למי עדיף להתחיל בניסיונות הרכבת הממשלה?

הבחירות האחרונות הביאו למצב ייחודי שבו לאף אחד מהמועמדים לראשות הממשלה אין אפשרות להצליח להקים קואליציה לבד. שני הצדדים תלויים אחד בשני כדי שממשלת אחדות תקום, והשאלה המתבקשת היא כיצד כל צד צריך לנהוג כדי שלא נגיע לבחירות בפעם השלישית

לירז מרגלית
לירז מרגלית
בני גנץ ובנימין נתניהו
בני גנץ ובנימין נתניהוצילום: AFP
לירז מרגלית
לירז מרגלית

נכון לרגע זה, עדיין לא ברור על מי יטיל הנשיא ראובן ריבלין את הרכבת הממשלה, אבל מעניין לשמוע מה יש לתורת המשחקים לומר בנושא. הפלונטר שאליו נקלענו מוגדר בספרות כדילמה חברתית. זהו בעצם כל מצב שבו ישנה התנגשות בין הטובה הפרטית של האדם לטובה הכללית של החברה.

בואו ניקח לדוגמה בעיה יומיומית מוכרת כגון פקקי התנועה. מנקודת מבטו של אדם בעל רכב פרטי, הכי נוח לנהוג ברכב לעבודה כל בוקר. התחבורה הציבורית אינה נוחה, לא בא לו להצטופף עם עשרות אנשים ברכבת או אוטובוס והוא יכול לחנות מול מקום העבודה. מנקודת מבט של הפרט, התנהגות זו רציונלית בהחלט, אבל אם כולם ינהגו על פי נוחותם הפרטית בלי להתחשב בטובת הכלל, הכבישים יהיו עמוסים ופקוקים וכולם ייאלצו לסבול מפקקי תנועה ויגיעו באיחור לעבודה.

כמו בכל דילמה חברתית אחרת, גם בדילמה שעל הפרק, לכל אחד מהשחקנים (בני גנץ ובנימין נתניהו) משתלם לנהוג בצורה אנוכית ואינטרסנטית (חוסר שיתוף פעולה) קרי להקים ממשלה לבד, אבל האינטרס הציבורי הוא ששני השחקנים ישתפו פעולה.

לא מדובר בדילמה חברתית קלאסית. בניגוד לכל דילמה חברתית אחרת, נוצר כאן מצב ייחודי שבו לאף אחד מהשחקנים אין אפשרות להצליח להקים קואליציה לבד, כלומר "לדפוק" את הצד השני. יש פה תלות הדדית, שני הצדדים תלויים אחד בשני כדי שממשלת אחדות תקום, והשאלה המתבקשת היא כיצד כל שחקן צריך לנהוג כדי שלא נגיע לתרחיש הבלתי נתפש של הליכה בפעם השלישית לבחירות.

למי עדיף לקבל ראשון את המנדט להרכבת ממשלה?

ברקע הפלונטר, מתלבטים בכחול לבן ובליכוד בשאלה האסטרטגית, למי עדיף לקבל ראשון את המנדט להרכבת ממשלה מהנשיא. האסטרטגיה שגיבשו בכחול לבן היא שעדיף לתת לנתניהו להיכשל ואז לקבל את המנדט להרכבת הממשלה. קולות אחרים במפלגה טוענים שעדיף לקחת את המנדט בכל מקרה ולנסות להרכיב ממשלה ראשונים כי "אם אתה מקבל ראשון את האפשרות להרכיב ממשלה – אתה צורב בתודעה שניצחת את הבחירות".

גם בליכוד מתלבטים בסוגיה, וגם שם נשמעת הטענה שעדיף לקבל את המנדט להרכבת הממשלה בסבב השני, לאחר שהשחקן הראשון נכשל.

לתורת המשחקים יש פתרון

מסתבר שיש אסטרגיה שהוכחה כיעילה במקרים כאלה. היא נקראת בשם מידה כנגד מידה (Tit for Tat), ובמקרים רבים סביר שהיא תביא את התוצאה הטובה ביותר.

על פי אסטרטגיה זו, מוטב לשחקן לקחת את השליטה ולהיות זה שעושה את הצעד הראשון. הצעד הראשון בכל קונפליקט, עימות או מו"מ מאותת לשחקן השני האם פניו לשיתוף פעולה או תחרות. אם ניקח דוגמה מהעולם העסקי, נניח שיש שתי פיצריות באותה שכונה, הן לא מתקשרות ביניהן אבל האסטרטגיה שתנקוט כל אחת מהשחקניות תשפיע על השנייה.

הן יכולות להיכנס לתחרות של הורדת מחירים שתוביל את שני העסקים לפשיטת רגל, או שהן יכולות להגיע להסכמות שלפיהן שתי הפיצריות לא מורידות מחירים. לכל אחד מהעסקים עדיף להוריד מחיר ו"לשבור את השוק", אך ברגע שיעשה זאת, הוא לא ירוויח לזמן ממושך. במלים אחרות, מצב זה לא יישאר בנקודת שיווי המשקל, מכיוון שברגע שיעשה זאת, גם הצד השני יוריד את המחיר ואז תתחיל תחרות.

כאן נכנסת אסטרטגיית "מידה כנגד מידה". על פי אסטרטגיה זו, השחקן השני צריך לפעול בהתאם לאיתות שהגיע מהשחקן הראשון. אם השחקן הראשון אותת שפניו לשיתוף פעולה, גם לשני כדאי לנהוג בשיתוף פעולה. אם השחקן הראשון אותת שפניו לתחרות, השחקן השני צריך לנהוג בהתאם.

לענייננו, אם ביבי לוקח על עצמו את מלאכת הרכבת הממשלה ראשון, הצעד הראשון שיעשה יקבע את עתיד היחסים עם כחול לבן. אם הדבר הראשון שיעשה יהיה לפנות לבני גנץ להצהיר שהוא לא מגיע להבנות קואליציוניות עם אף גורם אחר בימין לפני שהם יושבים ומדברים, זה יהיה איתות ברור לכך שפניו לשיתוף פעולה, ולא רק בהצהרות כוזבות אלא גם במעשים.

צעד זה יחייב את כחול לבן לנהוג בהתאם, אחרת הם ייתפשו כגורם שהביא לכך שלא קמה ממשלת אחדות. באותו אופן, אם בני גנץ לוקח על עצמו ראשון את מלאכת הרכבת הממשלה, הוא צריך ראשית לשבת עם בנימין נתניהו, מכיוון שהציבור נתן לו מנדט זהה לשלו להרכבת ממשלה. אם לא יעשה זאת, וינסה להקים ממשלה בלעדיו, טכנית לא יהיו לו סיכוי להצליח ומבחינה תודעתית – הוא ייתפש כזה שהוביל לבחירות פעם נוספת.

כיצד ניתן לדעת שזו אכן האסטרטגיה המנצחת?

פרופ' רוברט אקסלרוד מאוניברסיטת משיגן שלח לכל הקולגות שלו מייל שבו הודיע שהוא עורך טורניר - תחרות שבה כל מתחרה צריך לייצר אלגוריתם המתוכנת ליישם אסטרטגיה מסוימת להתמודדות במשחק דילמת האסיר (שזהו למעשה מקרה פרטי של דילמה חברתית).

חלק מהאסטרטגיות תמיד שיתפו פעולה וחלקן בגדו ביריב באופן קבוע. אסטרטגיות אחרות היו אקראיות לחלוטין. אקסלרוד ערך עימות בין האלגוריתמים ונתן להן לשחק זו כנגד זו, במשך מאתיים סבבי משחק. מבין האסטרטגיות המתחרות, השיגה "מידה כנגד מידה" את התוצאות הטובות ביותר.

ברור כשמש שהאפשרות של הליכה לבחירות נוספות היא גרועה בכל מובן אפשרי. שני השחקנים יודעים זאת, הציבור יודע זאת. אז איך יכול להיות שזו עדיין אפשרות? מכיוון שאנו לא רציונליים, בלשון המעטה. השחקנים נותנים לגורמים כמו אגו להתערב בשיקוליהם. פנייה של כל אחד המצדדים לצד השני בניסיון להגיע להבנות ולבנות קואליציה רחבה, זו אינה המלצה, זו הפעולה היחידה שיכולה להצליח. הצבת תנאים כמו לדרוש שנתניהו לא יעמוד בראש הליכוד זו דרישה שנועדה מראש לכישלון – ניסיון לכיפופי ידיים חסרי תוחלת.

לכן השאלה יחידה שעוד נותרה פתוחה, היא האם המניע העיקרי מאחורי השיקולים הוא רציונלי או שמא ישנם מניעים מתערבים כמו אגו. התשובה לשאלה תתקבל בקרוב.

לירז מרגלית

לירז מרגלית | |אם לפרויד היה סמארטפון

בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה, מתמחה בקבלת החלטות וקוגניציה, מרצה בכנסים בארץ ובעולם. מכונה "הפסיכולוגית של האינטרנט" (Web Psychologist) עקב תפקידה הייחודי המוקדש לניתוח התנהגויות גולשים, והבנת תהליכי קבלת החלטות בעולם הדיגיטלי. ללירז ניסיון עשיר בניתוח והבנת צרכי הלקוח מזווית ייחודית המשלבת את חקר המוח, תהליכים קוגניטיביים ואינטראקציית אדם מחשב.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ