האיש שידע לכוון את הזמן: מהגירים של מרצדס לחנות שעונים נסתרת

בגיל 72 החליט יעקב ברון לעשות הסבה מקצועית, ופתח במחסן ביתו חנות שעונים קטנה. "בגילי אני לא צריך הרבה, ועיקר העבודה מפה לאוזן"

מיטל כץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שעון של המעצב האנגלי ג'ורג' וולטון מ-1910צילום: דודו בכר
מיטל כץ

את יעקב ברון (86), שען ומומחה לתיקון שעונים עתיקים, פגשתי במחסן נסתר המצוי בבניין שבו הוא מתגורר בהוד השרון. כשעבר יעקב לעיר, אותו מחסן הוסב לבית מלאכה לתיקון שעוני אורלוגין (מטוטלת). על אף מקום המסתור, לקוחות מוצאים את דרכם ליעקב. "אחרי שנים ארוכות שבהן עבדתי גם כעצמאי וגם כשכיר, בשנות ה-70 לחיי רציתי לעשות משהו בשביל הנפש, ושיהיה לי קרוב ונוח. בגילי אני לא צריך הרבה, ועיקר העבודה מפה לאוזן", אמר.

בבית המלאכה הקטן ניתן למצוא חלקי שעונים, גלגלי שיניים, משקולות, קפיצים, מחוגים וגם שעוני מטוטלת ושעוני קוקייה מוכנים, והתחושה היתה שחזרתי אחורה בזמן. "שימוש בשעונים אלו היה מקובל עד שנות ה־40 של המאה ה־20. שעון המטוטלת היה המכשיר המדויק ביותר למדידת זמן, ולכן זכה לשימוש נרחב", סיפר יעקב.

סיפורו של יעקב מתחיל בירושלים. הוריו עלו לארץ ב-6 באוגוסט 1935 מטרנסילבניה (גבול רומניה הונגריה), כשיעקב היה תינוק בן 8 חודשים. את פניהם מקבלת משפחתה של אמו. ב-1940 פתחה המשפחה חנות עתיקות בשם ברון את ברין (שמות המשפחה של הוריו ודודתו, שהיתה גם היא שותפה בחנות), והחיים של יעקב ומשפחתו נסובו סביב החנות.

אביו, אליעזר ברון, הציב לעצמו שולחן בפינת החנות שעליו תיקן שעונים, ובנוסף היה הקניין של העתיקות והתכשיטים. בשנותיה הראשונות של החנות הגיע אליה אדם שדיבר באנגלית והיה לבוש בהידור. הוא הסתובב בחנות ונעצר ליד שעון אורלוגין יפה, שאל על המחיר וניסה להתמקח. אליעזר זיהה את המבטא הירדני ואמר לאיש, "אם אתה רציני אתן לך הנחה". "אני אחשוב על כך", ענה האיש והלך לדרכו. כעבור כמה ימים הגיע לחנות אדם אחר, שגם הוא דיבר בצורה דומה, הסתובב בחנות, בדק חפצים ולבסוף שאל על השעון. אליעזר קלט מיד שיש קשר בין השניים ולכן נקב במחיר גבוה עוד יותר. לבסוף הגיעה לחנות משלחת שהתמקחה. לבסוף הגיעו לעמק השווה - והשעון נמכר. בדיעבד, הסתבר שהשעון היה מיועד למשפחת המלוכה בארמונו של המלך עבדאללה בירדן.

יעקב ברוןצילום: הדס אלדר

כשיעקב הגיע לבגרות הוא קיבל מתנה אופניים, ועזר למשפחתו עם שליחויות של סרוויסים ללקוחות החנות. בגיל 16 הוא החליט ללכת בעקבות אביו, ונרשם לבי"ס לשענות במחזור הראשון של ביה"ס אורט בירושלים, והתאהב בתחום. ב-1952, אחרי שסיים את לימודיו, הוא מתגייס לצבא והגיע לשם כשען במעבדה לתיקון מכשירים (שעונים בתא הטייס). כישוריו כשען ואיש טכני עזרו לו מאוד, וכשסיים את שירות החובה הוא נשאר עוד שנתיים וחצי כאזרח עובד צה"ל.

באותם הימים, סיפר יעקב, צה"ל רכש מטוסי קרב ממגרש גרוטאות באיטליה, ממלחמת העולם השנייה, וחידש אותם בארץ. בבית המלאכה שבו עבדו יעקב וחבריו לצוות התנוסס שלט – האם אתה מוכן לטוס במטוס שאתה תיקנת? כשהתשובה היתה כן - המטוס שוחרר לפעילות. בשלב מסוים התבקש יעקב לפתוח מחלקה חדשה, שכוללת מכשירי נשימה וחמצן לטייסים, והוא קיבל אחריות על 12 איש. ואולם, לסיום שירותו של יעקב התלוותה תחושה לא נעימה. יעקב ההמום קיבל מכתב פיטורים פתאומי ובלתי צפוי. "זה הרגיש כמו סטירת לחי מצלצלת", סיפר. רק מאוחר יותר התברר המכתב כטעות, אבל יעקב כבר קיבל החלטה לעזוב, למורת רוחם של הוריו.

עם סיום השירות יעקב סייע למכר, בעל מוסך אופנועים. ב-1969-1957 יעקב פתח בעצמו מוסך לאופנועים והתמחה בקטנועי וספה. עבודה היתה בשפע, אבל לקראת שנות ה-70 מרבית המשפחות עברו למכוניות, והפרנסה ירדה משמעותית -  ויעקב החליט לעשות הסבה מקצועית.

יעקב התמקצע בגיר אוטומטי, תחום שרק היה בחיתוליו בישראל. "מישהו סיפר לי שנפתח קורס של גירים אוטומטיים במשרד העבודה, וקפצתי על הרעיון", סיפר. בהמשך קיבל מלגה, למד גרמנית וטס לגרמניה להתמחות בחברת מרצדס במשך 3 חודשים.

כשחזר, גילה שהוא היחיד בארץ שמכיר את הגירים של מרצדס, ונפתח בפניו שוק שלם של מכוניות ומוניות, כהוא היחיד שברישיון הנהיגה שלו היה כתוב "רשאי לנהוג במונית ללא נוסעים למטרת ניסוי".

במשך כל השנים במוסך, החזיק יעקב בשולחן שהוריש לו אביו ביחד עם שלל הכלים. יעקב סיפר שהצליח לפתור בעיות רבות בגירים, שאחרים לא הצליחו לפתור, בזכות הידע הרב בשענות. "גירים ושעונים זה כמעט אותם החלקים, רק הגודל שונה", אמר.

בגיל 72 יעקב הרגיש מיצוי מהתחום, יצא מהמוסך והסתובב בדרום תל אביב בין השענים. אחרי סקירה, הוא קיבל תמונת מצב עדכנית וקיבל החלטה לא פשוטה - לעזוב את המוסך, והחל לעשות זאת בהדרגה, כשהבן שלו תופס את הפיקוד.

יעקב פתח חנות שעונים קטנה במחסן ביתו. לאט לאט השמועה עושה לה כנפיים, וגם כיום, בגיל 86, הוא מרגיש בחנות הקטנה שמצא את ייעודו. שעות ארוכות מדי יום הוא מבלה שם, מתקן ופוגש באנשים ובסיפורים מרתקים מאחורי השעונים העתיקים שמגיעים אליו לתיקון.

מיטל כץ | הדינוזאורים האחרונים

נעים מאוד! שמי מיטל כץ ואני שמחה לארח אתכם בבלוג שלי ב-TheMarker. אז בואו נתחיל: אני בת 44, גרושה וכל חיי הייתי עצמאית, יזמית קטנה שהחלה את דרכה המקצועית כבר בגיל 21. לא יודעת לנוח, מזיזה הרים בכוח הרצון.

מגיל 21 ועד גיל 38 הייתי מעצבת אופנה עצמאית, שיווקתי ל-50 חנויות בישראל. אחרי שרוב חברי לענף סגרו או פשטו רגל, לצד היבוא הזול מסין, נאלצתי לחשב מסלול מחדש, ויצרתי מיזם חברתי שמחבר בין בעלי מלאכה, חנויות ואומנים וותיקים החווים קושי של עולם משתנה, לבין קהל סקרן. למיזם הסיורים שלי קראתי "בעקבות המקצועות שנעלמים מן העולם", והוא מפיח חיים בבעלי מלאכה מבוגרים שמלאכתם כמעט ונעלמה מן העולם.

מאז עברו כמעט 6 שנים, ותיעדתי עשרות רבות של עסקים קטנים. את התיעוד הזה, שכולל כתיבת סיפור חיים של עסקים שנשכחו, אני אביא כאן בבלוג. על מרבית הצילומים אחראית הדס אלדר, שהצטרפה אלי ב-2018, ומתעדת יחד אתי עסקים ותיקים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker