עידן ארץ
עידן ארץ

לפעמים מגיע הרגע שבו עלינו להביט על עצמנו במראה, ולשאול את עצמנו ביושר - האם טעינו? במשך שנים, הועלה אחוז החסימה כדי להגביר את היציבות הפוליטית ולנסות לאחות את הקרעים בפוליטיקה הישראלית המפולגת. בן גוריון קבע אחוז חסימה של 1%, שהחזיק מעמד 40 שנה של ממשלות יציבות. אחוז החסימה הועלה בידי ממשלת רבין ל-1.5%; הועלה שוב בידי ממשלת אולמרט ל-2%; וההעלאה האחרונה ביוזמת אביגדור ליברמן ל-3.25%. ביום רביעי תוגש לכנסת הצעה להוריד את אחוז החסימה חזרה ל-1.5%, וזה מספק לנו הזדמנות פז: לשאול את עצמנו מחדש, כשיש לנו שנים של ניסיון עם אחוז חסימה גבוה יותר, ולראות אם השגנו את המטרה או עשינו נזק.

הנראטיב התומך באחוז החסימה בבחירות לכנסת נשען על התרחיש הבא: מוקמת ממשלה צרה, והיא תלויה במפלגה קטנטנה. מפלגה כזאת יכולה להכריע את גורלה של הממשלה, ומכאן יכולה לסחוט תקציבים, תפקידים, וקידום אג'נדה הרבה יותר ממה שמוצדק בשל גודלה. לכן, מסבירים תומכי אחוז החסימה, נדרש חסם כדי להכחיד את המפלגות האלה, ולהכריח את מצביעיהן להצביע למפלגות גדולות יותר, של 4 מנדטים ומעלה. בצורה כזאת תימנע הסחטנות, והייצוג בממשלה יהיה בהתאם לייצוג בכנסת.

עוד לפני שאתייחס לפרקטיקה הפוליטית, הטיעון הזה מביס את עצמו. אפילו בתרחיש הקיצוני הזה, שמפלגה של 3-1 מנדטים מסוגלת להפיל ממשלה, אחוז החסימה לא מועיל. שהרי, אם כל הקולות של המפלגה עוברים למפלגה חדשה, המפלגה החדשה הופכת בהכרח ללשון המאזניים של הקואליציה. עינינו הרואות, שגם מפלגות בינוניות של 10-4 מנדטים כמו המפלגות החרדיות מסוגלות לסחוט מעל ומעבר לכוחן. אז במקום שהממשלה תיסחט על ידי מפלגה קטנה, היא תיסחט על ידי מפלגה בינונית. מפלגה כזאת מייצגת את הבוחרים אפילו פחות, כי היא קיבלה קולות של כאלה שהעדיפו להצביע למפלגה אחרת.

יותר מכך - אם מפלגה של 3-1 מנדטים פורשת מהממשלה או מסרבת להצטרף אליה, הסיכוי להשיג "תחליף" בדמות מפלגה קטנה אחרת גדול הרבה יותר מהסיכוי להשיג תחליף למפלגה של 10-4 מנדטים. לכן, כאשר ניתן כוח נוסף למפלגה בינונית, היציבות שברירית יותר מאשר כשיש שלל מפלגות קטנות ובנות-החלפה. במצב האחרון, הכוח של המפלגות הקטנות יורד לרמתו הטבעית אפילו אם הן לכאורה לשון מאזניים.

אחוז החסימה מעולם לא ייצב ממשלה

וכעת, לאמפיריקה. אספתי את מספר חברי הכנסת מסיעות הקואליציה, החל מכהונת נתניהו הראשונה ב-1996 ועד היום. בואו נראה - באיזה מקרה אחוז חסימה של 3.25% (4 מנדטים) היה מציל אותנו?

התשובה הברורה היא אפילו לא פעם אחת. הפעם היחידה שבה הקואליציה היתה עלולה להיות תלויה במפלגה של 3-1 מנדטים היתה בממשלה של 2015, אך המפלגה הקטנה ביותר בקואליציה היתה יהדות התורה (6 מנדטים). אפילו אם היתה מפלגה כזאת, זה לא היה רלוונטי, כי ישראל ביתנו ישבה באופוזיציה והיתה מוכנה להיכנס לממשלה ברגע שהוצע לה מספיק. מפלגה קטנטנה דמיונית כזאת לא היתה מעזה לאיים בפרישה, כי יש לה תחליף.

זה אירוני במיוחד כי אחד התנאים של ישראל ביתנו להצטרפות לממשלה היה העלאת אחוז החסימה, מתוך מטרה לחסום את המפלגות הערביות מלהיכנס לכנסת. התוצאה ידועה לכולנו: הקמת הרשימה המשותפת, והגברת ההתעניינות של ערביי ישראל בפוליטיקה הישראלית ובמימוש זכויותיהם הדמוקרטיות. אם המטרה של ליברמן היתה למנוע ייצוג מערביי ישראל - הוא נכשל בכך נחרצות.

אבל למרות הכוונה המקורית של ליברמן, הסיבה שרבים תומכים באחוז החסימה היא כדי למנוע סיעות יחיד ו"רסיסי מפלגות". אבל אני רוצה לטעון טענה רדיקלית: אין שום בעיה במגוון של מפלגות זעירות. מפלגות כאלה יכולות להילחם עבור אג'נדות במנותק מהפוליטיקה הגושית, ועל ידי כך גם לאפשר לממשלות יותר מרחב תמרון קואליציוני וגמישות. במקום לקבל 10 שיבוטים בינוניים במפלגה בינונית, נוכל להצביע למי שבאמת מייצג אותנו.

אבל אפילו אם לדעתנו ריבוי סיעות הוא בעייתי, ו"רסיסי מפלגות" מייצרים בעינינו פוליטיקה בעייתית, אחוז החסימה לא מועיל בדבר. בממשלת נתניהו-גנץ, הראשונה שהצליחה להיבחר מאז העלאת אחוז החסימה, ישבו שתי סיעות יחיד (רפי פרץ, אורלי לוי-אבקסיס) ושתי סיעות זוג (פרץ ושמולי, האוזר והנדל). איך זה יכול להיות? מפלגות רבות נאלצו להידחס לתוך איחודים גדולים יותר מאימת אחוז החסימה. זה לכאורה פיצ'ר, ולא באג. אבל האיחוד הכפוי לא מעלים את המחלוקות המהותיות, והסיעות מתפצלות בפועל אחרי הבחירות. גם סיעת רע"מ בראשות מנסור עבאס אינה מצייתת למרות הרשימה המשותפת, אף שנבחרה בעזרתה. לכנסת ה-23 אמנם נבחרו שמונה רשימות, אך אלה כוללות 18 מפלגות שונות (!), שכל אחת מתנהלת בצורה עצמאית לחלוטין.

המצב שנוצר הוא כזה שקולות נשדדים באופן סיטונאי. במקום שכל אדם יצביע למי שהוא מאמין בו, כולם חייבים להצביע ליצירי כלאיים חסרי יכולת קיום. הסיעות מתפצלות, והח"כים עושים מה שהם רוצים בלי לעמוד בזכות עצמם בקלפי. מי יקבל את הכוח? זה נקבע בהסכמים כוחניים בין המפלגות לגבי סוג ה"ריצ'רץ'" ברשימה. אם המפלגות ממילא מתפצלות לאחר הבחירות, הבחירה פשוט עוברת מהקלפי לדילים בחדרים אחוריים.

אין לי למי להצביע

כל זה, כמובן, לפני שמדברים על הייצוגיות. בעוד בממשלה המפלגות מבצעות ביניהן פשרות, מטרת הכנסת היא לייצג בצורה המדויקת והאותנטית ביותר את אזרחי ישראל. זה תפקידה, והגיוון הפוליטי האדיר בישראל הופך את התפקיד לחשוב במיוחד. תומכי אחוז החסימה דימו לעצמם שאם יכריחו מפלגות להתאחד, תיעלם הרבגוניות הנרחבת של הפוליטיקה הישראלית. כעת, אנחנו יכולים לראות בעיניים שזה פשוט לא קורה.

חברי הרשימה המשותפת במאהל מחאה שהוקם מול משרד ראש הממשלה, בנובמברצילום: אורן בן חקון

לכן, במקום להילחם בגיוון, בואו נייצג אותו. אני למשל ליברל, עמדת מיעוט בשיח הכלכלי ובישראל ככלל. יותר מכך, אני פרוגרסיבי חברתית, יוני ביטחונית ותומך בהפרדת דת ממדינה. לכן, אין שום סיכוי שמפלגה שתייצג אותי בצורה סבירה תעבור את אחוז החסימה, ובאופן קבוע אין לי למי להצביע. אני מתפשר בכל פעם על מי שנראה לי כ"הרע במיעוטו", ונאלץ לחרוק שיניים בזמן שאותם פוליטיקאים מבצעים דברים שאני מתעב. לעתים זהו כורח המציאות בפוליטיקה, אבל אם אפשר למזער אותו על ידי אחוז חסימה של 1/120 - למה לא?

בנקודה זו, נסוגים תומכי אחוז החסימה לעמדה משונה במיוחד: נכון, אחוז החסימה לא שיפר את היציבות, אבל זה רק כי לא העלו אותו מספיק. טיעון זה מזכיר את הטיעון הקומוניסטי, שלפיו מכיוון שלא הגיעו לקומוניזם "אמיתי", לא ראינו את הברכה האולטימטיבית בשיטה. אין סוף לכך - אנחנו נמשיך להעלות את אחוז החסימה לשווא, והם ימשיכו לטעון שעוד העלאה קטנה ואנחנו שם. ומתי צריך לעצור? אם היום קשה לי להצביע, אז בשיטה דו-מפלגתית בחירה כזאת תהיה בלתי-אפשרית.

אם אחוז החסימה הנוכחי לא מביא ליציבות, לא מפחית סחטנות ובעיקר מייצר קרטל של המפלגות הקיימות - עלינו להוריד אותו. לכן, אני תומך באחוז החסימה הנמוך ביותר הפרקטי: 1/120.

עידן ארץ

עידן ארץ | רדיקל חופשי

עידן ארץ הוא פעיל ליברל, ממייסדי חופש לכולנו, סטודנט לכלכלה ולהיסטוריה וחוקר רגולציה בפורום קהלת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker