בונה העודים האחרון של יפו - האם איברהים ימצא יורש?

הלקוחות של איברהים הם מוזיקאים ומורים למוזיקה מהאקדמיה בירושלים - וכמובן גם מוזיקאים ערבים. "אנחנו הערבים בישראל מנותקים מהמורשת ולא יכולים לסחור בכלים עם עיראק סוריה או לבנון. לניתוק הזה יש מחיר גבוה"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איברהים אבו רומנה בעליית הגג, עם עוד שבנהקרדיט: הדס אלדר

איברהים אבו רומנה הוא בונה העודים האחרון של יפו. הוא ערבי נוצרי, יליד 1964 ודור שמיני ביפו. אביו סמיר עבד במסגרות ואמו עידה היא תופרת. עידה עבדה עם הצבא ויצרה בין היתר את חליפות הקצינים ומעילי הגשם. היא גם זו ששיכנעה את סמיר לפתוח יחד מתפרה ולימדה אותו את רזי המקצוע. המתפרה נפתחה ברחוב שערי ניקנור ביפו, יחד הם יצרו פרטי לבוש לפרטיים ולחברות מקומיות. עסק מצליח שגדל והלך.

המעבר ממסגרות לטקסטיל היה הגיוני, הסביר אברהים. "במסגרות לא ניתן היה לעבוד כל השנה, מכיוון שהיו שישה חודשי פגרה בהיעדר יבוא של סחורה בימים ההם", אמר. 

במקביל לעיסוקו במתפרה, פנה אל אביו שכן מבוגר, שתחום הידע שלו היה בניית עוד. השכן זיהה את הפוטנציאל אצל סמיר הצעיר, שהיה אז בשנות ה-30 לחייו. במשך שנה השקיע השכן הטוב בלימוד בניית הכלים. "כשאני אמות אני רוצה להוריש לך את כל הכלים והתבניות", אמר השכן לסמיר, וזמן קצר לאחר מכן, כשנפטר, עמד במלתו.

סמיר החל בבנייית עודים לבדו, ולאט לאט נפוצה השמועה על בונה העודים היפואי. כשהיה איברהים בן 8 בלבד, לימד אותו אביו את המלאכה ומסמן אותו כיורש. איברהים מספר שאביו היה מחנך אמיתי עם סבלנות אין קץ. "כנער עבדתי בחוץ כבר בגיל 15, תוך כדי לימודים מקצועיים בביה"ס עמל", סיפר. מ-1979 עבד במשטרה בתור מכונאי, למשך 4 שנים.

הימים לצדו של אביו בעליית הגג נצרבו אצל איברהים בזיכרון כתקופה שהוא מתרפק עליה, משום שאביו נפטר בטרם עת, כשהיה בן 48 בלבד, מסרטן בעצמות. השנה היתה 1985, ואיברהים, שהיה בתחילת שנות ה-20 לחייו, התקשה לעלות לגג וליצור. הגעגועים לאביו לא הרפו, ואיברהים החליט לעבוד כמכונאי במוסך של פג'ו וסיטרואן ולנצל את הידע שצבר במשטרה. 

במשך 15 שנה נמנע איברהים מלעלות לגג וליצור. עד שב-2003 התגלה גם אצלו סרטן, והצורך להתחבר שוב לאביו שלח אותו בחזרה לגג. "מאז כל השנים אני יוצר עודים, ואני מרגיש שאבי עמי", סיפר, ובקולו נשמע געגוע.

בניית עוד זו מלאכה שדורשת ידע רב. אביו של איברהים נתן לו "להרוס" כמה כלים בדרך ללימוד המורכב של הכלי הייחודי הזה. זמן בניית עוד ממוצעת אורכת כחודש, ולשאלתי מה השתנה כיום מהבנייה העתיקה איברהים עונה כי לא הרבה, למעט הפיתוחים שכיום נעשים בחיתוך לייזר. אבל איברהים יודע לעשות גם את זה בעבודת יד.

בכניסה אל חדר העבודה ניתן למצוא מכונות חיתוך, כיפוף וליטוש, ארגזים של קישוטים בדמות צדפים ויש גם עצמות של פרות שאיברהים קונה בקצביה. על הקיר כלי עבודה מגוונים וסיר אחד, בתוכו דבק ייחודי העשוי מעצמות. "את הדבק מרתיחים במים ומדביקים אתו את כלי הנגינה. הסוד של הדבק זה שהוא מוליך צלילים", הסביר לי איברהים.

מאוד קשה להתפרנס רק מבניית העוד, לכן ב-2007 נהפך איברהים לאב הבית של ביה"ס תיכון רוגוזין ביפו, שם הוא עובד עד היום במקביל לבניית הכלים.

כשתהיתי מי הלקוחות, ענה לי איברהים שהרוב הם מוזיקאים ומורים למוזיקה מהאקדמיה בירושלים - וכמובן גם מוזיקאים ערבים. "המוזיקה היא הדרך הטובה ביותר לעשות שלום בין העמים", אמר. "אנחנו הערבים בישראל מנותקים מהמורשת ולא יכולים לסחור בכלים עם עיראק סוריה או לבנון. לניתוק הזה יש מחיר גבוה". 

מלבד איברהים יש בישראל עוד כמה בוני עודים בודדים, ואין איפה ללמוד את המלאכה - בכל המזרח התיכון אין בית ספר שמיועד לבניית עודים, ולדברי איברהים זוהי מלאכה שעוברת מאב לבן. איברהים מחפש כעת יורש ללמד אותו את המלאכה, שכן נראה כי ילדיו אינם בכיוון, לפחות לא כרגע. 

אנו נפרדים לשלום ואני מבטיחה לנסות לחפש לו יורש.

מיטל כץ | הדינוזאורים האחרונים

נעים מאוד! שמי מיטל כץ ואני שמחה לארח אתכם בבלוג שלי ב-TheMarker. אז בואו נתחיל: אני בת 44, גרושה וכל חיי הייתי עצמאית, יזמית קטנה שהחלה את דרכה המקצועית כבר בגיל 21. לא יודעת לנוח, מזיזה הרים בכוח הרצון.

מגיל 21 ועד גיל 38 הייתי מעצבת אופנה עצמאית, שיווקתי ל-50 חנויות בישראל. אחרי שרוב חברי לענף סגרו או פשטו רגל, לצד היבוא הזול מסין, נאלצתי לחשב מסלול מחדש, ויצרתי מיזם חברתי שמחבר בין בעלי מלאכה, חנויות ואומנים וותיקים החווים קושי של עולם משתנה, לבין קהל סקרן. למיזם הסיורים שלי קראתי "בעקבות המקצועות שנעלמים מן העולם", והוא מפיח חיים בבעלי מלאכה מבוגרים שמלאכתם כמעט ונעלמה מן העולם.

מאז עברו כמעט 6 שנים, ותיעדתי עשרות רבות של עסקים קטנים. את התיעוד הזה, שכולל כתיבת סיפור חיים של עסקים שנשכחו, אני אביא כאן בבלוג. על מרבית הצילומים אחראית הדס אלדר, שהצטרפה אלי ב-2018, ומתעדת יחד אתי עסקים ותיקים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker