הסבב הנוכחי בעזה אולי נגמר, אבל יש כמה השלכות ששכחנו להתמודד איתן

אצל ילדים שגדלים בצל לחימה נפגעת באופן משמעותי היכולת לחשוב במונחים מנטליים. סוג אחד של פגיעה הוא חוסר יכולת מוחלט לייחס מחשבות, רגשות וכוונות למעשים. המרחב האנושי נתפש כמכיל התנהגות בלבד

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תושבים בעת ירי רקטות לעבר אשקלון, אתמול
תושבים בעת ירי רקטות לעבר אשקלון. למצולמים אין קשר לכתבהצילום: אילן אסייג

הכותבת היא דוקטורנטית במעבדה להתפתחות חברתית באוניברסיטת תל אביב

לפני כמה שנים ישבתי בחדר היועצת בבית ספר יסודי במרכז הארץ. היועצת שוחחה עם שני ילדים על ריב שהתגלע ביניהם. סיפור השתלשלות העניינים בחצר היה משונה, ולכן בנקודה מסוימת היא שאלה מה היה המשחק ששיחקו. "מחבלים ואזרחים", הם ענו בפשטות. השתררה דממה. עיני המבוגרים חיפשו אלה את אלה בדאגה. בסוף מישהי התעשתה, והתעניינה בקול נדהם-כמה-שפחות מהם כללי המשחק. "זה כמו שוטרים וגנבים", הילדים הסבירו. "רק שבשוטרים וגנבים יש כמה כללים מה לא לעשות, נגיד אסור לדחוף, או לעקוף. ב'מחבלים ואזרחים' פשוט מותר הכל".

היינו המומים. זה היה בחורף 2016, חודשים ספורים אחרי אינתיפאדת הדקירות. במהלכה כמובן התעסקנו רבות ב"מצב", הדרכנו, הסברנו, טיפלנו. אבל "חָמֵשׁ דַּקּוֹת מַבּוּל, וְאַחֲרָיו/ שָׁמַיִם חַפִּים מִפֶּשַׁע מִתְכַּחֲשִׁים/ לְכָל מָה שֶׁהָיָה", כמו שקלעה לאה גולדברג בשיר "הכחשה". בארץ הזו הכל קורה מהר, וכש"המצב" נגמר, שכחנו ועברנו הלאה. רק האפיזודה הזו סימנה לנו שזה לא נגמר.

בניית זהות בצל קונפליקט

להאשים אירועים חיצוניים זה קל אבל לא מוצדק בהכרח. בכמעט-שבועיים-מבול שעברנו זה עתה שאלתי לא מעט חברות בערים מעורבות "איך הם עוברים את זה", והשאלות והתשובות נגעו בעיקר לתגובות טראומה. ההנחה היא שתגובות כאלה הן האינדיקציה הבלעדית להשפעה, כאילו מדובר בשאלון תסמינים, "סמנו כמה פעמים הרגשתם בשבוע האחרון מאחת עד חמש", ואם עברנו בציון נמוך מספיק המבחן תם ואפשר להמשיך.

כדי לגלות את ההשפעה העמוקה של התפתחות בצל קונפליקט צריך לשאול שאלות אחרות. ססיליה ווינריב, חוקרת בכירה בתחום ההתפתחות המוסרית, נוקטת בשיטה נרטיבית. היא מבקשת מילדים שיספרו על עולמם האישי, היומיומי, סיפורים שקשורים לעולם החברתי שלהם, למשל על פעם שבה עזרו או פגעו בחבר. הסיפורים משקפים את עולמם הפנימי, את האופן שבו הם תופשים את העולם ואת מערכות היחסים שלהם.

במאמר מ-2010 מתארות ווינריב ופסופת'י  כיצד התפתחות באזורי קונפליקט עשויה להשפיע על היכולת לפתח תיאוריית מיינד (Theory of Mind). במצב תקין, היכולת מתפתחת החל מגיל שלוש ומתבססת לקראת הכניסה לבית הספר, אז ילדים מסוגלים להבין באופן בסיסי שלאנשים יש כוונות, רגשות ורצונות מגוונים, שנפרדים מהמציאות עצמה (אני יכולה להיות שמח מדבר שחברה שלי עצובה ממנו). 

בגיל חמש או שש ילדים מספרים בקלות על פעם שבה פגעו באדם אחר. בשנים הראשונות של בית הספר היסודי הם מסוגלים, בטבעיות, לפרט את התחושות והרגשות שלהם סביב המעשה (למשל, להכיר בכך שכשכעסו והיכו לא היה להם מידע מלא על מעשיו של מי שפגעו בו, ולו היה בידיהם – היו נוהגים אחרת). הרפלקציה הזו מהווה ניצנים לחשיבה מוסרית, שבמסגרתה מתנהלים רגשות כמו חשבון-נפש, אשמה וחרטה.

אצל ילדים שגדלים בצל לחימה, מתארות החוקרות, נפגעת באופן משמעותי היכולת לחשוב במונחים מנטליים. סוג אחד של פגיעה הוא חוסר יכולת מוחלט לייחס מחשבות, רגשות וכוונות למעשים. המרחב האנושי נתפש כמכיל התנהגות בלבד. פגיעה אפשרית אחרת היא נטייה מוגברת לייחס לעצמי מחשבות, רצונות ורגשות – תוך התעלמות מוחלטת מכך שגם אחרים בסביבתי מונעים ממבנים כאלה באישיותם. כל אלה משפיעים על האופן בו מתפתחת הזהות המוסרית.

הפגיעה במנגנון הבסיסי הזה מביאה ילדים להסברים דלים על מעשיהם, עד כי נדמה שהם עצמם אינם מבינים את מעשיהם, ולתחושת קורבנות תמידית – גם כאשר הם הפוגעים. בעקבות הפגיעה השנייה ילדים נוטים להבין את בני הקבוצה שלהם בלבד כפועלים על פי עקרונות ומטרות.

לתרגל תקווה

ממצאים מייאשים, כמו הימים עצמם, שגורמים לי לרצות להיאחז בכל בדל של אופטימיות. לפני חודש השתתפתי בפאנל וירטואלי שווינריב הנחתה, שבמסגרתו ראיינה חוקרים שעוסקים בילדים שגדלים בצל אלימות באמריקה הלטינית. בין השאר, הם תיארו שתקווה לעתיד אחר נמצאת בקרב אלה שמצבם טוב יותר, בעוד החשופים לאלימות קשה מתקשים להחזיק בה.

הפאנל הסתיים בציטוט שמסתכל על תקווה מזווית אחרת, שנוגע באופן מעניין להבחנה בין התנהגות לרגש. תקווה אינה רגש, צוטט נ.ט. רייט. היא מידה. צריך לתרגל אותה כמו פעולות סבוכות אחרות כדי להתמחות בה, בשעה שמדמיינים כל הזמן באופן מודע עתיד טוב יותר – גם כשהמציאות אינה יציבה ורב הנסתר על הגלוי.

כנרת משגב וולף

כנרת משגב-וולף | שרפרף

משבר הקורונה שינה בן רגע את בתי הספר כפי שהכרנו אותם. האם השינויים היו קורים בכל מקרה בעולם דיגיטלי ורק הואצו? האם אנחנו מגדלים דור של "ילדי זאב" חברתיים, שהחסך שלהם בשעות אימון חברתי הופך אותם לדור אבוד?

הבלוג יעסוק בתפר שבין פסיכולוגיה וחינוך. נבחן נושאים אקטואליים ויומיומיים הקשורים בהתפתחות החברתית של ילדים וננסה לתת להם משמעות לאור הידע המחקרי והטיפולי הקיים.

אני דוקטורנטית במעבדה להתפתחות חברתית באוניברסיטת תל אביב, במהלך התמחות בפסיכולוגית חינוכית, וגם אמא שהילדים שלה לומדים במערכת החינוך (כשאין סגר). מחפשת תמיד המלצות בנטפליקס ובסוף נרדמת מוקדם.

אשמח לשמוע תגובות, מחשבות או נושאים שמעסיקים אתכם ויהיה מעניין לכתוב עליהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker