יעקב רימר
יעקב רימר

כמו שני קודמיו, גם הטור הזה יעסוק בקורונה משתי זווית בהן אני מתמחה - מדע נתונים וביולוגיה.

אנחנו עדים בתקופה האחרונה למבול של מחקרים ומאמרי דעה של מומחים מתחומים שונים. רובם אומרים גם דברי טעם, לצד חוסר הבנה בביולוגיה ואבולוציה של נגיפים. מובן לגמרי שבשעה זו אנשים רבים רוצים להתגייס ולסייע לנהל את המשבר. חלקם סבורים שהתגובה להתפשטות המגפה אינה מצדיקה את המחיר הכלכלי האדיר (שאין חולק עליו).

למרות "כאב הבטן", לגיטימי לשאול האם נכון לשלם מחירים כלכליים כה כבדים ולהרוס את פרנסתם של רבים, כדי להציל את חייהם של עשרות אלפי ישראלים. לראיה, חלק מהמדינות נוקטות גישות שונות מישראל, בהתאם להשקפתם על ערך חיי אזרחיהם. הבעיה היא שחלק מאותם ניתוחים או מודלים שמתפרסמים מתחמקים מדיון בשאלה המוסרית, באמצעות בחירת "נתונים" ומודלים שתואמים את השקפת עולמם. בכך נעשה ניסיון לקעקע את עמדתם ואמינותם של האפידמיולוגים המומחים שמנהלים כרגע את המשבר.

מי צודק? כרגע אנחנו עדיין בעיצומו של מאבק במגפה בהיקף שלא היה דומה לו ב-100 שנים האחרונות. כפי שציינתי בטור קודם, רק בעתיד, לאחר שהמגפה תמוגר בכל העולם, נוכל לנתח לאחור ולהסיק מסקנות מבוססות ולהשוות ברצינות את ההתנהלות בישראל למדינות אחרות שנוקטות גישות שונות. בפועל, אנחנו חיים בניסוי הגדול ביותר בבני אדם שבוצע מעולם. אנסה לתת כאן הסבר למחלוקות, ובכך לסייע לקורא לנתח את גשם המאמרים הסותרים שניתח עליו.

משחק מסירות

אמשיל את התפשטות המחלה למשחק מסירות של כדור בתוך חדר. מטרת המשחק היא למסור את הכדור למישהו אחר. מי שמקבל אותו נפסל, ונשאר לעמוד בחדר עם ידיים משולבות כדי לסמן שאי אפשר למסור לו. קל להבין שבחדר עם שני אנשים, אין כל כך למי למסור והמשחק יסתיים מיד. אם יש סביבכם 100 אנשים, יהיה לכם (ולאחרים) הרבה יותר קל למסור את הכדור. עכשיו תניחו שלחדר הכניסו לא כדור אחד, אלא 30. מותר למסור רק לאדם בלי כדור, שאינו משלב ידיים. שוב המשחק יגמר די מהר, למרות שיש 100 אנשים בחדר.

טיפול בחולה קורונה בבית החולים השרון, החודש
טיפול בחולה קורונה בבית החולים השרון, החודשצילום: אייל טואג

יש מספר הבדלים ברורים בין משחק המסירות שתיארתי לבין התפשטות מחלה. אבל נניח שאנשים שמשלבים ידיים הם אנשים שכבר חלו. גם בלי חישובים מתמטיים, קל להבין שככל שיש בחדר יותר אנשים ובוודאי ככל שיש יותר כדורים (=וירוסים), הרבה יותר קל להמשיך לשחק במשחק של "הדבקות". איך עוצרים את המשחק מהר? מחלקים את החדר לחדרים קטנים (=בידוד חברתי), או דואגים שהרבה אנשים ישלבו ידיים וימנעו מלקבל את הכדור. אם על ידי כך שיחלו בפועל, או שיקבלו חיסון. זוהי חסינות העדר המדוברת.

אז מהן המחלוקות המרכזיות? מכיוון שלצערנו עוד אין חיסון, יש הסבורים שכדאי לאפשר לכמה שיותר אנשים להידבק מיד ו"לגמור עם זה". המצדדים בגישה הזו מוכנים להקריב אנשים רבים שימותו בדרך לחסינות עדר ושוכחים עוד עניין חשוב. מדובר בנגיף, לא בכדור משחק. יש נגיפים שנוטים לעבור מוטציות ולהדביק גם את אלו שכבר חלו בעבר. אין לנו בשלב הזה מספיק מידע על נגיף הקורונה החדש (SARS CoV-2), כדי לשלול את הסכנה הזו.

יתרה מזו, גם אם נגזר על רובנו לעבור את המחלה במוקדם או במאוחר (למשל בגל הדבקה שני, שכבר מתרחש במספר מדינות), עדיף לדחות את ההדבקה ו"לשטח את העקומה". ראשית, עלינו להימנע כמובן מהצפת בתי החולים. שנית, ככל שעובר הזמן, רופאים מדווחים על היכרות טובה יותר עם מהלך המחלה, שמאפשרת להציל יותר אנשים. יתרה מזו, אולי ימצאו בינתיים תרופות שיצילו עוד אנשים.

אבל חלק מ"המומחים" מסרבים להודות שהם מוכנים להקריב הרבה אנשים. הם טוענים שנכון לעכשיו כבר קיים אחוז גבוה מאוד של אזרחים שחסינים למחלה. ואם זה נכון, אין חשש לפתוח מיד את הסגר. הבעיה היא שמדובר במשאלת לב ולא בעובדות. אף אחד לא יודע להעריך כעת כמה חולים כבר היו בפועל במדינה. זה לב המחלוקת בין הגישות. אם נדע את המספר הזה, אפשר יהיה לחשב את קצב ההדבקה, נדע להעריך טוב יותר את רמת התמותה האמיתי מהמחלה (שעדיין במחלוקת) ולתכנן קדימה.

אז למה לא בודקים ו"אוספים מודיעין"? פה מתבטא חוסר הבנה נוסף של אותם "מומחים". הבדיקות שיש לנו כעת ("בדיקות המטוש" שהן בדיקות PCR) אינן יעילות לצורך בדיקות סקר שמטרתן להעריך את כמות החולים באוכלוסייה. כפי שהסברתי בטור הקודם, הן מפספסות הרבה חולים, והן אינן יכולות לאתר מחלימים. גרוע מכך, הן מאבחנות אנשים בריאים רבים כחולים, כפי שלצערנו קרה לפני כשבוע במספר בתי אבות. לעומתן, בדיקות של נוגדנים בדם (סרולוגיות) יכולות לתת תמונה אמינה על מידת התפוצה של הנגיף באוכלוסייה. יש כבר מספר פרסומים של מחקרים כאלו בעולם, אבל נכון לכתיבת שורות אלה, עוד לא ברור מהי איכותם ואם אכן קיימת בדיקת נוגדנים טובה מספיק.

לאור זאת אני סבור שהגישה של "ננסה לפתוח בזהירות ונראה מה קורה" שהממשלה נוקטת נכונה. אם מאמצים את הגישה שיש ערך לחיי עשרות אלפי אנשים, אין כרגע גישה טובה יותר שמבוססת על עובדות ולא על דעות של "מומחים". אדגיש כי איני מתייחס לשאלה מה נכון לפתוח קודם, כי איני מומחה בזה. ובינתיים, אני שב ומציע לקורא להתעדכן רק ממקורות מידע אמינים, כגון משרד הבריאות או מכון ויצמן. ושרק נהיה בריאים.

ניתן לגשת למצגת בנושא מערכת החיסון ולכל הטורים מסודרים ע"פ נושאים, מאתר הבית שלי.

יעקב רימר

יעקב רימר | מיסטר ביג ומר דאטה

יועץ בכיר ומרצה בנושאי סייבר, ביג דאטה ומדעים, בעל דוקטורט ממכון ויצמן למדע. עוסק בעשור האחרון במחקר מדעי במקביל לייעוץ לחברות היי-טק ומשרדי ממשלה. בעבר שימש בתפקידים בכירים בהיי-טק ובמשרד ראש הממשלה. מרצה משופשף ומנוסה, שמתמחה בהמחשת נושאי מדע וטכנולוגיה "קשים לעיכול" בגובה העיניים. משלב בכתיבתו והרצאותיו את הניסיון ארוך השנים בתעשיית ההיי-טק ובאקדמיה, יחד עם העברת מסרים ברורה והומור.

הבלוג ינסה להמחיש לקורא המתעניין (וגם הלא-מקצועי) מה כוחם האמיתי של ניתוח נתונים, למידת מכונה או ביג דאטה. מה אפשר (או אי אפשר) לעשות באמצעות שיטות אלו ואיך כל זה נוגע לפרטיות שלנו.

בלוג זה הוא המשך לבלוג קודם של יעקב רימר ב-TheMarker. לטורים בבלוג הקודם לחצו כאן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker