רוקם הזכוכיות: האיש שהופך שברי בקבוקים וחלונות ליצירות אמנות

נפתלי חזן מהפנט את העוברים והשבים בשוק נחלת בנימין עם יצירות הזכוכית שלו כבר מעל 30 שנה. לפני כשנה, בגלל הקורונה, השוק נסגר - אבל חזן מתאמץ לא להפסיק ליצור

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נפתלי חזן. היריד סגור כבר קרוב לשנהקרדיט: הדס אלדר
מיטל כץ

כשבקבוקי זכוכית, שברי חלונות ומסכי טלוויזיה ישנים – שאריות שניתן למצוא ברחוב – מגיעים לידיו של נפח הזכוכית נפתלי חזן, הם נהפכים לחומרי גלם. בעזרת יד מיומנת ומוח יצירתי, הוא מכין מהם מוצרים חדשים ונחשקים.

חזן בן ה-82 (בקירוב), שיוצר קסמים עם אש חיה כבר מעל ל-60 שנה, גדל בשכונת נווה צדק בתל אביב עם שמונה אחים, בימים בהם מרבית הדיירים בשכונה היו דלי אמצעים. הימים היו ימי התום, וחזן, ששירת בחיל הים, חלם להיות בצי הסוחר.

חברו הטוב באותם הימים, חיים חזן (ז"ל), היה שחקן כדורסל ידוע - שהיה מוכשר גם בניפוח זכוכית. בגיל 21, במקביל למשחק הכדורסל, הוא פתח עסק לניפוח זכוכית בשכונת שפירא. החברים נהגו לבלות רבות יחד, וכך חיים לימד את נפתלי את רזי המקצוע. מה שהחל כתחביב צבר תאוצה, וכך, כשחיים היה טס למשחקי כדורסל בחו"ל - נפתלי היה מחליף אותו בעסק שלו. במקביל, כדי להתפרנס, נפתלי עבד כפקיד עזר בבית המשפט.

לתקופה מסוימת השניים הפכו לשותפים בעסק, ובשלב מאוחר יותר נפתלי יצא מהשותפות, והתחיל לעבוד עבור תכשיטנית ידועה.

30 שנה, בחום ובקור

השנים חלפו, וב-1988 החליטה עיריית תל אביב, שרצתה לפעול לשימור תרבות עבודת היד שהולכת ונכחדת בעידן הטכנולוגי, להקים את יריד האמנים הידוע במדרחוב בנחלת בנימין. העירייה הקימה לצורך העניין ועדת קבלה. אל שורותיה נבחרו אמנים מתחומים שונים, שתפקידם לבחון על פי קריטריונים קפדניים את היכולות האמנותיות של מי שרוצה להשתתף ביריד. בין היתר הוחלט כי ביריד יימכרו רק מוצרים בעבודת יד מקורית של האמן עצמו.

חזן התקבל ליריד, ומאז, בימי שלישי ושישי במשך 30 שנה, התייצב עם אשתו שושי בחום ובקור ביריד - והפעים את העוברים והשבים עם יצירותיו בזכוכית ובאש.

ואז הגיע הקורונה. היריד בנחלת בנימין סגור זה כמעט שנה, וחזן לא מתפרנס. מפאת גילו ולאור המגפה הוא גם שומר על עצמו יותר. בעלי החיים, הבלרינות, הסביבונים ושאר יצירותיו נותרים ארוזים בקופסאות - כאילו מחכות לצאת שוב אל האור. המחסור בפרנסה ובעיסוק לא פוגע לחזן רק בכיס, אלא גם בנפש, שכן הוא רגיל לעבוד במרץ.

באחרונה, כדי להעסיק את עצמו, חזן חזר לבית הוריו וסידר שם לעצמו מעין סטודיו שבו הוא יוצר וממלא את הנפש שלו. מעציב לחשוב שביום בהיר אחד, בטח בגיל גבורות, אדם עלול לאבד את כל מה שהכיר. נאחל לחזן שימשיך לעבוד וליצור.

מיטל כץ | הדינוזאורים האחרונים

נעים מאוד! שמי מיטל כץ ואני שמחה לארח אתכם בבלוג שלי ב-TheMarker. אז בואו נתחיל: אני בת 44, גרושה וכל חיי הייתי עצמאית, יזמית קטנה שהחלה את דרכה המקצועית כבר בגיל 21. לא יודעת לנוח, מזיזה הרים בכוח הרצון.

מגיל 21 ועד גיל 38 הייתי מעצבת אופנה עצמאית, שיווקתי ל-50 חנויות בישראל. אחרי שרוב חברי לענף סגרו או פשטו רגל, לצד היבוא הזול מסין, נאלצתי לחשב מסלול מחדש, ויצרתי מיזם חברתי שמחבר בין בעלי מלאכה, חנויות ואומנים וותיקים החווים קושי של עולם משתנה, לבין קהל סקרן. למיזם הסיורים שלי קראתי "בעקבות המקצועות שנעלמים מן העולם", והוא מפיח חיים בבעלי מלאכה מבוגרים שמלאכתם כמעט ונעלמה מן העולם.

מאז עברו כמעט 6 שנים, ותיעדתי עשרות רבות של עסקים קטנים. את התיעוד הזה, שכולל כתיבת סיפור חיים של עסקים שנשכחו, אני אביא כאן בבלוג. על מרבית הצילומים אחראית הדס אלדר, שהצטרפה אלי ב-2018, ומתעדת יחד אתי עסקים ותיקים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker