זו לא היתה חייבת להיות שנת לימודים אבודה

מערכת החינוך מתבססת על ההנחה שגיל התלמיד משקף את יכולותיו הקוגניטיביות. הבעיה היא שההנחה הזאת היא חסרת תוקף. כך אנחנו מונעים מילדים לממש את הפוטנציאל שלהם - ולא מכינים אותם לשוק העבודה המשתנה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מורה ממוגנת בבית הספר. למצולמת אין קשר לנאמר בכתבה
מורה ממוגנת בבית הספר. למצולמת אין קשר לנאמר בכתבהצילום: עופר וקנין
לירז מרגלית
לירז מרגלית

בזמן שברוב מדינות OECD התקיימו הלימודים כסדרם, התלמידים בישראל שהו בבית תקופה ארוכה בעקבות משבר הקורונה. השבוע חזרו לבתי הספר תלמידי כיתות ה'-ו' ותלמידי כיתות י'-יב' צפויים לחזור לבתי הספר ביום ראשון הקרוב. בשבוע שלאחר מכן צפויים לחזור לבתי הספר גם תלמידי כיתות ז'-ט'.

הרבה כבר הספידו את שנת הלימודים הנוכחית ואכן היא נראית אבודה, אבל זה לא היה חייב להיות כך. כל מה שגורמים בממשלה ומערכת החינוך היו צריכים לעשות הוא לנצל את הזמן שנכפה עלינו בגלל הקורונה על מנת לעשות חושבים בנוגע למערכת החינוך.

אם יש דבר אחד שלא השתנה ב-50 השנים האחרונות זוהי מערכת החינוך. אף על פי שהעולם השתנה, האנשים השתנו ושוק העבודה השתנה, המבנה של מערכת החינוך לא הותאם לתקופה הנוכחית ולאתגרים החדשים הניצבים בפני דור העתיד. במלים אחרות, מערכת החינוך לא מכינה את התלמידים לעתיד וחלקם לא מצליחים לממש את הפוטנציאל שלהם.

העולם של היום שונה באופן מהותי מזה של לפני 50 שנה. הגלובליזציה, התקדמות הטכנולוגיה והתפוצצות המידע הובילו לעולם שמשתנה כל הזמן בקצב מואץ. בנוסף, אנו ניצבים בפני מגוון של בעיות חברתיות וסביבתיות כמו שינוי אקלים, אבטחת מידע, התקפות סייבר ופייק ניוז. השינויים הללו מחייבים יצירתיות, חשיבה מחוץ לקופסה וכישורים אינטלקטואליים חדשים.

ספרי הלימוד מתעדכנים ויש יותר מקצועות בחירה, עבודה בקבוצות, למידה מתוקשבת ופרויקטים ויוזמות, אך שינויים אלה הם בגדר שינויים בתוך הקווים, בגבולות המסגרת המוכרת. אף לא אחד מהרעיונות המוצעים לשינוי מתמודדים עם הבעיה בצורה מוצלחת.

מערכת החינוך נועדה לצייד את דור העתיד בכלים שיאפשרו לו להתמודד עם החיים בעידן החדש והאתגרים התעסוקתיים שיעמדו בפניו. כדי שתצליח לעשות את מה שיועדה לעשות, מעבר להיותה בייביסיטר בזמן שההורים עובדים, נדרש שינוי רדיקלי של ההנחות שעליהן היא מבוססת. לכן יש צורך לעצב מחדש לא רק את תוכנית הלימודים, אלא גם את כל מבנה מערכת החינוך.

המבנה של מערכת החינוך רעוע מהיסוד. הארגון של בתי הספר ומבנה ההוראה לא השתנו כמעט במשך עשורים. התלמידים מקובצים על פי גילים ומתקדמים אוטומטית עם בני כיתתם משנה לשנה. ארגון זה מבוסס על ההנחה שגיל התלמיד משקף את יכולותיו הקוגניטיביות. לכל שכבת גיל הותאמה תוכנית לימודית והציפיות מהתלמיד הן בהתאם לרעיון זה. הן אינן מותאמות אישית ליכולותיו האינדיבידואליות. הבעיה היא שההנחה הזאת היא חסרת תוקף.

תלמיד לומד מהבית באמצעות אפליקציית זוםצילום: ALBERT GE / REUTERS

ההנחה נכונה אולי לילדי הגן ולפעוטות, אך בטלה בגילים המתקדמים יותר. המציאות העגומה היא שהפערים בין ילדים בני אותה שכבת גיל הם עצומים. כבר בשלב מוקדם יחסית מתחילים להיווצר פערים ביכולות, שמלווים את התלמידים לאורך כל השנה ורק גדלים והולכים עם הזמן.

שיטת הסרט הנע

על בסיס הנחה שגויה זו מגדירים המחנכים הצלחה וכישלון. הם נצמדים לתוכנית הלימודים, והתלמידים מוערכים על ביצועיהם בפורמט של סרט נע. אם תלמיד הצליח לעמוד בציפיות, הוא נחשב "תלמיד טוב", אם לא, נפתחים פערים שילוו אותו לאורך כל תקופת בית הספר.

בעיה נוספת היא שהמדד היחיד הוא בחינות על החומר הנלמד, שבהן מצופה מהתלמיד לשנן את החומר. לאחר שנלמדה כמות מסוימת של חומר נערכת בחינה. אם תלמיד קיבל ציון 60, פירוש הדבר שאינו שולט בחומר. אם שפר עליו גורלו ויש לו מערכת תמיכה חזקה מהבית, הוא יקבל את ההשלמות הנדרשות. אם לא – מתחילים להיפתח פערים לעומת שאר התלמידים. מצד אחד, תלמידים שלא עומדים בציפיות מוערכים כבעלי יכולות נמוכות שנה אחרי שנה. מצד שני, התלמידים המתקדמים אינם מאותגרים.

התלמיד כלקוח

בעולם העסקי הבינו מזמן שהנוסחה One size fits all אינה עובדת ובשנים האחרונות הוא עבר תפנית משמעותית. בעולם זה הבינו שהדרך היחידה לייצר נאמנות עסקית ויחסים ארוכי טווח עם הלקוח היא באמצעות פרסונליזציה - התאמה אישית של שירותים ומוצרים. פרסונליזציה מבוססת על ההנחה שיש לנו לקוחות שונים בעלי צרכים שונים, ולכן לא ניתן להתאים לכולם את אותו שירות או את אותה חוויה.

בין אם מדובר בתוכנית לידה מותאמת אישית או דיאטה בהתאמה אישית, העסקים כיום מבוססים על פרסונליזציה. בעידן התחרותי, עסק שאינו מציע שירות מותאם אישית לא ישרוד. תתפלאו, אבל אפילו קיים רכב בהתאמה אישית. טויוטה למשל מאפשרת לבחור דגם, מנוע, צבע, אבזור ותוספות - הכל לפי הצרכים השונים של הלקוחות. 

על מנת לחולל את השינוי הרצוי בהישגי התלמידים, היחס אליהם צריך להיות כמו ללקוח. המצב כיום הוא שבמקום להיות ספק שירותים, מערכת החינוך עובדת בשיטת הסרט הנע. אם המידות של התלמיד לא "עוברות בפס הייצור", הוא נושר מהמערכת.

פרסונליזציה בחינוך

הדרך היעילה להתמודד עם הצרכים השונים של התלמידים היא לייצר פרסונליזציה של למידה והוראה. הדרך לעשות זאת היא שימוש בטכנולוגיות לטירגוט רמת ההישגים והצרכים הלימודיים של כל תלמיד. כך, כישלון והצלחה בלימודים לא יתבססו על ציוניהם במבחן וניתן יהיה להגדיר הצלחה במונחי התקדמות או צמיחה במהלך השנה, ללא קשר לביצועי שאר התלמידים. בצורה כזו ניתן יהיה לבסס את ההוראה על הרעיון שהתלמידים שונים זה מזה ולא על קונפורמיזם.

בתי ספר דמוקרטיים או אנתרופוסופיים למיניהם מציעים חינוך אלטרנטיבי ומנסים לתת פתרון לבעיה. אך נכון להיום, החינוך האלטרנטיבי עדיין נתפש כמקום מפלט שאוסף אליו תלמידים שנפלטו מהמערכת הפורמלית ולא מהווה פתרון מקיף ויסודי לבעיה.


מערכת החינוך לא מכינה את התלמידים לאתגרי עולם העבודה

שוק העבודה השתנה מן הקצה אל הקצה. אם פעם היו התמחויות ספציפיות והשאיפה המרכזית היתה להעמיק את הידע המקצועי ולקבל קביעות, כיום כללי המשחק השתנו. עולם העבודה מתאפיין במוביליות בין עבודות; חוסר רצון להתחייב למקום עבודה אחד; גידול משמעותי במקצועות היזמות; נותני שירותים שעובדים כעצמאים; ובנוודים דיגיטליים. לכן יותר מתמיד יש צורך בגמישות מחשבתית, יכולת למידה מהירה והסתגלות לשינויים - על חשבון התמקצעויות ספציפיות. חלק גדול מהמקצועות שהכרנו עד היום ייעלמו מן העולם ויוחלפו על ידי בוטים, ונראה יותר ויותר מקצועות שלא היו קיימים לפני 20 שנה. למרות זאת, אנחנו ממשיכים ללמד תחומים ספציפיים וההוראה ב-2019 עדיין מבוססת על שינון חומר הלימוד ואימוץ פרוצדורות עבודה נוקשות.

בית ספר סגור בתל אביבצילום: אייל טואג

הלמידה נתפשת כפעילות יחידנית ולא קולקטיבית ואין דגש על סיעור מוחות ולמידה תוך כדי חיכוך, המאפיינים את עולם היזמות וההיי-טק. הפער מורגש בעיקר בבתי ספר תיכון ובחטיבות הביניים. הדרך של מערכת החינוך להתמודד עם האתגרים היא הבנת הדרישות החדשות של עולם העבודה וארגון מחדש של דרכי ההוראה והלמידה בהתאם.

דוגמה לכך היא למידה בצוותי עבודה מולטי-דיסציפלינריים, שמעודדים יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה. בספרה "What math got to do with that" מתארת ג'ו בולר את הפספוס הגדול בלימוד מתמטיקה, המקצוע שלכולנו יש טראומה ממנו. לטענתה, מתמטיקה היא מקצוע פרקטי שיכול להקנות לתלמידים דרכים יצירתיות לפתרון בעיות מעבר לחיסור וחיבור של מספרים.

המטרה האמיתית של לימודי המתמטיקה היא מתן משמעות (sense-making activity) למצבים עמומים, הסקה ויכולת פתרון בעיות מורכבות, אך ספרי הלימוד מנותקים מהעולם האמיתי. על פי בולר, על מנת להצליח במתמטיקה, התלמידים נדרשים להתעלם מכל מה שהם יודעים על העולם האמיתי ולתרגל פתרון בעיות נקודתיות באמצעות פרוצדורות מוכתבות מראש שמעודדות למידה פסיבית. 

הבסיס ליצירתיות הוא לדעת להיכשל

פרופ' קן רובינסון, יועץ בנושאי חינוך, טוען בהרצאתו שבעידן הנוכחי יצירתיות חשובה בחינוך בדיוק כמו ידיעת קרוא וכתוב, ועלינו להעניק לה את אותו מעמד. לטענתו, מערכת החינוך בנויה בצלמן של האוניברסיטאות, והיא שואפת להיות בית ייצור לאקדמאים. כל מערכות החינוך בעולם מקיימות את אותה היררכיה של נושאים: בראש ניצבות מתמטיקה והשפות, אחר כך המקצועות ההומניים, ובתחתית - האומנויות. ההיררכיה הזאת מונעת מילדים לממש את הכישורים האמיתיים שלהם.

יש להתחיל בשינוי ההגדרה של אינטליגנציה

במשך שנים נתפשה האינטליגנציה כפונקציה של יכולת כללית אחת שניתנת למדידה באמצעות IQ, אך בשנים האחרונות מתחילים להישמע קולות נוספים. על פי התיאוריה של הווארד גרדנר, אינטליגנציה אינה כישור אחד אלא מגוון של כישורים בלתי תלויים זה בזה. במלים פשוטות, אין אנשים שהם אינטליגנטיים וכאלה שאינם. אינטליגנציה מורכבת ממגוון יכולות בתחומים שונים.

אדם יכול להיות אינטליגנטי בתחום מסוים אך לא באחר. לכל אדם יש "פרופיל אינטליגנציות" שמאפיין אותו. כך שתלמידים שונים זה מזה. כל אחד מהתלמידים אינטליגנטי בדרכו, ועל כן כל אחד ראוי לחינוך המותאם לכישוריו ולנטיותיו. גרדנר הגדיר מספר סוגי אינטליגנציות, ובהן פתרון בעיות, אינטליגנציה מרחבית, יכולת אומנותית, יכולת מוזיקלית, אינטליגנציה בתנועה ועוד.

כיום הגישה הנהוגה במערכות החינוך היא "מה הטעם להשקיע בתחומים כמו מוזיקה, ריקוד או אומנות? הרי הם אינם רווחיים". אך במטרה לאפשר לתלמידים לממש את הפוטנציאל שלהם, יש לאפשר להם למצוא את התחומים שבהם הם טובים ולפתח יכולות אלה.

תנו להם לטעות

במתכונת הנוכחית של מערכת החינוך, טעות היא הדבר הגרוע ביותר שתלמיד יכול לעשות. אך אם התלמידים לא ילמדו שזה בסדר לטעות, הם לא יעזו לנסות דברים חדשים, ילכו בתלם ולא יבטאו את היצירתיות שלהם. רובינסון סיפר בדיחה שבעיני מדגישה יותר מכל כיצד המחנכים של היום לא רק שאינם מעודדים יצירתיות, אלא מדכאים אותה. 

רובינסון מספר על ילדה בת 6 בשיעור ציור. הילדה יושבת מאחור בכיתה ומציירת, והמחנכת שלה מספרת שהילדה הזו אף פעם לא מקשיבה, אך באותו שיעור היא כן הקשיבה. המורה כל כך הופתעה, עד שניגשה אל הילדה ושאלה: "מה את מציירת?". הילדה משיבה לה: "אני מציירת את אלוהים". המורה משיבה בפליאה: "אבל אף אחד לא יודע איך אלוהים נראה". הילדונת השיבה בשלווה: "בעוד רגע הם יידעו". אלברט איינשטיין היטיב לנסח זאת באומרו: "אדם שלא טעה מימיו, לא ניסה מעולם משהו חדש".

לירז מרגלית

לירז מרגלית | אם לפרויד היה סמארטפון

לירז מרגלית היא בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה, עם התמחות בתורת המשחקים וכלכלה התנהגותית. היא מרצה במרכז הבינתחומי ובעלת טור במגזין Psychology Today ובמגזין העסקי CMSWire. מחקריה על התנהגות גולשים זכו לפרס המחקר הטוב ביותר בנוירומרקטינג ובנוסף היא קיבלה פעמיים את התואר "כותבת השנה" (contributor of the year) ב-CMSWire.

ללירז ניסיון מחקרי ויישומי בניתוח תהליכי חשיבה והבנת צרכי משתמשים המשלבת את חקר המוח, תהליכים קוגניטיביים ואינטראקציית אדם מחשב (Human Computer Interaction). בשנים האחרונות היא חוקרת אספקטים שונים של התנהגות בעולם הדיגיטלי. ספרה "הנדסת התודעה" בהוצאת פרדס אמור לראות אור בקרוב.

לאתר של לירז

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker