בפרלמנט של התור לנדנדות, זאת תקופה סוערת במיוחד. כך נעבור אותה בשלום

לאחרונה פגשתי מכר רחוק. הוא שאל לאיזו מסגרת רשמתי את ילדי, והגיב לתשובתי בפרצוף סולד: אה, שמעתי על זה דברים רעים. התבאסתי, ולא הצלחתי לשחרר - למה זה כל כך משפיע עלי?

כנרת משגב וולף
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ילדים על נדנדה
צילום: AP

האם יש אקטואליה חינוכית שאינה קשורה לקורונה? בלי פותחים-סוגרים-עוברים לזום? מסתבר שישנה, והיא מתרחשת בימים אלה: הרישום למסגרות החינוכיות בשנת תשפ"ב. עכשיו?! יתמהו מי שאינם הורים או שעושים זאת בפעם הראשונה. כן, עכשיו. בשבוע הבא תיפתח ההרשמה של משרד החינוך, ובמקומות רבים גם ההרשמה לגנים הפרטיים.

קבוצות הוואטסאפ גדושות הזמנות לימים פתוחים, ולא צריך להיות מתוחכמים במיוחד כדי להבין שהם משקפים את מה שיפה ונכון, ומסתירות את מה שלא. ואם ככה זה בימים כתיקונם, עכשיו כשנמנע מאיתנו לבקר במסגרת ממש ולהתרשם מהריח בשירותים, הם משקפים אפילו פחות. בצר לנו אנחנו פונים להמלצות מחברים ומכרים שכבר העסיקו את המטפלת או שילדיהם בבית הספר ששקלנו לרשום אליו. יש להם פרספקטיבה על המקום לאורך זמן ואין להם אינטרס (בדרך כלל) לשווק אותו.

ככה זה בעונה: כמעט כל מפגש אקראי בגינה או ברחוב הופך להתייעצות על הגן ולדיונים על בית הספר, כך שהצפת המידע והסתירות חוגגים. חוות הדעת הסובייקטיביות רבות כי הן מושפעות מתפישות עולם, ערכים מנחים ושלל צרכים. אבל משהו בשיחות האלה נוגע בנו ברמה עמוקה יותר. הוא קשור לרובד הרגשי של התהליך, שנמצא בעצם השליחה של ילדים לטיפולם של אחרים.

לאחרונה, למשל, פגשתי מכר רחוק. הוא שאל לאיזו מסגרת רשמתי את אחד מילדי, והגיב לתשובתי בפרצוף סולד: אה, שמעתי על זה דברים די רעים. התבאסתי מאוד, והתקשיתי להשתחרר מהתחושה במשך כמה שעות. זאת, למרות שבירור העלה שהוא לא זוכר מה שמע וממי, ויכול להיות שבכלל התבלבל עם משהו אחר. הוא גם מכר רחוק, כאמור - לא כזה שדעתו חשובה לי. מנגד, עמדו המלצות רבות ומהימנות מאנשים שאני סומכת עליהם, והתרשמות טובה שלנו בכמה הזדמנויות. לא סביר שהייתי מתבאסת ככה ממשוב שלילי על בחירות אחרות. למה זה כל כך נוגע?

התשובה הראשונה והפשוטה היא שהילדים שלנו יקרים לנו מאוד. היכולת שלנו לסמוך על זרים שיטפלו ויחנכו אותם במשך שעות ארוכות היא שברירית, ואנחנו נוטים להדחיק ככל יכולתנו את העובדה שזה מה שקורה. בתקופת הרישום זה עולה למודעות, והחרדה צפה בהתאם. ההדחקה של שליחת הילדים לחינוכם של זרים מובילה לעתים לתופעה הפוכה דווקא בתקופה הזו - הנטייה להאדיר את המסגרות שבהן בחרנו כאשר אנחנו ממליצים. אנחנו מציינים תכונות טובות, פרויקטים מיוחדים, וממעיטים במה שרע, פשוט כי לא קל לחשוב על כך שבחירתנו אולי שגויה.

אם מלווה את בנה לגן בנס ציונה, באוקטובר (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה)צילום: מוטי מילרוד

ברמה נוספת, חינוך פורמלי ניתן בהיעדרנו. הוא מיקור חוץ של החינוך שלנו, ואנחנו לא יודעים עד הסוף "מה באמת קורה שם". זה הופך אותנו למרגלים, וכל פיסת מידע מטלטלת. במצב של חרדה, נפוצה חשיבה קטסטרופלית, שמאופיינת בסערה רגשית על חשבון היגיון רציונלי. חשיבה כזו נוטה לערבב בין עיקר לתפל, ולהעצים שיקולים איזוטריים על חשבון שיקולים מהותיים.

אז אחרי שמיעת כל הדעות בפרלמנט של התור לנדנדות, וקריאת כל התגובות לפוסט על גן צילה - אני מציעה לבחור דרך חשיבה על הפרטים הקטנים והבנת סדרי העדיפויות שלנו. מלבד התנאים הפיזיים הבסיסיים, ילדים בכל גיל זקוקים למסגרת שתספק חופש לפעול לצד גבולות ברורים ויציבות. כזו שתעניק יחס חם ואוהב, שמותאם לשלב ההתפתחותי של הילדים ומלווה בהקשבה לצורכיהם. בהינתן תנאים אלה, לרוב הילדים טוב ברוב המסגרות. כל השאר בונוס.

שיקול נוסף הוא צורכי הילד הספציפי שלנו - יש ילדים שפורחים כשיש להם הרבה בחירה ומעט כללים, ואחרים שילכו לאיבוד; יש מסגרות שמתמקדות בהישגים, ואחרות ששמות את הדגש על חינוך חברתי.

גם השיקולים "הטכניים" נכנסים לחשבון. מושך לרשום למסגרת שמתגאה בשיטה חדשנית ונמצאת בצד השני של העיר. זה מסייע גם לדימוי העצמי שלנו כהורים משקיענים, שלא "זורקים" את הילד בגן הכי קרוב כי זה נוח. אבל צריך לזכור שגם לבחירה הזו יש מחיר: נסיעות ארוכות עלולות להתיש ולהלחיץ, או סתם לבוא על חשבון זמן בבית. המרחק גם עשוי להקשות על יצירת קשרים חברתיים.

בסופו של דבר, אין כאן נכון ולא נכון. כדי לבחור צריך לאטום מתישהו את האוזניים, לסדר את השיקולים זה כנגד זה - ולקבל החלטה בתקווה לטוב, ובידיעה שאם יהיה ממש רע, נתעקש לשנות. בהצלחה לנו.

כנרת משגב וולף

כנרת משגב-וולף | שרפרף

משבר הקורונה שינה בן רגע את בתי הספר כפי שהכרנו אותם. האם השינויים היו קורים בכל מקרה בעולם דיגיטלי ורק הואצו? האם אנחנו מגדלים דור של "ילדי זאב" חברתיים, שהחסך שלהם בשעות אימון חברתי הופך אותם לדור אבוד?

הבלוג יעסוק בתפר שבין פסיכולוגיה וחינוך. נבחן נושאים אקטואליים ויומיומיים הקשורים בהתפתחות החברתית של ילדים וננסה לתת להם משמעות לאור הידע המחקרי והטיפולי הקיים.

אני דוקטורנטית במעבדה להתפתחות חברתית באוניברסיטת תל אביב, במהלך התמחות בפסיכולוגית חינוכית, וגם אמא שהילדים שלה לומדים במערכת החינוך (כשאין סגר). מחפשת תמיד המלצות בנטפליקס ובסוף נרדמת מוקדם.

אשמח לשמוע תגובות, מחשבות או נושאים שמעסיקים אתכם ויהיה מעניין לכתוב עליהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker