רוצים להיות יותר פרודוקטיביים? תעשו פחות, לא יותר

כולנו עסוקים כבר שנתיים בלהוכיח שאפשר להיות פרודוקטיביים אפילו כשעובדים בתנאים לא רגילים ■ אבל יכול מאוד להיות שאנחנו דווקא צריכים להתמקד בכיוון ההפוך – בהורדת כמות המשימות והאטת קצב יום העבודה עצמו

נירית כהן
נירית כהן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
צב
צילום: Martin Prochazkacz / Shutterstoc
נירית כהן
נירית כהן

הבחורה שעלתה מולי בזום, מהבית, לבשה מסכה. למה מסכה בזום מהבית? שאלתי. "כי יש לי קורונה אז אני נשמרת גם בבית", היתה התשובה. הפגישה הזו לא היתה קריטית, אפילו לא דחופה. ובכל זאת הגענו למצב שאפשר לעבוד גם בזמן מחלה, כי במילא עובדים בזום מהבית.

זה טוב? זה לא טוב? תלוי את מי שואלים. העובדים מתלוננים על עומס, הארגונים רוצים להבטיח ששום דבר לא יפריע לעבודה, וכולנו עסוקים כבר שנתיים בלהוכיח שאפשר להיות פרודוקטיביים אפילו כשעובדים בתנאים לא רגילים. וזה כנראה לא עובד לאף אחד מהצדדים.

העובדים עוזבים במספרים גדולים מאי פעם ומציינים שהם כבר לא מוכנים להמשיך עם השחיקה. המעסיקים, לעומת זאת, מנסים בכל מיני דרכים להחזיר את העבודה למשרדים, מתוך מחשבה שזה מה שיפתור את הבעיה. ויש כמה קולות חדשים שמתחילים לדבר על פתרונות אחרים, על האטה – בעבודה' ואפילו בפרודוקטיביות. על פחות שדווקא ייתן לנו יותר.

הצורך להגביל את שעות העבודה לא חדש. גם לא הצורך להאט את הקצב. ראינו את זה בחקיקה, שהקטינה עם השנים את שעות העבודה השבועיות והגדילה את ימי החופשה, וראינו את זה בתנאים שסיפקו ארגונים, לפחות הנאורים שבהם, שהרחיבו עם השנים מרכיבי פנאי כמו ימי חופשה ללא הגבלה, חזרה מדורגת מחופשת לידה, ואפשרות לקחת חופשות ללא תשלום.

בספרו "בשבח האיטיות" (תורגם לעברית בהוצאת כנרת) משרטט קרל אונורה את תנועות האיטיות ברחבי העולם החל משנות ה-80 של המאה הקודמת. זה התחיל ב"מזון איטי" (Slow Food) כתגובה למגמת המזון המהיר, והמשיך דרך תחומים נוספים, בהם עבודה. אונורה קורא לתהליך הזה "עבודה איטית". הטד שלו בנושא מ-2005 זכה ליותר מ-3.2 מיליון צפיות. אולי משום שהוא מדבר על המחיר שאנחנו משלמים - אנחנו ממהרים דרך החיים במקום לחיות אותם.

אבל הרעיון הזה לא התרומם, לפחות לא בתרבויות כמו ארה"ב או אצלנו. יש כנראה חוסר התאמה תרבותית בין המרוץ להצלחה והרצון לעבוד פחות. אפילו עכשיו, אחרי הקורונה, אפשר עדיין לראות תעשיות שטוענות שאי-אפשר לעשות את זה אחרת. למשל תעשיית הפיננסים בארץ ובעולם, שטוענת שהרעיון של עבודה היברידית לא מתאים ל"אופי הפעילות".

הטענה הזו לא קשורה בשום צורה לתכנים של העבודה, שכן כמעט בכל מקצועות תעשיית הפיננסים, תוכן העבודה והאופן שבו היא מתנהלת עונים על מרכיבים שמאפשרים עבודה היברידית. זאת, בניגוד למשל למפעל או מוסך. זו לא מציאות, זו תפיסה. תפיסה שאי-אפשר באמת "לעבוד קשה" כשעובדים גם מהבית. ובשביל להצליח צריך "לעבוד קשה".

אבל שוק העובדים הנוכחי עשוי לשנות את התמונה. יכול להיות שההאטה שיצרה הקורונה בגלל תקופות הסגרים וההגברה של השחיקה בתקופה הזו תגרום לעובדי הידע לפחות לדרוש יותר זמן לפנאי למנוחה, לעיסוקים אחרים וגם להכשרה מחודשת.

אחת התגובות למגמה הזו כבר מופיעה בצורת הדיון על שבוע עבודה בן ארבעה ימים, שהפך בתקופה האחרונה מניסוי אזוטרי להצעת חוק בקונגרס האמריקאי - הצעה לתיקון חוק שעות עבודה מ-40 ל-32 שעות עבודה שבועיות. בארץ, רק לשם השוואה, שבוע העבודה מחושב לפי בסיס של 42 שעות. באופן מיידי, תיקון כזה משפר את השכר של העובדים השעתיים, שכן הם יקבלו יותר שעות נוספות.

מטרתו האמיתית של החוק לשנות את התרבות ולהפוך את הרעיון של ארבעה ימי עבודה בשבוע לנורמה, כדי שמי שלא רוצה לחשוב אחרת יצטרך להסביר את זה לעובדים שלו. יוזם החוק, חבר הקונגרס מארק טאקאנו, מסביר שאחרי שנתיים של מגפה, שהכריחה רבים לבחון אפשרויות אחרות, אי-אפשר ולא צריך לחזור למה שהיה פעם נורמלי אבל לא בהכרח עבד.

צילום: MinDof / Shutterstock.com

בעוד מערכת החקיקה נועדה להגן על עובדים ולהבטיח את הזכויות שלהם, דווקא הטכנולוגיה עשתה להם את ההיפך הגמור. אף שהיא שחררה אותנו מהצורך לשבת ליד השולחן במשרד ונתנה לנו, כביכול, גמישות לנהל יותר טוב את מרחבי העבודה והפנאי - היא גם החזירה אותנו לעבודה סביב השעון. במקום שהזמן שלנו יישלט על ידי שעון נוכחות, הוא נשלט היום על ידי זמן מסך וקצב כניסת התקשורת בערוצים השונים והצורך להגיב לכל אלה בכל זמן ובכל מקום. אנחנו ממלאים את השעות בתחושה שאנחנו צריכים להיות קשובים ולעשות. והצורך הזה מוביל את כולנו לשחיקה.

את הבעיה הזו לא יפתור שבוע עבודה של ארבעה ימים, כי הבעיה אינה במספר השעות שאנחנו נדרשים לעבוד, אלא בנפח העבודה והתקשורת סביבה.

המעבר לצורת עבודה שאנחנו לא מכירים – עבודה מהבית או עבודה היברידית – הגבירה את כמות העבודה. מה שסגרנו בחמש דקות במסדרון דורש עכשיו יותר תיאום. אם תעצרו לבחון את היום שלכם אתם עשויים לגלות שרוב הזמן שלכם מוקדש לפגישות, לשיחות, תאומים והתכתבויות. במילים אחרות, רוב הזמן שלכם הולך על "לדבר על העבודה" ולא על "לעשות את העבודה". אז אם ביליתם יום עבודה מהבית בשמונה שעות של זום רצוף, מה הפלא שאתם מרגישים שחוקים?

בעצם, דווקא הניסוי הגדול של עבודה מהבית בתקופת הקורונה הוכיח שיום עבודה של ארבעה ימים לא יפתור את העומס. כי כשהקורונה הגיעה היא הוסיפה משתנים ואילוצים ואנחנו ניסינו בכל כוחנו לדחוף ביניהם את אותה כמות של עבודה כדי להוכיח שאנחנו עדיין פרודוקטיביים. קיצור שבוע עבודה לארבעה ימים בלי להתייחס להיקף העבודה יעשה את אותו דבר – ידרוש מאיתנו לדחוס את אותה כמות עבודה בפחות זמן ואולי להעלים עין כשאנחנו משלימים עבודה ביום החמישי. כמו היום, כשאנחנו עונים על מיילים בשישי או מוצ"ש.

וכאן אנחנו חוזרים לתנועת "העבודה האיטית" או להתפתחות המעודכנת שלה - "פרודוקטיביות איטית". קאל ניופורט, פרופסור למדעי המחשב מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, כותב כבר שנים רבי מכר על ההצטלבות בין טכנולוגיה לתרבות - ביניהם ספרים כמו "עבודה עמוקה" ו"עולם ללא דוא"ל", שתורגמו גם לעברית. במאמר שפירסם ב"ניו יורקר" החודש הוא מדבר על הצורך לחשוב מחדש על פרודוקטיביות כדי להאט. לעשות פחות, לא יותר.

המטרה המרכזית היא לייצב את רמת הפרודוקטיביות של כל אחד מאיתנו כך שאפשר יהיה להחזיק לאורך זמן. לא מפתיע אם אתם חושבים עכשיו שהחשש המיידי הוא שנוריד את הרף והארגון לא יהיה תחרותי. אבל הטענה של ניופורט היא שהעלאת הדרישות יצרה רעשי רקע שגרמו לירידה ביעילות, שלא לדבר על עומס ושחיקה שגרמו לעזיבות.

לכן, אם נוריד את הדרישות מכל עובד, נפנה את הזמן שיש לו לעבוד באמת. בכך נגביר את איכות התוצרים, את שביעות הרצון והמחוייבות. בפועל, נגביר הקצב שבו העובד מסיים משימות. במילים אחרות, דווקא בכך שנקטין את הדרישות נאפשר לעובד להגביר את היעילות.

גם אם זה נכון, אין ספק שזה מאתגר ניהולית. מה נעשה עם כל המשימות העודפות שאין לנו עכשיו למי לחלק? יש עבודה שאפשר לחסוך דרך אוטומציה וטכנולוגיה, ואת הצורך לתעדף את מה שחשוב באמת. ויש עבודה שאפשר פשוט לא לעשות והיא לא תחסר לאף אחד. גם את העבודה הזו חשפה הקורונה, כששלחנו אנשים לעבוד מהבתים וגילינו שיש דברים שאי-אפשר לעשות או שלא היה מי שיעשה, אבל אף אחד לא התלונן. בכל מקרה בתקופה הזו אנחנו מתאמנים במיומנויות ניהוליות לעולם החדש. זה רק עוד אתגר שנצטרך לפצח.

האומיקרון ממשיך את השיעור שמלמדת אותנו הקורונה כבר שנתיים. העולם משתנה, אי-אפשר להניח שנוכל ליישם את כל מה שתכננו או להסתמך על מה שעבד לנו פעם. אולי דווקא עכשיו הזמן להפסיק לחשוב על פרודוקטיביות במונחים של "לעבוד קשה" במהירות ובאנרגיה גבוהה. אולי אנחנו דווקא צריכים להתמקד בכיוון ההפוך – בהורדת כמות המשימות והאטת קצב יום העבודה עצמו. ואולי לנסות את זה לאט. בצעדים קטנים. על יום אחד.

נירית כהן

נירית כהן | כדי שתהיו מוכנים

מובילה שיח חדשני על עולם העבודה המשתנה ועל האופן שבו אנחנו משתנים איתו - בקריירה, בארגון ובחינוך. מחברת הספר "המדריך לקריירה בעולם משתנה".

נירית מומחית לעיצוב קריירה בעולם החדש, מרצה ויועצת לארגונים ולמערכות ממשל בתהליכי טרנספורמציה. היא עבדה כמעט 30 שנה באינטל במשרות ניהול בכירות בישראל ובעולם, מהן עשור כסמנכ"ל משאבי אנוש של אינטל ישראל. תוכלו למצוא את הטורים שלה כאן וגם לשמוע אותה בפודקאסט "היי־טק בפקקים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

עדי שרעבני

"בוודאי שהייתה בועה": עדי שהרבני חזר להיי-טק אחרי הפסקה של שנתיים - זה מה שהוא גילה

רעות וקנין. "יש מוצרים שגם אם אני מוכנה לשלם ורוצה להביא אותם, אין מצב"

מדוע הפיצות בפסח לא יכולות להיות עגולות? האישה שיודעת למה כל כך יקר פה