבין איפה היכולות והניסיון שצברנו פוגשים היום את הצרכים המשתנים. מי זקוקים למה שאנחנו יודעים לעשות ואיך הם קוראים לזה. וגם, אילו פערי ידע וכלים אנחנו צריכים להשלים כדי שנתאים למה שמחפשים היום. לקחת אחריות ולנהל את השינויים במקום לתת להם לנהל אותנו. כי אם יש דבר אחד בטוח בעולם החדש, שקצב השינויים בו רק יגבר. והמיומנות החשובה מכולן תהיה היכולת שלנו להתאים את עצמנו. בהצלחה.  

נירית כהן

נירית כהן | כדי שתהיו מוכנים

מובילה שיח חדשני על עולם העבודה העתידי והאסטרטגיות הדרושות לאנשים וקריירות, למנהלים וארגונים וגם בממד הלאומי של כלכלה, חברה וחינוך. נירית עבדה כמעט 30 שנה באינטל במשרות ניהול בכירות בארץ ובעולם, מהן עשור כסמנכ"ל משאבי אנוש של אינטל ישראל.

כיום היא יועצת אסטרטגית, חוקרת ומלווה ארגונים בתהליכי טרנספורמציה שמחברים בין מנהיגות, מדיניות ואנשים. תוכלו למצוא את הטורים שלה כאן וגם לשמוע אותה בפודקאסט "הייטק בפקקים" ברדיו תל אביב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker