מאשה דשקוב
מאשה דשקוב

בשנות ה-90 ישראל קיבלה החלטה אסטרטגית - להנגיש את ההשכלה הגבוהה לציבור הרחב. מדובר בהחלטה מבורכת בסך הכול, אבל, כמו במקרים רבים היישום לקה בחסר. או, כמו במקרה הזה, עודף הנגשה. תוך שנים ספורות נפתחו במדינה הקטנה שלנו עשרות מוסדות להשכלה גבוהה, אזוריים מתוקצבים וארציים פרטיים. כל מוסד קיבל את תקציבו, מינה את מנכ"לו, גייס מרצים ועובדים, בנה בניינים וגייס משרד פרסום.

עשרות רבות של מכללות יצאו בקמפיינים המוניים שקראו לאנשים ללמוד תואר כי עכשיו זה נגיש יותר ומבטיח יותר. התחרות על כל סטודנט נהפכה לקרב מסחרי אגרסיבי, לרבות מהלכי "חבר מביא חבר" ו"תשלם עבור תואר ראשון – ותוכל לעשות תואר שני במתנה". הערך התפישתי של ההשכלה הגבוהה החל לאבד גובה, תואר ראשון נהפך למוצר בסיסי ובר השגה בקלות כמעט בלתי נסבלת, ובתוך כל העשייה לא נשאלה השאלה הבסיסית: מה נעשה עם כל כך הרבה עורכי דין, רואי חשבון, בוגרי מנהל עסקים ותקשורת שיסיימו את התואר עוד שלוש שנים?

הסיבה לכך שלא שאלו את השאלה הזאת היא שלא שואלים שאלות כאלה באקדמיה. מה שמתרחש עם הסטודנט ביום שהוא מסיים את לימודי התואר לא מעניין אף אחד. בתור בת להורים משכילים (אבא מהנדס ואמא דוקטור למיקרוביולוגיה) ובעלת שני תארים בעצמי, מעולם לא זלזלתי בערכה של השכלה גבוהה. כשהתחלתי לעבוד באקדמיה ב-2007, האמנתי בכל ליבי שהגעתי לעשייה משמעותית וערכית, שעוזרת לאנשים לבנות קריירה ובונה עבורם עתיד. כעבור שמונה שנים פרשתי בתחושת אכזבה קשה. את הבעיה באקדמיה ניתן להבין באמצעות ניתוח שתי העולמות שמרכיבים אותו.

עולם האקדמיה המחקרית

האקדמיה הקלאסית שמכשירה את בוגריה להיות מדענים וחוקרים במגוון תחומים. זהו מסלול ארוך הכולל תואר ראשון, שני, שלישי ופוסט דוקטורט. מעטים יגיעו ליעד שלהם, אבל הטובים ביותר יקבלו סיכוי להשתלב בסגל אקדמי, לחקור את ההווה והעבר שלנו, ליצור את הקדמה של האנושות, לרפא מחלות ולהטיס אותנו לחלל.

מדובר באקדמיה שהמסלולים בה לא מבטיחים שום דבר ואחד ממרכיביה הוא שאם אנשים יפרשו מהמסלול בטרם עת וירוויחו "רק השכלה" – הם לא יזכו להתנצלות. לעולם הזה יש זכות להכניס לחדרי חדרים רק את המוכשרים ביותר, ולסטודנטים יש את הזכות ואת האפשרות לנסות.

עולם האקדמיה "המעשית"

האקדמיה החדשה שמכשירה את בוגריה למקצועות הנדרשים בשוק העבודה. במשפט הזה יש סתירה פנימית מכיוון שלא ברור מי המחליט בנוגע למקצועות הנדרשים. האם באקדמיה פועל מכון מחקר שמנתח ומנבא מגמות תעסוקתיות? האם נשיא האקדמיה עומד בקשר רציף עם תעשיינים? רשות החדשנות? האם מישהו מהסגל האקדמי נפגש עם מעסיקים שאמורים להגדיר מהם התפקידים שהם צריכים לאייש כדי להמשיך לצמוח?

נניח ואכן מתקיים שיח כזה, האם במסגרת השיח מעסיקים מגדירים לאקדמיה מהם תחומי הידע שהם היו מעדיפים לקבל במסגרת הכשרתם של אותם סטודנטים? הרי מעסיקים יודעים לומר באופן מאוד מדויק מהן הדרישות והצרכים המקצועיים שלהם. הבעיה שאף אחד לא באמת מקשיב.

איך אקדמיה מקבלת החלטה על פתיחת תארים חדשים?

במקרה הטוב ההחלטה לפתיחת תארים חדשים מתקבלת במסגרת תוכנית רב שנתית. הבעיה: היא מאבדת מהרלוונטיות שלה נוכח השינויים המהירים בשוק העבודה. במקרה הפחות טוב, פרופסור מסוים, שמכיר את שוק התעסוקה בעיקר מכותרות בעיתון, הצליח לשכנע את הנשיא של מכללה כלשהי שלתואר החדש יהיה ביקוש בקרב סטודנטים חדשים. סטודנטים אכן נתפשים בפיתיון ואז מתחיל מחול שדים. אנשי אקדמיה שמנותקים מהעשייה האמיתית יוצרים תכנית לתואר שגם היא מנותקת מהמציאות.

קמפוס של אוניברסיטהצילום: TESS SCHEFLAN

מחלקת השיווק של אותה אקדמיה מגייסת את משרד הפרסום הטוב בישראל שעולה עם קמפיין מגניב ומנסה לייצר ביקושים לתואר החדש ו"המבוקש" והמועמדים, שלא טורחים לבדוק את הסוגיה לעומק, מגיעים בהמוניהם, נרשמים ללימודי התואר. המדינה בתגובה מתקצבת אותו והיעד הושג. עוד שלוש שנים מאות בוגרים של התואר החדש נהפכים להיות חלק מהסטטיסטיקה העצובה של אבטלה בקרב צעירים אקדמאים.

מה היה קורה אם היינו קונים כרטיס טיסה לספרד, אבל מגיעים בטעות לסין. היינו דורשים שייקחו אותנו למקום שאליו תיכננו להגיע. סין זה נחמד, אבל אנחנו צריכים להגיע לספרד. אז מה ההבדל? למה כשמדובר ברכישת תואר אנחנו כל כך סלחניים? כשאנחנו רוכשים תואר, אנחנו בעצם לא רוכשים ידע (ידע נגיש היום לכולם), אנחנו רוכשים עתיד, קריירה, קשרים ותעסוקה מקצועית עתידית. אם מאחורי ההחלטה של אקדמיה עומד הרצון למכור כמה שיותר כיסאות בכיתה, תוך התעלמות מוחלטת מעתיד בוגריה – אין להחלטה הזאת זכות קיום.

החטא הנורא מכל הוא השקר בפרסום. מי לא ישלם על "תואר שיפתח לך דלת לקריירה מצליחה" או "עתיד מובטח"? ההבטחות שהאקדמיה מפזרת לא באות בהלימה עם המציאות ולמועמדים ללימודים יש מעט מדי מידע ופחות נחישות לגלות את האמת. אולי בעצם אנחנו מסתכלים על תואר כאל חוויה של שלוש שנים, בעיקר חברתית? אולי זאת הסיבה שכל בתי הספר המקצועיים פורחים כי מדי שנה מגיעים אליהם עשרות אלפי בוגרי אקדמיה לעשות הסבה מקצועית כדי שיוכלו לרכוש מקצוע אמיתי ולהתחיל לעבוד.

חשוב לומר שלא כל אקדמיה חייבת להיות פרקטית. תפקידה העיקרי של אקדמיה הוא לא להכין את בוגריה לשוק העבודה. אקדמיה צריכה להפוך אותנו לאנשים בעלי אופקים, סקרנים, ערכיים ובעלי חשיבה ביקורתית ויכולת לנתח ולחקור. זה תפקידה האמיתי של האקדמיה והוא, מסיבה לא ברורה, נהפך בשנים האחרונות לפחות זוהר.

התפקיד הזה נתפש ידי אנשים שמספקים הבטחות באמצעות פרסומות. ההבטחות אומנם נשמעות טוב, אבל מעט מאוד עומד מאחוריהן. סטודנטים רבים מגלים את האמת המרה רק כאשר הם נמצאים בסוף התואר. כך אנחנו מנציחים את "הדור האבוד" וגורמים לו להיות אבוד עוד יותר, אבל עם תואר ביד.

מאשה דשקוב

מאשה דשקוב | לעשות מזה קריירה

מאשה דשקוב היא מייסדת ומנכ"לית בית ספר דיגיטאלנט. בעלת תואר ראשון בכלכלה וניהול מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני במנהל עסקים ממכללת אונו. מאשה היא יועצת קריירה ומלווה מאות אנשים בשנה בתהליכי שינוי קריירה. 

הבלוג יעסוק בנושאים הקשורים לניהול קריירה נכון בתקופות משבר, במקצועות החדשים, בדרכים לבצע הסבת מקצוע בצורה נכונה, במעברים משכיר לעצמאי ובחזרה, בבניית מיתוג אישי בערוצים דיגיטליים ועוד.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker