נזכור את כולם: כך עוזרות לנו הרשתות החברתיות להתמודד עם השכול

בשנים האחרונות אנו רואים מגמה שמתעצמת והולכת של שיתוף אבל, טרגדיות אישיות וזיכרונות קשים באמצעות הרשתות. הרשתות החברתיות נהפכו למעין מפלט רגשי המאפשר פורקן ושיתוף ומן הצד השני, הן מספקות תמיכה וקבלה שמספקת אפקט דומה לזה של קבוצת תמיכה

לירז מרגלית
לירז מרגלית
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הכנות לטקס יום הזיכרון 2019 בחלקה הצבאית בבית העלמין בטבריה
הכנות לטקס יום הזיכרון 2019, החלקה הצבאית בבית העלמין בטבריהצילום: גיל אליהו

בניגוד למה שהיה נהוג בעבר, הגישות החדשות בפסיכולוגיה לאבל ולשכול טוענות שההתמודדות הכי יעילה עם האבל והשכול היא לנסות ולשמר קשר עם האדם המת; לשמר את הזיכרון של התפקיד שמילא בחיינו ולא רק כגיבור לאומי. אם בעבר הקו המרכזי היה שיש צורך לשכוח ולהתנתק מהאובדן, להמשיך הלאה בחיינו, היום אנחנו יודעים שחלק מהותי בהתמודדות עם האובדן הוא לעבד את האבל. ישנה חשיבות נפשית רבה לשימור הקשר עם המת בחיינו.

אסור לחזור לשגרה מהר מדי

זה כמובן לא תהליך פשוט, והרבה מטפלים לא מעניקים לו את המשקל הראוי בתהליך הטיפולי. כשאנו מדברים על אנשים שאיבדו את יקיריהם בקרב או בפיגוע טרור, הגישה הטיפולית הרווחת היא לשים דגש על חזרה מהירה לשגרה ולתפקוד תקין, עם התעלמות מהיבט האבל.

זו גם הגישה הרווחת לטיפול בפוסט טראומה. למשל בטיפול בחייל שאיבד את חבריו בקרב, הדגש בטיפול הוא על האירוע הטראומטי עצמו, אך ישנה שימת דגש מועט על תהליך הפרידה מהחברים. אחד המצדדים בגישה זו הוא פרופ' שמשון רובין מאוניברסיטת חיפה, שטוען שבלא מעט מקרים, הטראומה מהמראות הקשים שראו - או דמיינו - החיילים, מונעת מהם להיזכר במת כאדם, והם נשארים ממוקדים באיך הוא נהרג או נפטר. ואולם, מחקרים מראים שאם לא מוצאים דרך לזכור ולשמר את האדם המת בחיינו, אם לא מוצאים דרך לעיבוד הקשר איתו, לעיבוד האבל, הסיכויים לשיפור במצב ולחזרה לשגרה קטנים.

הרשתות החברתיות כגורם טיפולי

בשנים האחרונות אנו רואים מגמה שמתעצמת והולכת של שיתוף אבל, טרגדיות אישיות וזיכרונות קשים באמצעות הרשתות. בעיקר כשמדברים על אירועים ברמה הלאומית כמו השואה או יום הזיכרון. הרשתות החברתיות נהפכו למעין מפלט רגשי המאפשר פורקן ושיתוף ומן הצד השני, הן מספקות תמיכה וקבלה שמספקת אפקט דומה לזה של קבוצת תמיכה. בכך הן גם תורמות לרווחה נפשית. נמצא שגם אנשים שבאופן טבעי לא מרגישים נוח לפרוק תחושות ורגשות, מבטאים ביתר קלות את התחושות ברשתות. 

ברשתות החברתיות האחריות של האגו מתרופפת. תפקיד האגו, כפי שתיאר אותו פרויד, הוא לפשר בין הדחפים והרצונות הלא מודעים שלנו השואפים לפרוץ החוצה ובין שיקולי המציאות, הכללים הנוקשים, האיסורים והמגבלות שהפנמנו. האגו הוא זה שעומד באמצע ומפשר, מתי ניתן לספק את הצרכים ומתי יש לוותר עליהם. 

פרויד ככל הנראה היה רואה את המרחב הווירטואלי באותו אופן שהוא רואה חלומות ופליטות פה, כדרך המלך אל הלא מודע, כעולם של פנטזיות המשקפות את הצרכים הלא מודעים שלנו.

תדמיינו בועות מים שמוחזקות בכוח מתחת לפני המים ולבסוף מוצאות נתיב חלופי. הדחף המודחק ימצא דרך נוספת לבטא את עצמו בחלומות, בפליטות פה ובחלק מהמקרים בסימפטומים קליניים. למרות שפרויד נפטר הרבה לפני היווסדן של טוויטר, פייסבוק או אינסטגרם, הוא היה רואה את המרחב הווירטואלי כשלוחה של מצבנו הנפשי, מקום שבו הדחפים הלא מודעים מקבלים לפתע לגיטימיות.

לכך יש שתי סיבות מרכזיות: ראשית, מכיוון שהתקשורת נעשית מאחורי מסכים, כתוצאה מהחיץ בינינו ובין הסביבה, האחריות של האגו מתרופפת; ושנית, גם כשאנו נמצאים בקבוצה חברתית, האחריות של האגו מתרופפת וכך מתאפשר לדחפים ולתשוקות להתבטא ביתר קלות, שכבות ההגנה מתקלפות.

זיגמונד פרויד
זיגמונד פרוידצילום: ASSOCIATED PRESS

הרשתות מהוות מפלט לצרכים הלא מודעים ומספקות מפלט המפשר בין הצרכים הלא מסופקים שלנו, שרוצים למצוא ביטוי, ובין אותן מגבלות ואיסורים שחרדים מכך שהן ייצאו החוצה. כך הצורך הלא מודע, הצורך שלעתים נתפס כלא לגיטימי, בשיתוף התחושות קשות, בשימור הזיכרון של המת בחיינו, יכול לבוא לידי ביטוי צורה הכי פרימיטיבית ובוסרית שלו.

האינטראקציות הווירטואליות מאפשרות מימוש של צרכים לא מודעים, פנטזיה שרבים מאתנו לא מסוגלים לממש בחיי היומיום. המגבלות והאינהיביציות המלוות אותנו בבואנו לפרוק בפומבי את התחושות נעלמות.

פורקן זה הוא משמעותי במיוחד במציאות הישראלית, שבה שיתוף ופורקן נתפשים כסימנים של חולשה. שיתוף ופורקן מגיעים בניגוד מוחלט לתפישת המאצ'ו שנהגנו לקדש. על פי התפישה הזו אסור היה לבכות בפומבי ולדבר על הכאב והגעגועים המתמשכים לחיילים שנפלו, למרות שיש לכך תפקיד מהותי בתהליך השיקום.

לזכור את המת כאדם ולא כגיבור

אך הרשתות לא רק עונות על הצורך לספר על האופן שבו מתו, לא רק לספר את סיפור הגבורה, אלא גם על הצורך הכל כך מהותי בתהליך האבל, לזכור את האדם כפי שהיה בחיינו, כפי שאנחנו חווינו אותו, כאבא, כסבא, כאח, כחבר. ואכן אנו רואים תופעה מתעצמת והולכת של אנשים המשתפים את הצדדים הפחות מוכרים של המת, את החוויות האישיות שלהם אתו. את סיפור האנשים שאבדו לנו כדמויות שלמות, כפי שאנחנו רוצים לזכור אותם ולשמר את הזיכרון בחיינו.

בנוסף לשיתוף עצמו, לשיתוף ברשתות החברתיות יש אספקט נוסף, הן מספקות את הצורך באהדה, בהזדהות, בתמיכה ובעיקר בהנצחה. אם לפני כמה שנים היו מודיעים על פטירה של אדם ברשתות במטרה להפצה מהירה של המידע לכל האנשים הרלוונטיים, היום השיתוף נעשה גם לצורך קבלת אמפתיה והזדהות.

לאהדה ולקבלה הניתנות ברשתות יש אשפקט תרפויטי, גם אם מדובר על אנשים שלא קרובים לנו. בנוסף, שימור הזיכרון ברשתות החברתיות עונה על הצורך לשמר את הזיכרון לא רק אצלנו אלא גם בתודעה הקולקטיבית, מעין לוח הנצחה שיישאר בתודעה לנצח.

לירז מרגלית

לירז מרגלית | אם לפרויד היה סמארטפון

בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה, מתמחה בקבלת החלטות וקוגניציה, מרצה בכנסים בארץ ובעולם. מכונה "הפסיכולוגית של האינטרנט" (Web Psychologist) עקב תפקידה הייחודי המוקדש לניתוח התנהגויות גולשים, והבנת תהליכי קבלת החלטות בעולם הדיגיטלי. ללירז ניסיון עשיר בניתוח והבנת צרכי הלקוח מזווית ייחודית המשלבת את חקר המוח, תהליכים קוגניטיביים ואינטראקציית אדם מחשב. לאתר של לירז

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker