כיצד ניתן לזהות סימנים לאובדנות ברשתות החברתיות? - לירז מרגלית - הבלוג של לירז מרגלית - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כיצד ניתן לזהות סימנים לאובדנות ברשתות החברתיות?

הסדרה "13 סיבות למה" הפנתה זרקור לעבר תופעת ההתאבדויות ■ אך בעוד שהסדרה עושה "רומנטיזציה" להתאבדות, מדובר בתופעה רצינית ומעוררת דאגה ■ איך ניתן לזהות סימנים לכך שאנשים עומדים ליטול את חייהם?

8תגובות
מתוך הסדרה "13 סיבות", על פי הספר. התעללות עד התאבדות
Beth Dubber/אי־פי

במרכז הסדרה "13 סיבות למה" (TH1RTEEN R3ASONS WHY) עומדת האנה, נערה מתבגרת שהתאבדה והשאירה לחבריה הקלטות המטילות עליהם את האחריות למעשה.

(אזהרת ספוילר)

כל מה שצריך לדעת על קריירה בהייטק
כנסו למתחם

בסצנת הסיום של הסדרה מוצגת ההתאבדות באופן גרפי ומפורט. בשבועיים שלאחר השידור, אחוז החיפושים בגוגל אחר "כיצד לבצע התאבדות" (How to commit suicide) גדל ב-26% ונרשמו מספר מקרים של נערות שהתאבדו והשאירו לחבריהן קלטות.

כשזה נוגע לסיקור או דיווח על מקרי התאבדות, ישנן הבנות שבשתיקה שלא לדווח על מקרים אלו בתקשורת. מקורן של ההבנות במחקרים שמצאו כי התאבדות המסוקרת באופן הירואי, עשויה להוות טריגר להתאבדויות נוספות. תופעה זו מכונה אפקט ורתר, על שם ספרו של יוהאן גתה "ייסוריו של ורתר הצעיר", שיצא בסוף המאה ה-18 וגרר גל התאבדויות שחיקו את ההתאבדות של גיבור הספר.

לא זו בלבד שהתאבדות מסוקרת גוררת גל התאבדויות נוספות, אלא שהתאבדויות אלו נעשות באותה צורה של ההתאבדות שסוקרה. הסכנה הגדולה בסיקור היא שאנשים המוגדרים כבעלי סיכון לאובדנות, בפרט מתבגרים וצעירים, יקבלו את הרושם שההתאבדות נתפשת כמעשה הירואי. יש סוג של רומנטיזציה ברעיון שאתה יכול להרוג את עצמך והסיפור שלך ימשיך לחיות לאחר מותך. בסדרה, האנה נוכחת מאוד בחיי חבריה לאחר ההתאבדות, ישנו עיסוק מוגבר בנסיבות מותה שיוצר את הרושם שמתאבדים זוכים לתהילה לאחר מותם. בנוסף, למרות שהתאבדות היא תוצאה של הליך ממושך, סיקור ההתאבדות בצורה פשטנית יוצר את הרושם שמאחורי ההתאבדות עומד טריגר מוגדר היטב, הרושם שיש פתרון קל.

אנו מצויים במשבר הגדול שהיה בתחום בריאות הנפש מזה עשורים. הרבה מזה ניתן לייחס לטכנולוגיה ולרשתות החברתיות. בין 2011 ל-2014 נרשמה עלייה של 68% במספר המתבגרות בגילאי 16-13 המנסות להזיק לעצמן. קורבנות אלימות ברשת הינן בסבירות גבוהה פי 2 להתאבד. בנוסף, האינטרנט הוביל לשכיחות של "חוזה התאבדות" (A suicide pact), הסכם בין שני אנשים או יותר להתאבד בזמן מסוים ובאותו אופן. בעבר נכרתו הסכמים מעין אלו בין אנשים בעלי היכרות מוקדמת, אך באינטרנט הוא מבוצע על ידי זרים מוחלטים. לבסוף, האינטרנט מספק גישה מהירה לדרכים להתאבד בהן (How to) כמו גם אמצעים להרג עצמי.

מצד שני העדר הסיקור הביא לכך שהציבור אינו מודע למספר העצום של מקרי המוות כתוצאה מהתאבדות, ואינו לומד כיצד ניתן לזהות את סימני הסכנה. גישה זו גובה מחיר בחיי אדם מכיוון שלרוב ישנם מספיק סימני התראה המאפשרים למנוע את ההתאבדות.

לרוב מדובר במצוקה זמנית. מחשבות אובדניות לא נמשכות לנצח ואנשים חוזרים לתפקד לאחר קבלת עזרה. למעשה, רק כשליש מהמתאבדים מוגדרים כחולי נפש ואפילו במצב של דיכאון אקוטי ניתן לשמוע רגשות מעורבים על מוות, התלבטויות עד הרגע האחרון בין הרצון לחיות לבין הרצון למות. רוב האנשים האובדניים לא רוצים למות, הם רוצים שהכאב ייפסק.

כיום, בעידן הרשתות החברתיות, כשמרבית התקשורת עברה לעולם הדיגיטלי, אחוז הולך וגדל של אנשים בדיכאון מתקשרים את מצוקתם בערוצים אלו. את סימני האזהרה ואיתותי המצוקה שמשדרים המתאבדים הפוטנציאליים ניתן לראות גם בעין בלתי-מקצועית. הבנה וזיהוי הסימנים המוקדמים הם קריטיים לגילוי מוקדם והתערבות.

סימנים מפורשים ומרומזים של אדם במצוקה

כאשר מדברים על סימנים מפורשים, יחסית קל להבין שיש פה זעקה לעזרה. בהרבה מקרים אנשים שמתכוונים לפגוע בעצמם יצהירו באופן מפורש שהם רוצים למות או להרוג את עצמם או יתהו האם העולם יהיה טוב יותר אם לא יתעוררו מחר בבוקר. אחרים עשויים לשלוח מסר פרידה שנשמע תמידי.

הבעיה המשמעותית במקרים אלו אינה לזהות את המצוקה אלא שאנשים לא מתייחסים לסימנים ברצינות.

דיווח בעיתון על הרצח

מדוע?

ב-13 במארס 1964 בשלוש לפנות בוקר, נאנסה ונרצחה באכזריות קטי ג'נוביז בסמוך לביתה שבקווינס. החקירה העלתה שבמשך חצי שעה, שלושים ושמונה אנשים שמעו את קריאותיה ולא ניגשו לעזור. איש מהם לא טרח להרים טלפון ולהזעיק את המשטרה.

על פי תופעת "המשקיף מהצד" (Bystander effect) ככל שיש יותר אנשים שעדים לאירוע דרמטי, לדוגמה התקף לב, יורדים הסיכויים שמישהו יבוא לעזרת הנפגע. במחקר שביקש לבחון זאת, התחזה אדם לחולה אפילפטי שחטף התקף במקום ציבורי. ככל שנכחו יותר אנשים, הסיכוי שמישהו יציע עזרה קטן.

במצבי חוסר וודאות, כאשר איננו יודעים כיצד לנהוג, אנו משהים תגובה ומחכים לראות כיצד האחרים יגיבו. מאחר שכולם משהים תגובה, אף אחד לא מתערב, תופעה המכונה בורות פלורליסטית. כל אחד חושב שהאחר לא עוזר מכיוון שהוא יודע שהאירוע אינו מצב חירום, וכך האחרים מגדירים עבורנו שלא מדובר במצב חירום. מעבר לכך, אנשים בציבור חוששים להביך את עצמם במידה ולא פירשו נכון את המצב.

תופעת המשקיף מהצד מובילה לכך שבהרבה מן המקרים של קריאה לעזרה ברשתות החברתיות קיימת התעלמות - אף על פי שהתערבות במצב זה היא הכרחית. אם מישהו כותב הערה עם תוכן אובדני, יש לקחת זאת ברצינות. 

בהשוואה לרמזים גלויים, רמזים סמויים הם יותר מורכבים לזיהוי

כדי לבחון זאת, ניתחו טקסטים שכתבו אנשים לפני שהתאבדו או שביצעו ניסיון התאבדות ומצאו שהמילה איבופרפן (נורופן, אדוויל) היא בסיכוי הרבה יותר גבוה לנבא מצוקה מהמילה להתאבד. בנוסף, הסבירות של אנשים שכללו אימוג'י של פנים עצובות להתקשר למוקד חירום לבקש עזרה, גברה משמעותית. אנשים לא תמיד בוחרים את המלים הברורות ביותר כדי לבטא רגשות אובדניים.

גם טקסטים המביעים חוסר תקווה או תחושת כישלון כמו "מה הטעם להמשיך", "למי יש כוח להתמודד" או "מכירים את זה ששום דבר לא הולך". והצהרות כמו "אתה עוד תצטער כשאני אהיה מת" - גם אם נאמרו בדרך אגב או בבדיחות דעת, עשויים להצביע על רגשות אובדניים.

גורם נוסף הוא שינויים מהירים במצב רוח ושינויים באישיות. אלה - למשל ממוחצנות למופנמות, או מעדינות לגסות רוח - מהווים מנבא משמעותי. צוות חוקרים במכון לדיכאון באוניברסיטת אילינוי מצא כי שינויי מצב רוח באים לידי ביטוי בטעויות הקלדה ונטייה לשלוח מסרים קצרים יותר ופחות תכופים ואישיים.

אחד מהדגלים האדומים שיש להביא בחשבון הוא אדם שהיה דיכאוני בעבר ופתאום משדר שמחה ורוגע, פרסום פוסטים המעידים על הוצאות גדולות וגרנדיוזיות או חיפוש אחר אנשים שידאגו לחיית המחמד שלהם.

ההמלצה היא שברגע שרואים אחד מהסימנים האלה, אפילו אם יש ספק, כדאי להתערב. יש נטייה לחשוב שאנשים המדברים על התאבדות לא באמת יעשו את זה, אך בפועל כמעט כל התאבדות או ניסיון להתאבד לוו בנורות אזהרה.

אחד החששות הנפוצים בקרב אנשים הוא שדיבור על התאבדות ייתן למישהו את הרעיון להתאבד, אך זהו חשש מוטעה. מחקרים מוכיחים בבירור שדיבור על התופעה והתחושות המלוות אותה - ואפילו שאלה מפורשת כמו האם חשבת להתאבד? או האם חשבת לפגוע בעצמך? - לא רק שאינם מזיקים, אלא אף מסייעים. זה גורם לאותו אדם להבין שהסביבה יכולה להכיל אותו ואת מחשבותיו והוא לא נותר בודד עם המחשבות הקשות, לא חושש שילעגו לו ויבקרו אותו. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

כתבות שאולי פיספסתם

*#