הגבול בין נורמטיבי לחולה נפש עשוי להשתנות בכל רגע

הפנטזיה שיש אנשים רעים במיוחד, מטורפים או מופרעים, לא מחזיקה מים במבחן המציאות. הקורבנות האמיתיים של מחלות הנפש הם אלה שנראים לכאורה הכי נורמליים

לירז מרגלית
לירז מרגלית
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אירוע לזכרה של דיאנה רז בנעלה
אירוע לזכרה של דיאנה רז בנעלהצילום: עופר וקנין

אמיר רז, שוטר מההתנחלות נעלה, ירה שני כדורים באשתו, שבה לדברי אנשים המקורבים למשפחה היה ״מאוהב עד קצה העולם״. אחד הכדורים פגע בראשה. ארבעת ילדיהם היו בבית בעת הירי. לאחר מכן התקשר אמיר למשטרה ולמפקדו ואמר כי רצח את אשתו. בחקירתו אמר: "אין לי הסבר למה שקרה, עשיתי טעות קשה, מתחרט על האירוע. לא יודע למה עשיתי את זה".

החוקרים עדיין מנסים להבין כיצד אב במשפחה נורמטיבית ומבוססת, ללא עבר פלילי ושאינו מוכר למערכת הרווחה ומערכת בריאות הנפש, רוצח את אשתו האהובה לעיני ארבעת ילדיהם. חלק גדול מתשומת הלב סביב הטרגדיה לא מוקדש לאירוע הרצח עצמו, אלא לניסיונות להבין כיצד קורה דבר מזעזע שכזה ללא סימנים מוקדמים. חוסר היכולת של המוח האנושי לקבל את העובדה שאירועים כאלה יכולים להתרחש והאי נוחות שהם מעוררים בנו, מדגימים את הצורך המשווע שלנו בתחושת ודאות. תחושה שאנו יכולים לצפות ולנבא את המתרחש סביבנו. תחושת השליטה קריטית לרווחה שלנו.

אמיר רז עם אשתו דיאנהצילום: מתוך פייסבוק

מצבי חוסר ודאות, בעיקר כאלו הקשורים ליכולתנו לנבא התנהגות אנושית, הם מצבים קשים מנשוא ונחשבים לאחד מגורמי הלחץ המשמעותיים ביותר. בסיקורי האירוע מודגש שוב ושוב כי מדובר במשפחה נורמטיבית, וחוזרת השאלה כיצד זה יכול להתרחש במשפחה נורמטיבית. אחד הגורמים המאפשרים את קיומה התקין של החברה הוא אמון בסיסי בין אנשים. היכולת להאמין שבזמן שאני חוצה את הכביש, אף נהג לא יחליט לפתע לדרוס אותי כי מתחשק לו. זו הסיבה לכך שחוקרי המשטרה והציבור לא מוכנים להאמין שלברק בן עמי לא היה מניע, והם יעשו את כל המאמצים למצוא אותו.

זה קורה במשפחות הכי טובות

צ'ארלס ויטמן היה חניך מצטיין בתנועת הצופים האמריקאית, נשוי באושר ובעל מנת משכל בטווח האחוזון העליון. במהלך שירותו בחיל הנחתים הוענקה לו מדליית זהב על התנהגות מופתית. ב-1966, לאחר שרצח את אשתו ואמו בשנתן, טיפס ויטמן על מגדל התצפית באוניברסיטת טקסס באוסטין ומשם ירה על סטודנטים. הוא רצח 16 איש ופצע 32 איש. בפתק שהותיר לאחר רצח אמו כתב: "אני לא יכול להצדיק את הרצח או להסביר מדוע עשיתי זאת. שלא יהיה ספק לרגע, אהבתי את האישה הזו בכל לבי".

ויטמן ביקש שלאחר מותו תבוצע בו נתיחה במטרה למצוא הסבר לפעולותיו. הנתיחה הוכיחה שהאינטואיציה שלו היתה נכונה - לוויטמן היה גידול סרטני בהיפותלמוס שלחץ על אזור במוח המשפיע על רגשות שליליים, בעיקר פחד ואגרסיה.

נחזור כמאה שנה אחורה. השנה היא 1856. פיניאס גייג', מהנדס צעיר בן 25, קנה לו שם של מנהל עבודה יעיל ומוכשר. הודות למשמעת העבודה והמרץ שאפיינו אותו הושלמו בזמן הפרויקטים שבאחריותו, ובגלל מזגו הנעים והידידותי הוא היה אהוד על עובדיו. "איש עסקים ממולח וחכם", אמרו עליו. הוא היה חרוץ, השכיל להתרחק מפיתויי המסבאה המקומית ואיש משפחה וחבר למופת.

פיניאס עמד בראש צוות שסלל מסילת רכבת בין העיר רוטלנד לעיר לברלינגטון, ובבוקר של יום שלישי קם לעבודה כרגיל. צוותו נתקל בסלע ענק במקום שבו היתה אמורה לעבור המסילה. כרגיל במקרים כאלו הופעל נוהל של פיצוץ מבוקר. ההליך השתבש, ומוט ברזל חדר למוחו של גייג' ויצא החוצה. בלמעלה מ־99% מהמקרים זה היה מסתיים במוות ודאי. להפתעת כולם, גייג' לא מת ואף לא איבד את הכרה, ונראה כי לא נפגע כלל. הוא הלך לרופא בכוחות עצמו, ובבדיקות שעבר לא נראה כי נפגע בצורה כלשהי, לא מבחינת ראייה, שמיעה או יכולות שכליות.

במשך הזמן התברר כי לא כך הדבר. האזור הפגוע שדרכו עבר המוט קרוי הקורטקס הפרה־פרונטאלי. אזור במוח שנמצא מעל המצח וקשור בוויסות התנהגות, תכנון ובקרה ושליטה על התנהגויות חייתיות. זהו האזור המפותח ביותר במוח האדם ומהווה כ-30% מנפחו. אזור זה הוא המבדיל בין האדם לחיות מפותחות אחרות כגון קופים, שאצלם אזור זה הוא קטן יחסית לשאר חלקי המוח. הפגיעה באונה הקדמית הביאה לאובדן היכולת לתרגם את הדחפים והרגשות לפעולה הגיונית.

פיניאס נותר יצור מהלך, מדבר ומרגיש, אבל שליטתו העצמית אבדה לחלוטין. כישוריו השכליים נותרו בעינם, והוא ניהל את חייו באופן עצמאי כפי שעשה לפני התאונה. מי שפגש בו שיער שהתנהגותו הפזיזה היא חלק מאישיותו, אבל מי שהכירו בתקופה שקדמה לתאונה ידע שאין זה כך. לעיניהם נולד פיניאס חדש, אדם בלתי שקול ובלתי יציב. כל דחף וכל רגש יצרו אצלו תגובה נמהרת, ועל פי רוב היו לתגובות הללו השלכות חמורות על איכות חייו. גייג' לא שב להיות אותו אדם. הוא נהג לקלל, נטה להתפרצויות אלימות לא ברורות, עד שפוטר מעבודתו בגלל התנהגותו החייתית וחוסר יכולתו לדבוק בנהלים.

סיפורו של גייג' נתפס כנקודת מפנה בהבנת המוח האנושי. מאז הצטברו מקרים נוספים של פגיעות מוח, ששופכים אור של הקשר ההדוק בין המוח להתנהגות. לא מדובר רק על פגיעות ראש. גם גידולים או אבנורמליות מסוגים שונים עשויים להשפיע באופן קריטי על התנהגותנו מבלי שנראה באופן גלוי מהי הסיבה לשינוי בהתנהגות.

החשיבות העיקרית של מקרים אלה היא שהם מסייעים להבין שלמרות הניסיונות האנושיים שלנו למתוח גבול בין ההגדרה של מוח נורמטיבי לבין מוח חריג, גבול זה אינו קיים. אחת השאלות התרבותיות הגדולות שמעסיקות אותנו היא "מה הופך אדם לאנושי"? אך האמת היא שכולנו נמצאים על הספקטרום, והגבול בין נורמטיבי לחולה נפש עשוי להשתנות בכל יום, בכל רגע ובכל שעה.

הפנטזיה כאילו יש אנשים רעים במיוחד, מטורפים או מופרעים, לא מחזיקה מים במבחן המציאות. אז אף על פי שההגדרה של "נורמלי" היא "בריא בגופו ובנפשו", הקורבנות האמיתיים של מחלות הנפש הם אלה שנראים לכאורה הכי נורמליים.

לירז מרגלית

לירז מרגלית | אם לפרויד היה סמארטפון

לירז מרגלית היא בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה, עם התמחות בתורת המשחקים וכלכלה התנהגותית. היא מרצה במרכז הבינתחומי ובעלת טור במגזין Psychology Today ובמגזין העסקי CMSWire. מחקריה על התנהגות גולשים זכו לפרס המחקר הטוב ביותר בנוירומרקטינג ובנוסף היא קיבלה פעמיים את התואר "כותבת השנה" (contributor of the year) ב-CMSWire.

ללירז ניסיון מחקרי ויישומי בניתוח תהליכי חשיבה והבנת צרכי משתמשים המשלבת את חקר המוח, תהליכים קוגניטיביים ואינטראקציית אדם מחשב (Human Computer Interaction). בשנים האחרונות היא חוקרת אספקטים שונים של התנהגות בעולם הדיגיטלי. ספרה "הנדסת התודעה" בהוצאת פרדס אמור לראות אור בקרוב.

לאתר של לירז

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker