תנועות ידיים חותכות - או ארשת פנים קפואה? מנהיגי העולם מבקרים ביד ושם

לא בכל יום מגיעה לארץ שורת מנהיגים כל כך ארוכה, שמציגה נאומים באותה התפאורה ומול אותו קהל יעד - מה שמחדד את ההבדלים ביניהם

מישל שטיין טיר
מישל שטיין טיר
ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, בטקס ביד ושם
ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, בטקס ביד ושםצילום: עמית שאבי

״לירושלמים יש שגרה שחוזרת על עצמה, ואי-אפשר להתרגל אליה" - כך מספרת לי תלמידתי שירה פלברט, מנהלת "רצים למשנה". "סגירת צירי העיר המרכזיים לקראת אירועים מיוחדים משבשת את שגרת החיים, אך הפעם זה היה שונה. כשהייתי תקועה בפקקים עם הילדים, התרגשתי לשמוע איתם ברדיו את מנהיגי העולם שבאו לישראל לומר לא לאנטישמיות, ובמיוחד את נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר מברך במבטא גרמני כבד: 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'".

שירה, המתווכת שלי לענייני "דוסיות", מסבירה לי בהתלהבות שלברכת "שהחיינו" יש מעמד מיוחד. לא מברכים אותה בכל פעם שמתחשק, אלא רק על דברים שמשמחים באופן אישי את האדם. היא מסמלת את הרגעים הראשונים של משהו חדש שמתחיל - שמחה ראשונית שאינה חוזרת על עצמה שוב.

רגע מרגש כזה היה לי ב-2005 עם סבי המנוח רודי וולף. כשהיה בן 85, הוא הזמין אותי להצטרף אליו למסע בעיר הולדתו הציורית והמנומנמת נורדן שעל גדות הים הצפוני בגרמניה. תושבי העיר אירחו יהודים מצאצאי האזור לטקס הקמת אנדרטה לזכר הנרצחים בבית הקברות היהודי. כבר לפני 15 שנה, ראשת העיר נורדן, ברברה שלאג, דיברה בראש מורכן ברוח הדברים ובכנות הסליחה שנשמעו בנאומו המרגש של שטיינמאייר בירושלים. סבא אמר אז שזאת הפעם הראשונה שבה הוא חש ברצון טוב חזק יותר אצל הגרמנים, שאותם ביקר לראשונה בסוף שנות ה-70.

סוגיית האשמה של הגרמנים אל מול שאלת הסליחה של היהודים מעוררת רגשות מעורבים, וכדי להתגבר עליהם נדרשת פתיחות ואופטימיות, כמו זו של נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין. ריבלין פתח את האירוע לציון 75 שנה לשחרור אושוויץ בברכה חמה ובסבר פנים יפות, כפי שעשה סבי מול הגרמנים והיהודים בנורדן.

שירה מסבירה לי שהביטוי "סבר פנים יפות" נכתב במסכת אבות במטרה לגרום לאהבה בין אנשים, ואכן ריבלין מברך את המשתתפים בתנועות ידיים משוחררות, הכוללות נגיעות באזור הלב וקול מגוון וסיפורי המאפיינים טיפוסים רטוריים בעלי אינטליגנציה רגשית מפותחת.

ראובן ריבלין, נשיא המדינה, בטקס ביד ושם
ראובן ריבלין, נשיא המדינה, בטקס ביד ושםצילום: אלכס קולומויסקי

ריבלין פונה אל האורחים המכובדים, תוך שימוש בעגה חדשה לאזורנו הלבנטיני, שאינו מורגל לכל מלות הכבוד הבריטיות: Your Majesty, Your Highness, Your Excellency. מכיוון שהנושא כה זר לנו, קשה אפילו למצוא תרגום מניח את הדעת לדרגות המלוכה האלה. הוד רוממותו, הוד מעלתו ו"הוד מעלתו המלכותית", כפי שהציעה אחת המתרגמות הסימולטניות לביטוי השלישי. ריבלין הרבה לשלב בין האינטליגנציה הרגשית ליישומית. בתנועות ידיים חותכות, הכוללות אגרופים קמוצים הנעים מעלה ומטה, הוא הדגיש שאף חברה ואף דמוקרטיה אינה חסינה מפני אנטישמיות וגזענות, שאף פעם לא נעצרות ביהודים - משפט שעליו חזרו באירוע כל הנואמים היהודים.

הדובר שמשך את תשומת לבי היה נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, אדם בעל שליטה עצמית גבוהה, שמשתדל לבזבז כמה שפחות אנרגיה על תנועות מיותרות. אהוד אולמרט סיפר פעם ששאל את פוטין למה הוא שומר על ארשת פנים קפואה מול מנהיגי העולם, ופוטין ענה: "אני לא עושה זאת בגללם, אלא בגלל הרוסים שצופים בבית". הרגל זה של פוטין מאפשר לאפיין אותו כמנהיג בעל אינטליגנציה מערכתית ויישומית.

לא בכל יום מגיעה לארץ שורת מנהיגים כל כך ארוכה, שמציגה נאומים באותה התפאורה, מול אותו קהל יעד. הדבר מאפשר לחקור את הפרופיל התקשורתי של כל מנהיג ולהשוות ביניהם, כי כל הפרמטרים הרטוריים האחרים "מנורמלים": כולם גברים.

המנחה, תמר איש שלום, היא הנציגה היחידה של המין הנשי בטקס - דבר המעיד על מקומן של נשים כיום בהנהגת העולם. כולם חנוטים בחליפות מערביות עם עניבות בגוונים סולידיים של כחול, תכלת ואפור. כולם באותו אוהל ענק, שיד ושם הקימו לכבוד האירוע וניכרת הקפדה יתרה על כל כללי הטקס בניסיון להתקרב לסגנון המלוכה הבריטי, שייצג הנסיך צ'ארלס. כולם נואמים מאחורי פודיום ונעזרים בדפים במיומנות כזאת או אחרת, למעט ד"ר משה קנטור, שנעזר בטלפרומפטר, והרב ישראל מאיר לאו שאינו זקוק לדפים, כי הדברים נכתבו בדם משפחתו.

הרב לאו פתח כמו הנשיא ריבלין בהכרת תודה לאורחים, ושילב בפתיחת דבריו, כמו גם בסיומם במלים אהבה, אחווה וחברות. הוא שיתף בסיפורו האישי והזכיר לכולם שלא היה לו שם, אלא מספר - 11703 - שאותו אמר בגרמנית. כשורד שואה הוא הציע: "בואו נתנהג כידידים... לא נוכל לשכוח, אנחנו צריכים לסלוח ולהתנהג כאחים".

סבי מעולם לא הצליח להסביר כיצד ייתכן שחברו הטוב ביותר הוא כומר גרמני בן כיתתו, שהיה קצין בצוללות בצבא הנאצי, והגדולה שלו היתה ביכולתו להתפייס. אי-אפשר להבין, לקבל או לשכוח, אבל אפשר להשלים עם כך שלא ניתן לשנות את ההיסטוריה.

מישל שטיין טיר

מישל שטיין טיר | |האקדמיה לרטוריקה

מומחית לרטוריקה וחוקרת תקשורת פוליטית, בעלת חברה המכשירה בכירים בכל משרדי הממשלה ובמגזר העסקי והאקדמי באמנות הרטוריקה בעברית ובאנגלית. מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה, ובאוניברסיטאות בר אילן ותל אביב. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בשאלה: מה הופך נאום ליעיל ותופס כותרות? מיסדה את תיאוריית ספקטרום האינטליגנציות הרטוריות ומודל הפרופיל התקשורתי האישי, בהתבסס על תבניות התנהגות רטוריות-קוגניטיביות של נתניהו ואובמה.

יזמה והגישה במשך 5 שנים את פינת הטלוויזיה "מעבר למילים" בערוץ הכנסת ובערוץ 2, שבה ניתחה את הפרופיל התקשורתי האישי של פוליטיקאים ישראליים ובינלאומיים. ביימה את הסרט הדוקומנטרי "קליינער רודי" (2005); כתבה את הספר: "משחק מול מצלמה" על-פי רותי דייכס (2003); ואת הביוגרפיה: "רלף קליין – המאמן" (2000).

פעילה חברתית לקידום רטוריקה מגדרית מודעת ונוכחות שוויונית, ומעודדת א.נשים לחזק את שריר האומץ, להתגבר על חרדה חברתית ולהשמיע את קולם על כל במות החיים. שותפה מייסדת בארגון SUPERSONAS, ושירתה כמנהלת אקדמית ושותפה ב-SHE SPEAKS שהסמיכה בתוך שנתיים למעלה מ-400 נשים באמנות הרטוריקה וההופעה מול קהל ומצלמה שהיום מפזרות אדוות ידע בכל תחומי החיים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker