למה כל כך קל לנו להיות רעים באינטרנט? - לירז מרגלית - הבלוג של לירז מרגלית - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למה כל כך קל לנו להיות רעים באינטרנט?

סקרים מראים כי 70%-60% מבני הנוער היו קורבן לאלימות ברשת. ואולם, בני נוער הנוקטים אלימות אינם רעים באופן מיוחד, הם מגיבים לנסיבות

12תגובות
בני נוער מתעסקים בטלפונים
AFP

"לכי תמותי"; "למה את עדיין בחיים?"; "את כזו דוחה" - אלו רק חלק מהמסרים שגרמו לרבקה סדוויק, ילדה בת 11 מפלורידה, לקפוץ ממגדל המים בעיירה אל מותה בסתיו 2013.

אלימות ברשת מתייחסת לשימוש בטכנולוגיות דיגיטליות במטרה לפגוע באדם אחר. היקף האלימות ברשת גבוה משמעותית מזו המתרחשת מחוץ לגבולות העולם הווירטואלי. סקרים מראים כי 70%-60% מבני הנוער היו קורבן לאלימות ברשת, ויותר מ-25% מבני הנוער והמתבגרים סובלים ממקרים חוזרים של אלימות ברשת מצד ילדים אחרים.

לא אחת יוצא לי לשמוע מהורים ש"הילדים בימינו רעים במיוחד". חשיבה זו מכונה טעות הייחוס הבסיסית, הנטייה לחפש את הסיבה להתנהגות באישיות האדם מבלי לקחת בחשבון את התנאים הייחודים שהובילו להתנהגותם.

אנו נוטים לייחס את התנהגותם האלימה של הילדים לתכונות אישיותם, ולא לוקחים בחשבון את הנסיבות, למרות שבמרבית מקרי האלימות ברשת, לא מדובר בילדים רעים במיוחד. הנסיבות מהוות את הגורם העיקרי לאלימות.

מה קורה כשנותנים לאנשים לקרוא את מה שכתבו עליהם ברשת? - דלג

בשביל אמפתיה צריך נוכחות

כשאנו יושבים מול מסך, למרות הידיעה השכלתנית שיש אדם בצד השני, יש לנו קושי להפנים זאת מבחינה רגשית. מוחנו, יצירת הפאר של מיליוני שנות אבולוציה, אינו מורגל בסביבה הדיגיטלית ולא התאים עצמו לקצב התפתחות הטכנולוגיה. נוכחות של אדם אחר מפעילה באופן אוטומטי מערכות מוחיות האחראיות על הבנת כוונות האחר ותחושותיו. 

בניגוד להילה הרומנטית המיוחסת להיותנו אמפתיים או אנושיים, הבסיס לאמפתיה הוא תאי עצב בשם נוירוני מראה, שכל תפקידם "לחקות" את פעולת האחר. אם אני יושבת מולכם, ובמהלך שיחתנו הרמתם את יד ימין, בתגובה, תא העצב האחראי על הנעת יד ימין במוחי יופעל. אם כואב לכם, אזורי הכאב אצלי מופעלים. כך אני "מרגישה" מה שאתם מרגישים. הדרך להבין מה עובר על זה היושב מולכם עוברת דרך חיקוי לא מודע של התנהגותו.

מול מסך, נעדר הקלט הנדרש למוחנו לשם יצירת אמפתיה. המסך מייצר מרחק פסיכולוגי.

האם הייתם מחשמלים אדם אחר?

אחד הניסויים הראשונים להראות את ההשפעה של מרחק פסיכולוגי מהאובייקט הוא הניסוי של סטנלי מילגרם. בניסוי נאמר לנבדקים שהם משתתפים בניסוי הבוחן את אפקטיביות הענישה על למידה. הנבדק היה בתפקיד המורה, בעוד משתף פעולה מטעם הניסוי שימש כתלמיד שהיה קשור לכיסא חשמלי. בכל פעם שטעה ה"תלמיד" במטלה, התבקש ה"מורה" (הנבדק) לתת לו שוקים חשמליים בעוצמה גוברת והולכת, שנעה בין 15 וולט ל-450 וולט. בפועל משתף הפעולה לא קבל את השוקים, אך הנבדק לא היה מודע לכך. 

למרות שמרבית הנבדקים טענו שאין סיכוי שיחשמלו אדם נוסף, בפועל 65% מהנבדקים הגיעו לעוצמה הקטלנית של 450 וולט. הממצא החשוב לענייננו הוא שכשהנבדק לא שהה בחדר עם התלמיד, שיעור הציות עמד על 90%, אך כשהם היו באותו החדר, הציות ירד ל-30%

מתוך הניסוי של פרופ' סטנלי מילגרם על מידת הציות של בני אדם לסמכות
AFP

ככלל, ככל שיש יותר חוצצים בין האדם לבין ההשלכות של מעשיו, מידת ה"רוע" עולה. כל גורם סביבתי המרחיק אותנו פסיכולוגית מהאובייקט יעשה אותנו פחות אנושיים. באחת מגרסאות הניסוי של מילגרם נמצא כי נבדקים שלבשו מסיכה שהסתירה את פניהם, נתנו שוקים חזקים באופן משמעותי מנבדקים שפניהם היו חשופות.

בעולם הדיגיטלי, גם כשאנו מזוהים מהפרופיל שלנו, מתקבלת תחושת אנונימיות. מהפרספקטיבה של מוחנו, כשאנו יושבים לבדנו בחדר, זהו רמז לכך שאף אחד לא רואה אותנו.

אנונימיות במצבים מסוימים מובילה לדה אינדבידואציה, איבוד הזהות האישית והתמזגות בקבוצה. באופן אירוני, האינטרנט מהווה את הקבוצה האנונימית הכי גדולה שיש. אנו משתייכים לקבוצה וירטואלית שלא ניתן אפילו לאמוד את גודלה, מה שגורם לכך שתחושת האנונימיות וההיטמעות בקבוצה מתחזקת.

כפועל יוצא של המרחק הפסיכולוגי ותחושת האנונימיות, אינטראקציה המנוהלת מאחורי מסך מובילה להפחתת האחריות האישית, לטשטוש זהות ומובילה להתנהגות פזיזה ותוקפנית.

מסכות צבעוניות בסגנון וונציאני תלויות על קיר
Knud Nielsen | Dreamstime.com

בנוסף, העובדה שאנו מצויים מאחורי המסך מובילה לחשיפה מוגברת של תכנים אישיים ואינטימיים, שלא בהכרח היו נגלים בהיעדר התווך של של המסך. היא מאפשרת לממש פנטזיות של האגו שאנו לא מסוגלים לממש בחיי היומיום. בחלק מן המקרים פנטזיות אלו הן ביטוי לאותם חלקים שליליים שיש בכל אחד מאיתנו, אותם חלקים שלא יקבלו לגיטימציה אצל רובנו בחיי היומיום, ולרוב אינם קבילים מבחינה חברתית. אנשים אומרים ועושים ברשת דברים שלא היו אומרים או עושים בעולם ה"פנים–אל–פנים" שלהם.

אבל כל זה עדיין לא מסביר מדוע אלימות מתרחשת בשכיחות גבוהה אצל צעירים.

לעשות את הדבר הנכון גם כשזה קשה

דמיינו את הסיטואציה הבאה: אתם מחכים כבר 20 דקות בתור לקופה בסופר. לפתע, מישהו נדחף לפניכם בגסות עם עגלה מלאת קניות. אתם מעירים לו בנימוס שיש תור. הוא נותן בכם מבט מזלזל, מרים את קולו ואומר "מה יש, מה הבעיה שלך, כבר הייתי בתור והלכתי להביא משהו". הלב שלכם מתחיל לפעום בחוזקה, האמוציות מתחילות להתפשט, אתם מאוד קרובים להרים את הקול ולהילחם על חוסר הצדק שנעשה, ואז.. נשמע קול נוסף.

ניתוח מהיר של האינטונציה, חזותו והתנהגותו הבוטה של האדם שלפניכם אומרת לכם שלפניכם אדם שמוטב יהיה לא להתעסק איתו. תחושת הכעס נמצאת בקונפליקט עם החלקים הרציונליים. מי ינצח? האם תיקחו נשימה ותגידו לעצמכם "זה לא שווה את זה, אני אתחרט אחר כך", או שתתנו לתחושת הכעס הגואה לקחת פיקוד?

רוברט ספולסקי, בספרו הנהדר "הביולוגיה של הצדדים הטובים והרעים בהתנהגות אנושית", מגדיר את תפקיד הקורטקס הפרה-פרונטלי כאיבר שמאפשר לנו "לעשות את הדבר הנכון כשזה הדבר הקשה ביותר לעשות".

מתוך הרצאתו של פרופ' רוברט ספולסקי - דלג

הקורטקס הפרה-פרונטלי, האיבר האחרון להתפתח במוחנו, אחראי על דחיית סיפוקים, וממתן החלטות אימפולסיביות הנשלטות על ידי הרגש. מה שמעניין לגבי הקורטקס, ונודע לנו רק בשנים האחרונות, זה שהוא משלים את התפתחותו רק בגיל 25.

לכן עד גיל זה אנחנו פועלים בלי שלמוחנו ניתנת ההזדמנות להטיל וטו על הפעולה, בלי לשקול את השלכות מעשינו, בין אם מדובר בלשתות ולנהוג או לדלג על בחינת הבגרות. כשאנו מוסיפים נתון זה לנסיבות שמזמן לנו העולם הדיגיטלי, לא קשה להבין למה ישנו שיעור כה גבוה של מקרי אלימות ברשת.

בני נוער הנוקטים אלימות אינם רעים באופן מיוחד, הם מגיבים לנסיבות. מוחם שטרם הבשיל אינו מאפשר לחלקים הרציונליים לקחת פיקוד. פייסבוק, כמו גם אפליקציות נוספות, מאפשרות דיווח על פוסטים לאחר מעשה, אך שילוב בין הבנות פסיכולוגיות וטכנולוגיה של ניתוח טקסט יאפשר לשולח לשקול את תגובתו בשנית בכל פעם שהאלגוריתם מזהה תוכן פוגעני. כך ניתן לייצר עבור הצעירים הזדמנות לשקול את תגובתם לפני העלאתה ולמנוע את הפגיעה לפני התרחשותה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

בית הדין הארצי לעבודה

ביטוח סוציאלי הוא פטרנליסטי - ומוצדק

עובדת שבחרה לוותר על ביטוח אובדן כושר עבודה התחרטה על זה כשחלתה שנתיים מאוחר יותר, ותבעה את המעסיק. ואולם, בית הדין לעבודה קבע כי העובדת אינה זקוקה להגנה פטרנליסטית מצד החוק ומצד המעסיק, ואיש אינו זכאי להתערב בהחלטותיה

חנות בארה"ב

האם ישראל תיהפך לכלכלה ללא מזומן - ומה השימוש בצ'קים מלמד אותנו

על פי סקירה שנתית של בנק ישראל, בסוף 2017 עמד מחזור המזומן בישראל על 82 מיליארד שקל, כשכ-73 מיליארד שקל מתוך הסכום הזה הוחזקו בידי הציבור. זהו הכסף בארנקים, בכספות בבתים פרטיים, במעטפות מהחתונה ומתחת לבלטות

דגם מכונית המציג חיישן של מובילאיי בביתן אינטל בתערוכת טכנולוגיה בינלאומית בלאס וגאס

מובילאיי היא רק ההתחלה: ההיי-טק הישראלי יוביל בעידן הרכב האוטונומי

האתגר הכרוך במעבר לעולם הרכב האוטונומי מושפע גם מתקופת מעבר שבה יימצאו על הכביש כלי רכב אוטונומיים ורגילים זה לצד זה, כך שהמכוניות האוטונומיות יצטרכו ללמוד לצפות ולזהות התנהגות אנושית בלתי צפויה ומסוכנת

כתבות שאולי פיספסתם

*#