איך הכל התחיל: מי יספר את הסיפור של האנשים שמאחורי הקירות?

כך הקמתי את המיזם שלי "בעקבות המקצועות שנעלמים מן העולם", אחרי 16 שנה כמעצבת אופנה עצמאית. בלוג חדש

מיטל כץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סיור בין בתי מלאכהקרדיט: הדס אלדר
מיטל כץ

נעים מאוד, שמי מיטל כץ ואני עצמאית כבר 22 שנה. כשאני מסתובבת ברחובות תל אביב עם מיקרופון מדונה וקהל שמתלווה אלי זה נראה כל כך טבעי, שקשה להאמין שלא נולדתי למקצוע.

אף אחד לא הכין אותי לרגע שבו לא אהיה מעצבת אופנה. אהבתי את העבודה, את העובדות שהיו לי, את החנויות ששיווקתי להן ואת הספקים. זה היה כל מה שידעתי לעשות מגיל 21, לרקום חלומות ולהפוך אותם לבגד לביש.

לאורך 16 שנים כמעצבת עצמאית ועל אף הקשיים (הרבים) שהיו בדרך (הייתי בעלת חנויות, ובשיא שיווקתי ל-50 חנויות מעצבים), עם התקדמות הטכנולוגיה והיבוא הזול מהמזרח ידעתי שיש לי שעון חול מעל לראש, ושיבוא יום שבו אצטרך לקבל החלטה כואבת לסגור את מפעל חיי. שאם לא אעשה כן, הסגירה תהיה כואבת שבעתיים.

ב-2014, כשאני כבר בת 38, התחלתי תהליך סגירה ארוך וכואב. כתבתי פוסט אישי על ההחלטה הקשה בפייסבוק, במטרה שלא אתחרט וכדי שלא תהיה דרך חזרה. את הפוסט הזה קראו 50 אלף איש וקיבלתי מאות תגובות מגברים ונשים שזה נגע בהם, מתוכם עצמאים רבים שכאבו את כאבי. מיד אחרי זה התחלתי לחשוב מה אני הולכת לעשות הלאה וממה אתפרנס.

לבד בסטודיו, ותוך כדי אריזה של החיים שהכרתי עד אותו היום, מצאתי שקית ובתוכה נעלים שעיצבתי פעם לתצוגת אופנה. גיליתי שאחת מהן נפתחה מקדימה. בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי אצל הסנדלר השכונתי, קשיש חביב באמצע שנות ה-80 לחייו. שהגעתי אליו, הוא סיפר שבעבר היה משתרך תור ארוך של אנשים מחוץ לבית המלאכה הקטן שלו, וכיום כבר אין לקוחות. הבנתי איך על אף פער הגילים ביננו אנחנו חווים את אותה תחושה של חוסר רלוונטיות. תחושת כאב ליוותה אותי ששמעתי את סיפורו.

"אני כבר לא רלוונטי, אבל איך סוגרים מפעל חיים?" הוא שאל. רגע לפני ששילמתי, הוא אמר לי משפט שלעולם לא אשכח: "היום לא מתקנים - זורקים". ובזכותו בניתי את המיזם שלי.

יצאתי מהסנדלר, ובדרך ראיתי סיור גרפיטי. אותו סיור שעבר פעמים רבות ליד הסטודיו שלי, אבל באותו הבוקר הוא קיבל משמעות. חשבתי שאם כל כך הרבה אנשים באים לראות את ציורי הקיר, אולי חשוב שיהיה מי שיספר את הסיפור האמיתי מאחורי הקירות.

מיטל כץ בסיור בתל אביב

הדרך להקמת המיזם 

מאותו יום ובמשך שנה, עם נעלי ספורט, דפקתי על עשרות דלתות ברזל ישנות ותיעדתי בעלי מלאכה רבים שלהם מקצועות שעברו מן העולם. המחשבה שיושבים אנשים מבוגרים, שחלקם כבר מזמן בגיל הפנסיה, קשישים שהקימו את המדינה, לחמו במלחמות ישראל ופתחו להם עסקים קטנים שעתידים ממש בקרוב להיעלם אל דפי ההיסטוריה לא הניחה לי, ושנה שלמה הקשבתי לסיפוריהם.

די מהר הבנתי שאנשים בגיל הפנסיה לא יודעים איך לשווק את עצמם בעידן דיגיטלי. הם יושבים בבדידות משוועת ומחכים שאולי יגיע איזה איש טוב שחשוב לו עדיין לתקן. איך ייתכן שהעידן המודרני, שבו יש שפע כלכלי, בריאות טובה יותר ואריכות ימים, מייתר מאתנו את הפרנסה ואת המקצועות שעליהם גדלנו?

חשבתי שאם אני יודעת לחלום חלומות גדולים ולעצב, אולי כדאי שאקח את היצירה שלי למקום אחר, שיעזור לחשוף אותם, בתקווה שכולנו נוכל להתפתח ולהתפרנס מזה. אז במשך חודשים ארוכים הייתי מדפיסה את הסיפורים ששמעתי, יושבת על מפות וחולמת איך אני מוציאה את המיזם לאור.

בתוך 3 חודשים בניתי מיזם סיורים שכמעט בן לילה נהפך לסיפור הצלחה. מה שהחל כסיורים פתוחים לקהל, התרחב לימי כיף למשפחות וימי גיבוש לעובדי צוות וארגונים. כולם רצו לצפות בקסם רגע לפני שלא תהיה יותר תעשייה ישראלית. אפילו התקשורת חיבקה את המיזם.

כשאני שומעת בסיור את שלום כורך הספרים מספר שכבר רצה לסגור כי לא היתה עבודה, ומאז הסיורים הוא מחכה לבוקר שיגיע; או למשה חרט העץ שסיפר שיום אחד ובבת אחת הטלפון הפסיק לצלצל, והדמעות שצצות לו כשהוא ממתין לנו בהתרגשות, אני מתמלאת באושר גדול.

בסיורים אני שומעת כל הזמן "איזה מעשה טוב עשית", "כל הכבוד לך", ו"הצלת אותם". אבל האמת היא שהם גם הצילו אותי. בבלוג הזה אספר את סיפוריהם.

מיטל כץ | הדינוזאורים האחרונים

נעים מאוד! שמי מיטל כץ ואני שמחה לארח אתכם בבלוג שלי ב-TheMarker. אז בואו נתחיל: אני בת 44, גרושה וכל חיי הייתי עצמאית, יזמית קטנה שהחלה את דרכה המקצועית כבר בגיל 21. לא יודעת לנוח, מזיזה הרים בכוח הרצון.

מגיל 21 ועד גיל 38 הייתי מעצבת אופנה עצמאית, שיווקתי ל-50 חנויות בישראל. אחרי שרוב חברי לענף סגרו או פשטו רגל, לצד היבוא הזול מסין, נאלצתי לחשב מסלול מחדש, ויצרתי מיזם חברתי שמחבר בין בעלי מלאכה, חנויות ואומנים וותיקים החווים קושי של עולם משתנה, לבין קהל סקרן. למיזם הסיורים שלי קראתי "בעקבות המקצועות שנעלמים מן העולם", והוא מפיח חיים בבעלי מלאכה מבוגרים שמלאכתם כמעט ונעלמה מן העולם.

מאז עברו כמעט 6 שנים, ותיעדתי עשרות רבות של עסקים קטנים. את התיעוד הזה, שכולל כתיבת סיפור חיים של עסקים שנשכחו, אני אביא כאן בבלוג. על מרבית הצילומים אחראית הדס אלדר, שהצטרפה אלי ב-2018, ומתעדת יחד אתי עסקים ותיקים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker