הזבל שהים פלט נהפך לאוצר בגלריה, ועכשיו היצירות מחפשות בית חדש

פרידה מהאמן אורי אליעז, פסל וצייר

מיטל כץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורי אליעזקרדיט: הדס אלדר
מיטל כץ

את הטור השבוע אני מקדישה לאמן אורי אליעז, שהלך לעולמו ב-16 בדצמבר 2020. אל אורי התוודעתי לפני כשנתיים, כשהיה בן 87, בעקבות פנייה של בחור שלא הכרתי. "אני חבר קרוב של אמן מיוחד במינו, אבל הוא מבוגר מאוד וחולה ומתקשה למכור ונמצא במצב לא פשוט, אולי תוכלי לעזור?" שאל אותי.

לא ידעתי אז אם ובמה אוכל לעזור, אבל לא יכולתי להישאר אדישה לבקשה, ונסעתי לפגוש את אורי ויצירותיו. הגעתי לבניין ישן מאוד בדרום תל אביב. כשנפתחה בפני הדלת גיליתי אוצר, ולא פחות מזה בית מלאכה וגלריה רחבת ידיים, שבה היו חבויים מאות פסלים שבנה אורי בכישרון רב, מזבל שהים פלט. בקומה נוספת נמצאו מאות ציורים מרשימים, אבל בהיעדר רוכשים הם שכבו שם כאבן שאין לה הופכין.

אורי סיפר לי שחלה ושהוא מתקשה לעמוד יציב או ללכת, אבל מוחו צלול. הוא התקשה לשלם שכירות לבית המלאכה שלו. לא יכולתי להתעלם מהמצוקה הקשה שלו אז עשיתי מה שאני יודעת לעשות, וביחד עם הצלמת הדס אלדר, הלכנו לתעד את האומן.

התיעוד התפשט ברשתות החברתיות, וכתוצאה מכך יצרנו לאורי 3 ימי מכירה מרוכזים, שבהם התנדבתי לטפל בכל הפניות. בנוסף,העברנו סיור בבית המלאה, כדי לייצר לו את החשיפה והחיבוק שלהם הוא נזקק. 

אורי הוא בנו של המתרגם והמשורר רפאל אליעז. הוא גדל אל תוך האמנות, התאהב ברעיון וכבר כילד קטן נהג לצייר בכישרון רב. כשרפאל אביו היה בן 24 נשא לאישה את פולה (לבית כהנא). הזוג התגורר ברמת-גן, ושנתיים לאחר מכן נולד אורי, בנם הבכור. שמו של רפאל אליעז היה כרוך באירוע טרגי שהסעיר את המדינה בראשית שנות השישים. צעירה בשם עליזה פאנו הועמדה לדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה ב-1961 באשמת רצח אשתו של רפאל, פולה - אמו של אורי, בכך שהכניסה רעל לכוס מיץ שמזגה לה. במשפט התברר כי הנאשמת היתה המאהבת של רפאל, והרצח בוצע מתוך קנאה. אסון נוסף שפקד את משפחת אליעז היה מותו של אחיו הצעיר של אורי, אמנון, שנפל ב-1982 במלחמת לבנון הראשונה.

אורי העריץ את אביו, וככל שבגר התמקצע בתחומי אמנות מגוונים. בתיכון למד ציור באהרון אבני - מייסדו של מכון אבני לאמנות ועיצוב בתל אביב. ב-1947, בהיותו נער, החל אליעז ללמוד ציור בבצלאל. בהמשך מלחמת העצמאות הצטרף אורי לגרעין נח"ל, שנשלח לסייע בהגנה ובתפעול של הקיבוצים בית אלפא ועברון. שנים ארוכות עבד אורי כרועה צאן, יערן וחקלאי, והדבר ניכר באופן בולט ביצירתו. בשנות השישים עבר לחיפה, שם עסק באיור ספרי ילדים ובעיצוב תפאורות בתיאטרון חיפה. 

ב-1968 נפצע אורי בשירות מילואים ברמת הגולן, ולאחר התקרית לא יכול היה לשוב לעבוד בתיאטרון. לאחר תקופת שיקום ארוכה, עבר להתגורר ביפו העתיקה ויצא לדרכו כאמן עצמאי באופן מלא. עד סוף שנות השבעים הציג אורי את יצירותיו ועבודותיו נרכשו על ידי אספנים ומוזיאונים בארץ ובחו"ל.

נסיבות חיים לא פשוטות הביאו לכך שהפסיק להציג את האמנות שלו, אבל עדיין המשיך ליצור באינטנסיביות, ולעתים היה עובד על כמה ציורים או פסלים במקביל. במשך שנים ארוכות, בהליכותיו לאורך הים, היה עובר אורי ליד המזבלה הישנה שהיתה קיימת בדרום יפו והחל לאסוף חפצים מהמזבלה, פסולת שהים פלט וחפצים שמצא בצדי הדרכים. מכל אלה החל אורי ליצור פסלי דמויות, וכיום יש מאות פסלים המורכבים מחומר ממוחזר שאורי השאיר אחרי לכתו.

אחד הדברים שאורי ביקש ממני היה לנסות למצוא מוזיאון שיאצור וישמר את עבודותיו הרבות, ולנסות לשמר את הגלריה ובית המלאכה. לכן אני מרימה קול קורא - למי שיהיה מעוניין לקחת חלק בכך.

מיטל כץ | הדינוזאורים האחרונים

נעים מאוד! שמי מיטל כץ ואני שמחה לארח אתכם בבלוג שלי ב-TheMarker. אז בואו נתחיל: אני בת 44, גרושה וכל חיי הייתי עצמאית, יזמית קטנה שהחלה את דרכה המקצועית כבר בגיל 21. לא יודעת לנוח, מזיזה הרים בכוח הרצון.

מגיל 21 ועד גיל 38 הייתי מעצבת אופנה עצמאית, שיווקתי ל-50 חנויות בישראל. אחרי שרוב חברי לענף סגרו או פשטו רגל, לצד היבוא הזול מסין, נאלצתי לחשב מסלול מחדש, ויצרתי מיזם חברתי שמחבר בין בעלי מלאכה, חנויות ואומנים וותיקים החווים קושי של עולם משתנה, לבין קהל סקרן. למיזם הסיורים שלי קראתי "בעקבות המקצועות שנעלמים מן העולם", והוא מפיח חיים בבעלי מלאכה מבוגרים שמלאכתם כמעט ונעלמה מן העולם.

מאז עברו כמעט 6 שנים, ותיעדתי עשרות רבות של עסקים קטנים. את התיעוד הזה, שכולל כתיבת סיפור חיים של עסקים שנשכחו, אני אביא כאן בבלוג. על מרבית הצילומים אחראית הדס אלדר, שהצטרפה אלי ב-2018, ומתעדת יחד אתי עסקים ותיקים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker