תיבת האוצר חיכתה 80 שנה לאיש הנכון שיבוא לפתוח אותה

שי אברהמי עוסק בשיפוץ רהיטים עתיקים כבר יותר מ-30 שנה, ועדיין לומד מהרהיטים שלו כל יום מחדש

מיטל כץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שי אברהמיקרדיט: הדס אדלר
מיטל כץ

שי אברהמי, יליד 1964, עוסק ברסטורציה של רהיטים עתיקים מזה 32 שנה. הוא מספר שמאז ומתמיד הקסימו אותו רהיטים עתיקים. מגיל צעיר אהב להתבונן ולנסות לפענח את הדרך שבה הם יוצרו ומה ההיסטוריה שלהם. האהבה הזאת הובילה אותו להפוך לשוליה בבית מלאכה לשחזור רהיטים עתיקים. 

מאוחר יותר נסע לסקוטלנד ועבד בתחום, ומשחזר ארצה פתח בית מלאכה משלו. "לחלק מהרהיטים יש סיפור מרגש. יש שולחנות שעליהם נכתבה היסטוריה, יש רהיטים שצופנים סודות", סיפר.

עבור שי זו הזדמנות נפלאה ללמוד בכל יום מחדש על סגנונות שונים וטכניקות ייצור ועבודה, כדי להעניק ללקוח את התוצר הטוב ביותר - כך שלא יהיה ניתן לזהות שהרהיט עבר טיפול קפדני.

כך למשל היה במקרה של פנייה שקיבל ממויזאון השומר בכפר גלעדי, לשפץ את הרהיטים בחדר שמוקדש למניה וישראל שוחט. "הרהיטים היו מאוד מוזנחים ובמצב קשה", אמר. לפני ששי נגע ברהיטים, הוא ניסה להכיר את דמותה של מניה שוחט דרך סיפורי ההיסטוריה וראיונות של אנשי המוזיאון, כדי לנסות להבין איך מניה היתה רוצה שהוא יטפל בהם, לו היתה בחיים. מה ששי הבין זה שהיות שהתקציב הגיע ממשרד הביטחון, היא לבטח היתה מעדיפה שהתקציב ילך להגנה על המולדת ולא לשיפוץ - לכן השיפוץ היה מאוד פרקטי, והחשיבות היתה להשאיר את הרהיט אותנטי. כלומר, טיפול לשימור מינימלי ופחות נגיעה בצד האסתטי.

לעומת זאת, כששי התבקש לשפץ ספה שנמצאת בעיריית ת"א הישנה, בחדרו של מאיר דיזינגוף, כבר היה מדובר בשיפוץ שונה לחלוטין - מבחינה פרקטית, ולא פחות מכך, אסתטית. זאת, מכיוון שראיית העולם של דיזינגוף היתה הרבה יותר בורגנית ואירופית. 

שי מגדיר רהיט עתיק כרהיט אותנטי לתקופתו; הרהיט העתיק ביותר שטיפל בו היה ארון כנסייה מ-1650. הלקוחות שמגיעים אליו הם לרוב אנשים שקשורים לרהיטים שלהם, כמו רהיט שעבר בירושה במשפחה, רהיט ייחודי שנרכש בעל ערך אסתטי או רגשי, מדי פעם פונים אליו עם רהיטים ששייכים לבתי כנסת או מוזיאונים. 

בעידן שבו אנחנו קונים בזול וזורקים מהר, הלקוחות של שי הם דווקא אלו שקשורים לרהיטים שלהם - בדרך כלל כאלו שעברו מדור לדור - או מחזיקים ברהיט סנטימנטלי ששווה לתקן. שי משתמש בחומרים שונים בעבודתו: "בעיקר כלי נגרות ידניים (מסורתיים), דבקים שהיו בשימוש בתקופה שבה נעשה הרהיט, פוליטורה משלק טבעי, צדפים מיוחדים ובעיקר אוסף גדול של פורנירים ועצים ישנים שאני אוסף", סיפר.

קפיץ דרוך מ-1939

הרהיט המרגש ביותר שטיפל בו, הוא מספר, היה קופסת מכתבים למסעות שהיו נוהגים להשתמש בו כשיצאו למסעות בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. "הקופסאות האלו כללו בדרך כלל דפים, קסתות דיו, ציפורניים, בולים ומעטפות", סיפר. אל הקופסה הגיע במקרה: כשהגיע לבית לקוח כדי לתת הצעת מחיר לשיפוץ מגש ישן לעוגות, שבתה את עינו קופסת מכתבים שעמדה בצד. שי התלהב מהקופסה, אך הלקוח טען שמדובר ב"שטויות".

שי התעקש, ולקח את הקופסה לסלון הבית - שם התלוננה בת זוגו של הלקוח שהביאו את ה"גרוטאה" לסלון, ושאין בה שום דבר מיוחד. שי לא ויתר, וטען שמדובר בתיבה עם תא סתרים, ולהפתעת בני הזוג - הראה להם את הכפתור הנסתר, שלחיצה עליו הקפיצה קרש, ומאחוריו שלוש מגירות. במגירות נמצאו מטבעות זהב, בולים עתיקים וטבעת נישואין.

בני הזוג הנדהמים סיפרו לשי את ההיסטוריה של התיבה, שעד אותו הרגע לא הבינו כלל את חשיבותה. ב-1939, חברתה של האשה נתנה לה לשמור על התיבה, ונסעה לבקר את ההורים שלה בפולין. למרבה הצער, היא נקלעה למלחמת העולם השנייה ונספתה, ומאז התיבה נותרה אצל הזוג. שי קיבל את התיבה לשיפוץ, ולקח לו כמה ימים לעכל את זה שאדם שנספה בשואה דרך את הקפיץ, וכעבור כמעט 80 שנה - הוא שיחרר אותו.

מיטל כץ | הדינוזאורים האחרונים

נעים מאוד! שמי מיטל כץ ואני שמחה לארח אתכם בבלוג שלי ב-TheMarker. אז בואו נתחיל: אני בת 44, גרושה וכל חיי הייתי עצמאית, יזמית קטנה שהחלה את דרכה המקצועית כבר בגיל 21. לא יודעת לנוח, מזיזה הרים בכוח הרצון.

מגיל 21 ועד גיל 38 הייתי מעצבת אופנה עצמאית, שיווקתי ל-50 חנויות בישראל. אחרי שרוב חברי לענף סגרו או פשטו רגל, לצד היבוא הזול מסין, נאלצתי לחשב מסלול מחדש, ויצרתי מיזם חברתי שמחבר בין בעלי מלאכה, חנויות ואומנים וותיקים החווים קושי של עולם משתנה, לבין קהל סקרן. למיזם הסיורים שלי קראתי "בעקבות המקצועות שנעלמים מן העולם", והוא מפיח חיים בבעלי מלאכה מבוגרים שמלאכתם כמעט ונעלמה מן העולם.

מאז עברו כמעט 6 שנים, ותיעדתי עשרות רבות של עסקים קטנים. את התיעוד הזה, שכולל כתיבת סיפור חיים של עסקים שנשכחו, אני אביא כאן בבלוג. על מרבית הצילומים אחראית הדס אלדר, שהצטרפה אלי ב-2018, ומתעדת יחד אתי עסקים ותיקים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker