
שתי הערות על ילדים ויום השואה
האינסטינקט ההורי הראשון הוא להשאיר בבית, לכבות, לסגור. אבל זה לא מספיק, ונטעה אם נאמין שבכך תפקידנו תם, כי אנחנו לא חיים בוואקום. אז לצד ההשתקה והכיבוי, מוטלת עלינו האחריות לשוחח עם הילדים שלנו
האינסטינקט ההורי הראשון הוא להשאיר בבית, לכבות, לסגור. אבל זה לא מספיק, ונטעה אם נאמין שבכך תפקידנו תם, כי אנחנו לא חיים בוואקום. אז לצד ההשתקה והכיבוי, מוטלת עלינו האחריות לשוחח עם הילדים שלנו
כשכל הרצונות והצרכים מתנקזים לשבוע אחד, שנפתח בליל שיא עם טקסים, הכנות וציפיות, וממשיך לסיר לחץ של פקקים ותורים - יש צורך תמידי לאזן בין כולם. יש רק בעיה אחת: זה בלתי אפשרי
מדי לילה בשנה האחרונה תיכננתי תוכניות, ומדי בוקר גיליתי ששגיתי בהערכת המציאות. הרצונות שלי התרסקו אל מול הרצון של ילדי: "אתם לא רוצים?! אבל רק אתמול התלהבתם מזה"
לא רק הורים, גם בעולם העסקים אימצו מודל "תפישה עצמית צומחת", שלפיה יש לשבח אנשים על המאמץ שעשו, לא רק על כישרונם. אבל החוקרת המובילה בתחום מתריעה: מחמאות למאמץ, כשהוא חסר תוחלת, לא מועילות. אז במקום להפריז, תנו מחמאות מציאותיות וכנות
בקרב ילדים עם הערכה עצמית נמוכה, השבח המופלג לא משפר את ההערכה העצמית, אלא דווקא מוריד אותה. בפעם הבאה שיפגשו מבוגרים להוטים להחמיא ההערכה העצמית תהיה נמוכה עוד יותר, המבוגרים יגבירו מחמאות בהתאם – ושוב ההערכה העצמית תדעך
במפגשים מרובי משתתפים אפשר ליצור עשייה משותפת, ובימים מורטים כאלה אפשר למצוא דרכים לעשות את זה בלי ליצור טרחה גדולה
דווקא בימים כאלה בולט התפקיד החשוב ביותר שלנו כהורים - דמויות ההתקשרות של הילדים שלנו ■ כך יהיה בסדר, גם אם לא נהיה ההורים המושלמים שתיכננו להיות
לאחרונה פגשתי מכר רחוק. הוא שאל לאיזו מסגרת רשמתי את ילדי, והגיב לתשובתי בפרצוף סולד: אה, שמעתי על זה דברים רעים. התבאסתי, ולא הצלחתי לשחרר - למה זה כל כך משפיע עלי?
חשוב לשמור על הפסקות פעילות ומשחקים מובנים, אך רק לצד מרחב לחקירה, דמיון וגם מנה טובה של שעמום, כדי לאפשר את הצרימות ושיתופי הפעולה שילדים יודעים ליצור בעצמם
ההישג החשוב ביותר של בית הספר היסודי, לצד רכישת יסודות האוריינות והחשבון, הוא החיברות. הוא תוצאה של תנאים שאינם מתקיימים כיום כפי שהתקיימו בעבר – כמו ישיבה משותפת בכיתה והפסקות חופשיות בין השיעורים