הניצחון של החמאס היה ברשתות החברתיות

העידן הדיגיטלי הוביל לכך שהקשב מופנה למה שמצליח לתפוס את תשומת הלב שלנו במהירות - ולא בהכרח למה שחשוב. אם נרצה להודות בכך וגם ואם לא, בני אדם מבססים את החלטותיהם על הרגש

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יחיא סינוואר בעזה
יחיא סינוואר בעזהצילום: John Minchillo/אי־פי

לפני כשבועיים, בעיצומו של סבב הלחימה בעזה מול חמאס, הרגשתי שאני לא יכולה לשאת יותר את האופן שבו נתפסת ישראל בעולם. כל יום נוספה משפיענית רשת אחרת שהשמיצה את ישראל. החל בדוגמנית האמריקאית ממוצא פלסטיני בלה חדיד, שהעלתה לאינסטגרם סדרת סטוריז שבה קראה להפסיק את האלימות כלפי הפלסטינים בשייח ג'ראח. גם כוכבת הפופ דואה ליפה הצטרפה לביקורת על ישראל.

אם זה לא הספיק, גם השחקנית האמריקאית-ישראלית נטלי פורטמן שיתפה פוסט שהעלתה השחקנית זוכת האוסקר ויולה דיוויס, שמסביר את "כל מה שצריך לדעת על שייח ג'ראח".  בפוסט היה כתוב: "שייח ג'ראח זה ביתם של 3,000 פלסטינים שסולקו מביתם במלחמה שהיתה ב-1948".

לקינוח, מנחה הלייט-נייט ג׳ון אוליבר התייחס במונולוג הפתיחה שלו בתוכנית למצב הביטחוני בישראל, וביקר את התנהלותה בשייח ג'ראח ואת התקיפות האוויריות בעזה: "לישראל יש את מערכת כיפת ברזל, בעוד שבעזה יש פי עשרה יותר פצועים. הכוחות אינם שווים".

בלי לחשוב יותר מדי העליתי פוסט בלינקדין שלי. לפוסט צרפתי תמונה ממסוגרת שבה נכתב: "I stand with Israel forever".

אמרתי לעצמי שהפוסט יכול להגיע ל-20, אולי 30 אלף חשיפות, אבל תוך שלושה ימים כמות החשיפות של הפוסט הסתכמה במיליון. בנוסף, הוא זכה לעשרות אלפי לייקים. נכון להיום הפוסט גרף כבר קרוב ל-4 מיליון צפיות. ניסיתי להבין מה יש בפוסט שנהפך לאחד הפוסטים הוויראלים בלינקדין. אנשים שתומכים בפלסטינים התבטאו שם בצורה שלא מכבדת את הפלטפורמה או אותם עם קללות, נאצות וגידופים. בשלב מסוים, כבר לא ניתן היה לעקוב אחרי הדיונים והתגובות. ההתבטאויות היו קשות לקריאה.

הפוסט של לירז מרגליתצילום: מתוך לינקדאין

מה גורם להסלמת האלימות ברשתות?

אחד השינויים המשמעותיים שהוביל העידן הדיגיטלי, ובפרט הרשתות החברתיות, הוא הפניית הקשב ממה שחשוב ומשמעותי למה שמצליח לתפוס את תשומת הלב שלנו במהירות. המערכת הקוגניטיבית בנויה כך שהקשב שלנו נוטה באופן מובהק לפיסות מידע שיצליחו לעבור את סף הריגוש בכמה שפחות מאמץ. אנו עדים לתהליך אבולוציוני, ממש כמו בטבע, העונה על עקרון "החזק שורד". ברשתות החברתיות, החזק הוא מי שמצליח להתבלט מעל שאר הרעשים: בליל המידע האינסופי של פוסטים, תגובות, שיתופים וציוצים.

המערכת הקוגניטיבית שלנו מתעדפת מסרים שלא צריך להשקיע בהם משאבים. אנו נחשפים באופן חסר תקדים לכמות עצומה של פרטי מידע. לו נדרשנו להעביר כל פיסת מידע שמגיעה למוחנו בחינה קפדנית, לא היה לנו סיכוי להבין מה קורה בעולם. מה שמאפשר את הישרדותנו הוא מנגנון קבלת החלטות שמסייע לנו לבצע שיפוטים מהירים על בסיס מעט מאוד מידע. מנגנון זה הוא הרגש. אם נרצה להודות בכך וגם אם לא, בני אדם מבססים את החלטותיהם על הרגש.

הסקת מסקנות על סמך עובדות או מידע מהימן אינה תכונה שמקדמת את הישרדות המין האנושי - ולכן היא לא קיבלה עדיפות. אם אבותינו בסוואנה היו נדרשים לחשיבה מאומצת כדי להכריע אם היצור שמולם מהווה סכנה, הם ככל הנראה לא היו שורדים. הטבע יעדיף שניכנס לפאניקה ובהלה, גם במחיר של איתות שווא, על פני הסיכון שלא נשרוד. זו הסיבה לכך שהתפתח מנגנון הרגש. זהו המנגנון הפרימיטיבי והיעיל ביותר שהתפתח אצלנו. זו הסיבה לכך שפוסטים שמעוררים רגש בעוצמה גבוהה יקבלו באופן מובהק יותר תשומת לב.

ניתן לראות תהליך של למידה והפנמה של חוקי הרשתות. פוסטים שמקבלים חיזוק בדמות שיתופים ולייקים משמרים את עצמם, וניתן לראות באופן ברור תהליך של הקצנה בשיח. מה שעבר את סף הרגש שלנו לפני עשר שנים דינו לא לרגש אותנו היום. לבני אדם יש נטייה מובנית להסתגל במהירות לדברים שבעבר נתפסו כמרגשים.

תקחו לדוגמה את תחושתכם בפעם הראשונה שראיתם תמונה של אישה בבגד ים, צילומי הריון או אישה מיניקה ברשת. המערכת הגיבה ברגש בעוצמה גבוהה, אך מכיוון שתמונות מסוג זה נהפכו לדבר שבשגרה הן נהפכו לנורמלי החדש. הגירוי כבר לא מוביל לאותה רמה של עוררות מוחית. בטבע של הרשתות החברתיות החזק הוא זה שמעלה תכנים יותר אטרקטיביים, פרובוקטיביים ובולטים. המשתמשים לומדים מהי ההתנהגות שתתוגמל ברשתות ומבלי משים נשמעים לחוקי המשחק.

דוגמה שמתארת יפה את תהליכי ההקצנה שמתרחשים ברשת היא טאי, הצ׳אט־בוט שפותח על ידי מיקרוסופט ואמור לדמות נערה מתבגרת שמזמינה גולשים לתקשר איתה באמצעות הטוויטר. טאי היתה אמורה ללמוד להגיב מתוך האינטראקציה עם המשתמשים האחרים. המטרה של האלגוריתם היתה לקבל חיזוקים רבים ככל האפשר בדמות ציוצים חוזרים ולייקים - או במילים אחרות, להבין מה יכול להפוך ציוץ לפופולרי. 

בתוך שעות ספורות מרגע שעלתה לאוויר נהפכה טאי - באמצעות חשיפה למשתמשי טוויטר - מבוט תמים שעונה על שאלות כגון תחזית מזג האוויר או מסעדות מומלצות בפריז, לניאו־נאצית שחולקת עם הגולשים את שנאתה ליהודים ואהדתה לאדולף היטלר. היא למדה דונלד טראמפ, שחביב על ניאו-נאצים, הוא "מגניב" ושצריך לקלל פמיניסטיות. מיקרוסופט נאלצה להפסיק את הניסוי. "טאי מושבתת עד שהמהנדסים שלה יצליחו למצוא דרך למנוע מהצ'אט־בוט שלהם לפגוע בערכי החברה", נמסר מהחברה.

הסיפור של טאי מלמד אותנו שיעור חשוב על תהליך ההקצנה שעובר המין האנושי ברשתות. בהיעדר מסגרת כללים של מותר ואסור, ההקצנה תמיד תהא לכיוון השלילי. לכן אין זה פלא שנהפכנו למקוטבים מאי־פעם.

לירז מרגלית

לירז מרגלית | אם לפרויד היה סמארטפון

לירז מרגלית היא בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה, עם התמחות בתורת המשחקים וכלכלה התנהגותית. היא מרצה במרכז הבינתחומי ובעלת טור במגזין Psychology Today ובמגזין העסקי CMSWire. מחקריה על התנהגות גולשים זכו לפרס המחקר הטוב ביותר בנוירומרקטינג ובנוסף היא קיבלה פעמיים את התואר "כותבת השנה" (contributor of the year) ב-CMSWire.

ללירז ניסיון מחקרי ויישומי בניתוח תהליכי חשיבה והבנת צרכי משתמשים המשלבת את חקר המוח, תהליכים קוגניטיביים ואינטראקציית אדם מחשב (Human Computer Interaction). בשנים האחרונות היא חוקרת אספקטים שונים של התנהגות בעולם הדיגיטלי. ספרה "הנדסת התודעה" בהוצאת פרדס אמור לראות אור בקרוב.

לאתר של לירז

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker