איך מייצרים ריגוש בשווי 135 מיליון דולר?

מה גורם לנו להתרגש מתמונה? סריקות מוחיות הראו שבעת התבוננות על יצירה, המוח מפרק אותה לרכיביה השונים ותהליך העיבוד נעשה באופן היררכי. השילוב בין התגובות של מוחנו לכל מרכיב, הוא שיוצרת את התחושה שלנו כלפי האובייקט

לירז מרגלית
לירז מרגלית

התבוננו בציורים האלה. איזה מהם אתם הכי אוהבים?

אגון שילה – אישה עם רגליים משוכות
אגון שילה – אישה עם רגליים משוכות
אוסקר קוקושקה - אלמה ואוסקר
אוסקר קוקושקה - אלמה ואוסקר
גוסטב קלימט – אדל בלוך באואר
גוסטב קלימט – אדל בלוך באואר

מניחה שזה היה יחסית קל אבל עכשיו שאלה מעט יותר קשה. למה אהבתם דווקא את הציור הזה? האם תוכלו להצביע על מוטיב מסוים שתפס אתכם, שעשה לכם את זה? המבט, הצבעים, הזדהיתם עם האדם בתמונה?

תחום חדש בשם נוירואסטתיקה, שנוסד לפני כעשר שנים על ידי פרופ' סמיר זֶקי, מנסה למצוא תשובות לשאלות אלו. במלים פשוטות, זקי שואף להבין מה גורם לנו להתרגש מתמונה, מה גורם ללבנו להחסיר פעימה כשאנו צופים במופע בלט או מתבוננים ביצירת אמנות.

האם ההתקדמויות הטכנולוגיות מאפשרות לנו לעשות רדוקציה של הריגוש הזה, ולפרק אותו לפעילות המוחית העומדת בבסיסו? האם ניתן לנתח את הרגע הזה שבו לבנו עולה על גדותיו בהשתאות?

עבור המיליונר רון לאודר, ההשתאות הזו היתה שווה 135 מיליון דולר, שאותם שילם עבור אחת היצירות המפורסמות של גוסטב קלימט, האשה בזהב, דיוקנה של אדל בלוך באואר. בעת שהותו כשגריר ארצות הברית באוסטריה ראה את הדיוקן במוזיאון והוקסם ממנו. האם זה מעשה שפוי, הגיוני? רק רון יכול לכמת כמה הרגש הזה שווה לו, אבל האם ניתן לנבא את עוצמת הרגש מיצירת אמנות באמצעות סריקות מוח?

רון לאודר
רון לאודרצילום: דניאל בר און

אז למרות האכזבה של חובבי האמנות מביניכם, התשובה היא כן.

על אף שאומנות נקשרת אצלנו לרגש, המנגנון שמתווך לנו את אותו הרגש מתבסס בחלקו על אזורי מוח הקשורים בלוגיקה וחשיבה מסדר גבוה. פרופ׳ סמיר גילה שכשאנחנו תופשים משהו כיפה, מושך או כמכוער, נרשמת עוררות מוחית באזורים מסוימים. ככל שגירוי יותר יפה לדעתנו, אזור במוח בשם הקורטקס האורביטו-פרונטלי מצוי בעוררות גבוהה יותר, וככל שהגירוי מכוער, התגובה המוחית באזור זה נחלשת. אזור נוסף שנקרא האזור המוטורי בקורטקס גם הוא מגיב לגירויים מכוערים.

סריקות מוחיות הראו שבעת התבוננות על יצירה, המוח מפרק אותה לרכיביה השונים ותהליך העיבוד נעשה באופן היררכי. צבע מעובד לפני צורה, וצורה לפני תנועה. השילוב בין התגובות של מוחנו לכל מרכיב, הוא שיוצרת את התחושה שלנו כלפי האובייקט. כך, ניתן לפרק את הדיוקן של אדל בלוך באואר לאלמנטים האומנותיים המרכיבים אותו ואת ההצגה אגם הברבורים לרגעי השיא, המתח, הרגש והמניפולציות המרכיבות אותה, ולהבין כיצד כל אחד מהם בנפרד משפיע על המוח.

רכיבי היופי נטועים במוחנו באופן אוניברסלי

שרה קאופמן, מחברת הספר The art of Grace, נותנת כדוגמה את הריגוש שאנו חשים בעת צפייה בבלט. תנועת הרקדנים שואבת אותנו אל המצב התודעתי שלהם. כשהרקדנים מנתרים או מסתובבים, אנו עשויים לחוש כאילו אנו מרחפים. מרכיב נוסף המשפיע על מוחנו הוא בידוד, טכניקה הנועדה להפנות את הקשב שלנו לגירוי מסוים ולהבליט אותו.

טכניקה זו נפוצה גם במוסיקה בהתייחס לאופן השמעת צליל מסוים ביחס לצלילים אחרים; בבלט כשאחד הרקדנים רוקד סולו; בצילום; או בציור.

בדומה לבידוד, גם הנגדה או קונטרסט נועדו ללכוד את הקשב שלנו. מוחנו מזהה את הגבולות בצורה הטובה ביותר כשהשוליים חדים. על פי קאופמן, זו הסיבה שהרקדנים באגם הברבורים לבושים בשחור או לבן.

מאפיין נוסף שהופך גירוי לאטרקטיבי הוא סימטריה, תכונה שלא רק בני אדם נמשכים אליה, אלא גם בעלי חיים. השפעתם של מרכיבים אלו על מוחנו היא חוצת תרבויות. אנשים בכל מקום, בלי קשר לגיל, מעמד או גזע, שותפים לאותם קריטריונים לא מודעים שגורמים לנו לתפוש גירוי מסוים כאטרקטיבי.

הטבע דאג לכך שנתפוש מרכיבים אלו כאטרקטיביים מכיוון שיש לכך ערך אבולוציוני. התכונות שאנו מוצאים כאטרקטיביות מעידות על פוריות, בריאות ועמידות בפני מחלות. למרות מה שהיינו רוצים להאמין שהטעם שלנו ייחודי, ישנו אידיאל יופי המוטבע אצלנו בגנים.

אגם הברבורים - תיאטרון הבלט הלאומי של רוסיה
אגם הברבורים בתיאטרון הבלט הלאומי של רוסיהצילום: M.logvinov

מה קורה במוח בעת חשיפה ליצירת אמנות?

כשמוחנו נחשף ליצירת אמנות, שבה משולבים מספר רכיבי יופי במקביל, רמות הדופמין עולות. דופמין הוא מוליך עצבי המעורב בתחושת הנאה וריגוש. כל אחד מהאלמנטים המרכיבים את היצירה, יש בו כדי להעלות את רמות הדופמין במוחנו אך שילוב בין כמה מרכיבים במקביל, אם משולבים בהרמוניה, מגרה כמה אזורי מוח בו זמנית, ומייצר ׳התפוצצות דופמינרגית׳. זוהי תחושת ההתעלות וההתרוממות שאנו חושים לנוכח יצירת אמנות.

ניסוי שנערך עם גוזלי השחף מדגים זאת יפה. הטבע דאג לעטר את מקורה של האם בכתם אדום. כדי לקבל מזון הגוזלים מנקרים את הכתם ובתגובה האם פולטת את המזון שבפיה אל פיהם. כשציירו באופן מלאכותי שלושה פסים אדומים במקום הכתם האחד, הגוזלים ניקרו בהתרגשות כפולה ומכופלת.

ניסוי זה מדגים כיצד הגזמה, הבלטה והדגשה מעוררת את המערכת שלנו. אמנים מוצלחים הם למעשה מדעני מוח אינטואיטיביים, הם יודעים כיצד לשלב את הרכיבים השונים באופן שיגרום לנו להתרגש. הם נולדו עם הבנה אינטואיטבית בנוגע לאופן שבו המוח קולט את העולם ורותמים הבנות אלו כדי לייצר חוויות עוצמתיות שלא קיימות בחיים האמיתיים.

חוויה מיסטית של ממש

אם יש דבר שמגביר אף יותר את החוויה זה הימצאות בנוכחותם של אנשים נוספים. תחשבו שאתם צופים במחזה אגם הברבורים, כולם מתרגשים מאותם אלמנטים במחזה, שמחים ועצובים באותם רגעים. החוויה מפסיקה להיות פרטית והופכת להיות חוויה חברתית משותפת. הפעילות המנטלית המשותפת מעצימה עוד יותר את החוויה האינטנסיבית הזו והופכת אותה לחוויה מיסטית של ממש.

אבל הטעם שלי באמת ייחודי

כאן המקום לתהות ובצדק, הלא אמנות הוא עניין של טעם. אם כך כיצד זה מסתדר עם הרכיבים האוניברסליים שמייצרים אצלנו רגש? נחזור לרון לאודר. מה גרם לו לשלם דווקא על הדיוקן של אדל בלוך באאור 135 מיליון דולר?

ארנסט גומבריך טען שהאדם המתבונן ביצירת אמנות אינו רק צופה פסיבי, אלא הוא מעורב במעשה היצירה באמצעות תהליכים לא מודעים שמתחוללים בנפשו. ככל שיצירת האמנות היא יותר רב משמעית, כך גדלים תפקידו ומעורבותו של הצופה. ״העין הצופה אינה תמימה״ - איננו קולטים פסיביים של המציאות, אלא יוצרים ומפרשים אותה בהתאם למטען הפנימי, לתפישות, לזיכרונות­ ולכן אנשים שונים מושפעים מיצירות אמנות באופן שונה.

מתוך מופע הבלט ג'יזל
מתוך מופע הבלט ג'יזלצילום: Bill Cooper ROH

אריק קנדל בספרו המצוין The age of insights מדבר על הציירים קלימט, קוקושקה ושילה, שהושפעו רבות ממחקרו של פרויד על הלא מודע בווינה של תחילת המאה הקודמת. מטרתם אינה לייצג יופי ביצירה אלא את האמת, שמסתתרת מתחת לפני השטח. הם ראו עצמם כמסייעים לכל אדם למצוא את האמת הפנימית שלו. אם תתבוננו ביצירותיהם אתם תראה שהם מותירים הרבה מקום לפרשנות סובייקטיבית ולחיפוש התשוקה המינית, התוקפנות והחרדה שמסתתת בכל אחד. כל זה מתחולל בתת-מודע שלנו וקובע את החוויה הרגשית שלנו מאמנות.

לכן, למרות שישנם אלמנטים אוניברסליים שמייצרים ריגוש, באמנות יש מרכיב של פרשנות סובייקטיבית המושפעת מעולמו הפנימי של המתבונן, מהמטען האישי שהוא מביא עמו, מהאזורים הכואבים שבהם היצירה מצליחה לגעת.

איינשטיין כהרגלו, תאר זאת באופן נפלא. לדבריו, בתרגום חופשי, אם ניתן לתאר באופן לוגי את מה שחווינו, זה מדע. ואולם, אם החוויה לא ניתנת לתיאור לוגי של מרכיביה אך משהו שם אינטואיטיבית מרגיש לנו נכון, זו אמנות.

לירז מרגלית

לירז מרגלית | |אם לפרויד היה סמארטפון

בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה, מתמחה בקבלת החלטות וקוגניציה, מרצה בכנסים בארץ ובעולם. מכונה "הפסיכולוגית של האינטרנט" (Web Psychologist) עקב תפקידה הייחודי המוקדש לניתוח התנהגויות גולשים, והבנת תהליכי קבלת החלטות בעולם הדיגיטלי. ללירז ניסיון עשיר בניתוח והבנת צרכי הלקוח מזווית ייחודית המשלבת את חקר המוח, תהליכים קוגניטיביים ואינטראקציית אדם מחשב. לאתר של לירז

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker