הסיפור של הסטורי: מאיפה מגיע הצורך לשתף? - אם לפרויד היה סמארטפון - הבלוג של לירז מרגלית - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הסיפור של הסטורי: מאיפה מגיע הצורך לשתף?

למרות מה שנהוג לחשוב, אנו לא משתפים אדם כדי לשמוע את דעתו. הסיבה האמתית לשיתוף היא המיקוד בעצמי. זהו הקסם האמיתי בסטורי - לא רק שאני מקבל תשומת לב ללא צורך להקשיב לדברי האחר, אני מקבל אותה ממספר אנשים בו זמנית

7תגובות
סלפי בסמארטפון
ניר קידר

״בבוקר אני מתכנן מהמיטה איזה סטוריז אני מעלה. נניח אם יש לי היום אימון משקולות, אלבש גופייה לבנה כי הרקע שם שחור. גם כשהולכים למסעדה, במשפחה שלי יודעים שאסור להתחיל לאכול לפני שהעליתי תמונה של המנה" (עידן, 23, קרית אונו)

למי שישן בתקופה האחרונה נזכיר שהסטורי, שבתחילת דרכו אף אחד לא הבין למה צריך אותו, הפך כיום לאחד הכלים החזקים והפופולריים ביותר ברשתות החברתיות. הוא מאפשר למשתמשים להעלות קטע קצר בן 15 שניות של תמונה או סרטון בשילוב פילטרים וכיתובים, שנעלם לאחר 24 שעות.

לפי נתונים שפירסמה אינסטגרם ב-2017, יותר מ-300 מיליון אנשים משתמשים בסטורי כל יום. בפברואר 2018 הכריז מארק צוקרברג שסטוריז הם העתיד, ושהוא צופה כי הם יעקפו את הפוסטים הכתובים כדרך השכיחה ביותר לתקשר ברשתות החברתיות. להצלחה המטאורית של הסטורי יש שני צדדים: הצורך לשתף והצורך להשתתף בחיים של אחרים.

מחפשים "צומי"

יש לנו צורך אינהרנטי שאנשים יידעו מה אנחנו חושבים ואיך אנו מרגישים לגבי כל דבר: מה היינו עושים במקום הרמטכ"ל, מה דעתנו על משבר האקלים וכמה התעייפנו אתמול אחרי האימון. מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד מצא כי 30%-40% מהשיחות הבינאישיות שאנו מקיימים מוקדשות לשיתוף של מידע אישי. שיתוף לא רק מייצר הקלה נפשית, הוא גם מספק. לכן אנו משתפים בכל הזדמנות - לא רק כשמדובר באנשים שקרובים אלינו או שאנו בוטחים בהם באופן מיוחד, אלא מול כל מי שמוכן לשמוע. עצם השיתוף של מחשבות ותחושות עם אדם אחר גורמת לעוררות באזורי מוח הקשורים בתגמול.

סריקות מוח מראות את התגובה לשיתוף של מידע אישי עם אחר

למרות מה שאנחנו מספרים לעצמנו, אנחנו לא משתפים אדם אחר כדי לשמוע את דעתו או את עצתו. הסיבה האמיתית לשיתוף היא המיקוד בעצמי, קבלת תשומת לב וקשב. נמצא כי נבדקים חשו אותה מידה של סיפוק במצב שבו הנהנו למשמע דבריהם ובמצב בו האדם השני הגיב מילולית לנאמר. עצם זה שהקשב מופנה אלי חשוב יותר מהתגובה - וזה חלק מרכזי מהקסם של השיתוף בסטורי. לא רק שאני מקבל תשומת לב ללא צורך להקשיב לדברי האחר, אני מקבל אותה ממספר אנשים בו-זמנית, מה שמעצים את ההנאה ומעלה במידה ניכרת את תחושת החשיבות העצמית.

אני מותג

הצורך לשתף עם אחרים תחושות וחוויות קיים אצל כולם, אך רובנו לא חשים בנוח לממש אותו. הסטורי הופך את השיתוף של "מאחורי הקלעים של החיים" ללגיטימי. הוא מאפשר לחשוף אנשים שאיננו מכירים לחיים האישיים שלנו, איפה אנחנו אוהבים לבלות את רוב יומינו ומה מצחיק אותנו. הצופים יכולים להיות עם האדם בזמן אמת ולחוות חלקים מחייו כאילו הם חווים אותם יחד. זה מספק תחושה של חשיבות, ומצג שווא שעל פיו החיים האישיים שלי חשובים ומעניינים. עצם העובדה שאנשים צופים בשיתופים האישיים - מקנה תחושת משמעות.

המשמעות שהשיתוף מעניק מייצרת התמכרות. הפידבק המיידי שאנשים מקבלים והמסרים שנשלחים בעקבות השיתוף גורמים לאנשים לאמץ את השיתוף כחלק אינטרגרלי בחייהם. עצם הידיעה שיהיו אנשים שייצפו בסטורי מעלה את היצירתיות וההקפדה על התכנים, וכך אנשים מתכננים מראש את סדר היום בהתאם לשיתופים ואנשים מתחילים להתייחס לעצמם כמותג לכל דבר.

יצר המציצנות

הסטורי מאפשר הצצה לחיים של אחרים, ובכך ממלא את הצורך במציצנות ורכילות. מדובר בצורך חברתי הזהה לצורך שלנו באהבה או מין. הפונקציה החברתית והפסיכולוגית שמידע רכילותי ממלא היא בעלת שורשים אבולוציוניים. תפקידה המרכזי הוא לאפשר לנו לקבל מידע על אנשים שעם חלקם הגדול איננו באים במגע ישיר.

בעת עיבוד של פיסות מידע בעלות אופי רכילותי מופרש במוחנו נוירוטרנסמיטור בשם דופמין, הידוע כמעורב בתחושת הנאה ותגמול. כך, רכילות ומציצנות גורמות לנו להרגיש טוב יותר.

הדשא בסטורי שלו ירוק יותר

דמיינו שבמאי מפורסם מבשר לכם שנבחרתם באקראי להשקיף על ההכנות לסרט הבא שלו. אתם מגיעים בהתלהבות ליום הצילומים הראשון, אך על הסט מצפה לכם אכזבה: השחקנים מגיעים בטרנינג וטישרט, ללא איפור, עם נמשים ואקנה על הפנים. זו ההקבלה שמציע הסופר סטיב פורטיק למיצגי השווא שאנחנו מציגים מדי יום. "אנשים הם חסרי ביטחון כיוון שהם משווים את מאחורי הקלעים של חייהם לתמונות נבחרות של חבריהם".

אינסטגרם
CHARLES PLATIAU/רויטרס

אתם מכירים מקרוב את כל המריבות הקטנות בדרך לאירוע, הילדים שרבים מי יתקלח ראשון, את זה שהחלפת חמש פעמים שמלה ואת העובדה שהוא ישב עד הרגע האחרון לראות כדורגל. אבל החברים שלכם רואים רק את התמונה המשפחתית המחויכת באולם. אנחנו נוטים להעריך הערכת יתר את מידת החיוביות בחייהם של אחרים ולא נותנים משקל לאירועים השליליים בחייהם. נטייה זו מובילה לתחושת בדידות ונקשרת בדיכאון.

אירועים בזמן אמת מייצרים ריגוש

חלק ממה שהופך את הסטורי למגנט של מעורבות הוא השילוב בין השידור ב"זמן אמת" לעובדה שהוא נעלם אחרי 24 שעות. מחקר שנערך בשוודיה הראה כי מדיה שנצרכה בזמן אמת העלתה את רמת הריגוש מהתוכן בהשוואה לפוסט שלא היו בו את הממד הזה. אירועים ציבוריים בזמן אמת מייצרים חוויות משותפות. אנשים שצופים בסטורי ביחד חשים חיבור. הצפייה המשותפת מייצרת תחושה של הצופים שהם חלק ממשהו גדול יותר, ומפיגה את הבדידות.

סיפור ההצלחה של הסטורי נובע מיכולתו לשלב בין שני צרכים קיומיים: הצורך באינדיווידואליות והצורך בשייכות. ההתניה לסיפוק הצרכים האלה נהפכה להיות כל כך משמעותית בחיינו, עד שנוצר מצב שבו אם עשינו אימון, אכלנו בראנץ', התחתנו - ולא שיתפנו - לא בטוח שזה נחשב. לא בכדי מכונה דור המסכים "אני מה שאני משתף" (I am what I share" generation"). אני משתף משמע אני קיים אם חווינו חוויה והיא לא תועדה והופצה ברשתות – האם באמת חווינו אותה?

הרשמה לניוזלטר

כל הסקירות בזירת הניתוחים של TheMarker - בתיבת המייל שלכם

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

כתבות שאולי פיספסתם

*#