זאת ההוכחה לכך שכולנו נהנים (ממעט) סאדיזם

אחד הדברים שלמדנו מפרויד הוא ש"כולנו נהנים ממעט סדיזם" מפעם לפעם. למרות זאת, המשיכה שלנו למשחקי הדיונון היתה מפתיעה אפילו אותו

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
משחקי הדיונון. צפויה להפוך לסדרה הנצפת בתולדות נטפליקסצילום: YOUNGKYU PARK / Netflix
לירז מרגלית

יצא לכם לחשוב פעם מה ההבדל בין פסיכופת לסאדיסט? אף על פי ששתי ההפרעות חולקות תכונות כגון חוסר רגישות לצרכי האחר, חוסר אמפתיה, התעלמות מכאב האחר והיעדר מצפון, המניעים העיקריים שלהם לפגיעה באחרים שונים.

פסיכופתים הם בעלי נטייה למניפוליטיביות וניצול חברתי. הם צ׳רמרים ויפגעו באחרים רק כדי להשיג מטרה מסוימת, ולא לצרכי הנאה גרידא. לעומתם סאדיסטים מקבלים ריגוש והנאה מהסבל של האחר ומקבלים תחושת כוח ממצוקה של אחרים. פסיכופתים בדרך כלל מתעלמים מהמצוקה שהם גורמים לאחר, ויפגעו או ירמסו אותו כדי להשיג מטרה מסוימת, בעוד שהסדיסטים מפיקים הנאה משמעותית מפגיעה וגרימת כאב.

בעקבות עליית הסדרה משחקי הדיונון לנטפליקס, התחילו לשאול אותי שוב ושוב את השאלה: מה גורם לאנשים להימשך בצורה כמעט אובססיבית לפורנוגרפיה של הרצח שמוצגת לנו ללא פילטרים בסדרה? האם בכולנו יש מעט סאדיזם? אז התשובה הקצרה היא כן, בהחלט.

מדובר בתשע שעות של אלימות מזעזעת שמוגשת בשפה הקוריאנית, שדוחפת את הקיצון למחוזות מוגזמים מהרגיל. 456 אנשים מיואשים הוזמנו למתחם חשאי ומאובטח כדי להשתתף במשחק מסתורי, שבסופו גורף המנצח 125 מיליון שקל. החוקים פשוטים: מדובר ברצף משחקי ילדים קלאסיים, אבל עם טוויסט קטלני - מי שנפסל משלם בחייו. לראשונה בטלוויזיה האלימות המזעזעת מוגשת ללא פילטרים, אך לא סתם ללא פילטרים - אלא בצורה החולנית ביותר שאפשר להעלות בדימיון. אנשים נופלים כמו צאן לטבח במהלך משחקי הילדות האוניברסליים, כמו אחת שתים שלוש דג מלוח, משוך בחבל או גולות.

לפי הצהרות של בכירי נטפליקס, משחק הדיונון נמצאת כעת (שבועיים מאז עלייתה לשידור) על המסלול הבטוח להפוך לסדרה הכי נצפית בתולדות נטפליקס. הנתונים שלה מדהימים: דרמת האימה הקוריאנית מובילה היום את רשימות הצפייה ב־90 מדינות.

מעניין שהתסריט נכתב כבר ב-2008, ואף חברת הפקה לא הסכימה להפיק את הסדרה בתואנה שהיא אלימה מדי. מה שקרה בין 2008 להיום הוא מסמך היסטורי מרתק. הסדרה לא היתה עוברת מסך לפני 10 שנים מכיוון שהיא היתה נתפסת כמזעזעת מדי, אבל התוכן הטלוויזיוני עבר אבולוציה לאורך השנים. פעם היו הורגים רק את הרעים, ולעתים נדירות רצחו דמות ראשית כדי לזעזע. עם הזמן סף הגירוי של הצופים ירד בצורה משמעותית.

עם הזמן הפכנו לקהי חושים וצריך היום הרבה יותר כדי לרגש אותנו. כדי לעבור את הסף חייבים לזעזע. יש לא מעט אלמנטים שמזכירים את המוות ההמוני בשואה. למעשה, הגענו למצב שבו צופים נמשכים לתכנים כאלה כי הם מעוניינים שיגרו את החושים שלהם, שקהו בעקבות צפייה ברציחות קודמות.

הסיבה למשיכה שלנו לתכנים מסוימים היא שהם מאפשרים ביטוי של חלקים מסוימים ב"אני" - חלקים שבאים לידי ביטוי בעת צפייה בסדרת טלוויזיה, והם נחשפים כתוצאה מכך שהצפייה מאפשרת אנונימיות. אלה בדיוק אותם חלקים שליליים שיש בכל אחד מאתנו. חלקים שלא יקבלו לגיטימציה אצל רובנו בחיי היומיום, ולרוב אינם קבילים מבחינה חברתית. כתוצאה מכך, היצרים החבויים שלנו שנמצאים בשליטה בעולם האמיתי, נותנים לעצמם דרור.

לכולנו קיימים אספקטים שליליים ולא מוסריים באישיותנו, אך האגו שלנו נאבק כל הזמן כדי להסתיר אותם – אצל חלק מהאנשים בהצלחה גדולה ואצל חלק פחות. משחקי הדיונון מספקת למעשה את הפורקן היצרי שלנו. היא מאפשרת לנו לתת ביטוי לכל היצרים החולניים מבלי שנרגיש רע עם עצמנו.

הסדרות לא יצרו את המפלצת

חשוב להבין שהסדרות והאלימות לא יצרו את המפלצת, היא היתה שם כל הזמן. אבל כעת הגיעה הסדרה שמאפשרת לתת פורקן לסאדיזם שיש בכל אחד מאיתנו. במובן הזה, הצופים שמכורים לסדרה דומים לאותם אח"מים פריבילגים ומדושנים מהסדרה ששילמו כסף כדי להתארח במתחם התחרויות, ולצפות מקרוב בדמויות ההולכות בעיניים פקוחות אל מותן הביזארי, ממש כמו שבני האלים ברומא שאבו הנאה ממלחמות הגלדיאטורים.

אותה אליטה פריבילגית צופה לצרכי אסקפיזם או ריגוש במשחק אכזרי שבו אנשים ממעמד נמוך יותר מתחרים זה בזה עד מוות, כשהכללים משתנים באופן שרירותי תוך כדי המשחק. אנחנו לא שונים מהם בהרבה.

גם אנחנו מתרווחים על ספה, משלמים כסף לנטפליקס, ונהנים מבידור שכולל צפייה במוות אכזרי, תוך שאנו חשים התעלות אנושית, נוגסים בארוחת הערב שלנו, ומקשקשים עם חברים על כמה משוגעת הסדרה הקוריאנית הזאת. אין דרך אחרת להסביר את המשיכה לסדרה ואת הפופולריות הגואה שלה. ואכן, אחד הדברים שלמדנו מפרויד הוא ש"כולנו נהנים ממעט סדיזם" מפעם לפעם. צריך אבל לקחת בחשבון שהסדרה הזאת, שחשפה עד כמה עוצמתית היא ההנאה מסבלם של אחרים, היתה מפתיעה אפילו את פרויד.

לירז מרגלית | אם לפרויד היה סמארטפון

לירז מרגלית היא בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה, עם התמחות בתורת המשחקים וכלכלה התנהגותית. היא מרצה במרכז הבינתחומי ובעלת טור במגזין Psychology Today ובמגזין העסקי CMSWire. מחקריה על התנהגות גולשים זכו לפרס המחקר הטוב ביותר בנוירומרקטינג ובנוסף היא קיבלה פעמיים את התואר "כותבת השנה" (contributor of the year) ב-CMSWire.

ללירז ניסיון מחקרי ויישומי בניתוח תהליכי חשיבה והבנת צרכי משתמשים המשלבת את חקר המוח, תהליכים קוגניטיביים ואינטראקציית אדם מחשב (Human Computer Interaction). בשנים האחרונות היא חוקרת אספקטים שונים של התנהגות בעולם הדיגיטלי. מחברת הספר "עיצוב התודעה".

לאתר של לירז

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker