בישראל יש צפיפות אוכלוסין? מצוין

כשמדברים על פיצוץ אוכלוסין, אנו נוטים לחשוב על אנשים כצרכנים בלבד, המכלים כמות "משאבים" סופית ומוגבלת. בפועל, בני אדם אינם רק צרכנים, אלא גם יצרנים

עידן ארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צפיפות בכיכר דיזנגוף בתל אביב
צפיפות בכיכר דיזנגוף בתל אביב. למצולמים אין קשר לכתבהצילום: עופר וקנין
עידן ארץ

לפני יומיים פירסמה מירב ארלוזורוב טור ב-TheMarker ובו היא טוענת שצפיפות האוכלוסין בישראל מוגזמת, וש"הגיע הזמן לחשוב רגע לפני שעושים עוד ילדים".

נתחיל מהשאלה הבסיסית - האם ישראל מדינה צפופה במיוחד? מבט זריז על מדד צפיפות האוכלוסין מראה שישראל (420 אנשים לקמ"ר) נמצאת בערך באותה רמה כמו הולנד (422 אנשים לקמ"ר), ומשמעותית מתחת לדרום קוריאה (517) ולטייוואן (652). אנחנו אפילו לא באותה ליגה כמו מדינות צפופות באמת, דוגמת מלטה (1,633) ובחריין (1,983). כלומר, גם אם בישראל יחיו 30 מיליון איש, אנחנו עדיין לא נהיה המדינה הכי צפופה ב-OECD. 

תל אביב לא צפופה מספיק

ומה לגבי סגנון ההתיישבות הצפוף שלנו? האוכלוסייה בישראל היא באמת יחסית עירונית (92% חיים בערים), אבל אפילו בכך אנחנו לא "מצטיינים" - באיסלנד ובמלטה שיעור העירוניות עומד על 94%, ובבלגיה 98% (!) חיים בערים.

שדרות רוטשילד בתל אביב. למצולמים אין קשר לכתבה
שדרות רוטשילד בתל אביב. למצולמים אין קשר לכתבהצילום: מוטי מילרוד

אם נסתכל על הערים עצמן, נבחין ביוצאת דופן גדולה: בני ברק היא העיר ה-10 הכי צפופה בעולם, עם 27,400 איש לקמ"ר. אבל אפילו היא פחות צפופה מהתפוח הגדול, ניו יורק סיטי. ואם כבר מדברים על ניו יורק, הנה פיסת טריוויה ששווה להכיר: השטח של תל אביב (52 קמ"ר) ומנהטן (59 קמ"ר) די דומה, אך בתל אביב יש 400 אלף איש ובמנהטן - 1.6 מיליון. כלומר, פי 4 אנשים על כמות שטח דומה. בהתחשב בהיותה המרכז הכלכלי של ישראל, תל אביב אינה צפופה מספיק. הבנייה בה נמוכה ולא יעילה, ומחירי הדיור גבוהים בהתאם.

ארלוזורוב מקשרת את צפיפות האוכלוסייה בישראל למספר המיטות לנפש המצומצם שלנו, שלא מאפשר לתת טיפול ראוי בבתי החולים. היא אפילו צירפה גרף שכבר נהפך לקלישאה, שמראה את הירידה המפחידה במספר המיטות לנפש. אבל מה שחסר בגרף הזה הוא ממוצע ה-OECD. כשמוסיפים אותו, מתגלה תמונה מפתיעה.

מדיניות

מספר המיטות לנפש מצטמצם בכל העולם. זו לא טעות, זו מדיניות - המחקרים הרפואיים מצביעים שבתי חולים הם סביבה מסוכנת ומזוהמת (כפי שארלוזורוב הראתה בעצמה), ועל כן כל מדינות המערב מעבירות את הטיפול הרפואי מבתי החולים לטיפול בקהילה.

בישראל קיימת שיטת קופות החולים, מעין שיטת השוברים בבריאות בקהילה. כולם חייבים לשלם מס בריאות, אך באפשרותנו לבחור מאיזו קופת חולים לקבל שירות. התחרות מייצרת שירות שהוא טוב גם ברמה עולמית, והשילוב בין המיקוד ברפואה בקהילה בישראל לבין הגיל הצעיר של האוכלוסייה מסביר את הפער שכן יש בינינו לבין ממוצע ה-OECD. דווקא אם אנחנו חוששים ממחלות זיהומיות בבתי חולים, עלינו לצמצם עוד את השהות בהם ואת מספר המיטות הזמינות לטובת אפיקי רפואה אחרים.

ת'אנוס טעה

אבל הכשל המרכזי בטיעון נגד הולדת ילדים הוא לא האמפירי, אלא העקרוני. בסדרת סרטי הקומיקס "הנוקמים", מטרתו של הנבל ת'אנוס היא להשמיד מחצית מאוכלוסיית הגלקסיה, בשל פיצוץ האוכלוסין הגלקטי וחוסר היכולת לספק את הצריכה של רבים כל כך. אבל מעבר לשאלות מוסריות על מוות של כל כך הרבה בני אדם (וחייזרים) תמימים, ת'אנוס פשוט טועה בתזה שלו. הוא רגיל לחשוב על אנשים כצרכנים בלבד, המכלים כמות "משאבים" סופית ומוגבלת שירדה עלינו מהשמים כמו מן בסיני. 

אבל בפועל, בני אדם אינם רק צרכנים, אלא גם יצרנים. ככל שיש יותר אנשים, כך יש יותר מי שיעבוד, ייזום, ימציא וישדרג את כל תחומי החיים שלנו. מלתוס, כלכלן בריטי מהמאה ה-19, חזה שגידול אוכלוסין משמעותי הוא בלתי אפשרי, משום שאוכלוסייה גדולה מדי פשוט תרעב למוות. אך אוכלוסיית העולם בתקופתו עמדה על מיליארד אחד בלבד, וכיום היא 7 מיליארד - והרעב העולמי רק מצטמצם והולך.

ת'אנוס, ומלתוס לפניו, לא הבינו את הכוח היצרני והיזמי האדיר של בני אדם נוספים, והעריכו בחסר את היכולת שלנו לייעל את השימוש במשאבים המוגבלים שלנו וליצור משאבים חדשים לחלוטין.

נכון, מאתגר לשדרג את התשתיות ב-2% בשנה רק כדי להישאר במקום, אבל גידול האוכלוסייה בישראל והצמיחה הכלכלית שלנו מפצים על כך ויותר. שהרי דווקא מקומות צפופים הם יותר יעילים מבחינה תחבורתית - פרויקטים כמו מטרו ורכבת תחתית נהפכים לכלכליים יותר מיום ליום, והדבר העיקרי שמעכב אותו הוא הרשויות הממשלתיות בישראל.

כבר כיום התחבורה בישראל נהפכת ליעילה יותר ויותר, ופרויקטים חדשניים כמו Via, שהולידו את באבל דן בגוש דן ואת טיק טק בירושלים, מאפשרים לגשר על ה"חורים" שנשארו בה. תודות לגידול האוכלוסייה, יש לנו יזמים שמסוגלים לחשוב על רעיונות כאלו וליישם אותם.

מי אשם בילודה הגבוהה?

ארלוזורוב מסיימת את מאמרה בקריאה לחשוב פעמיים לפני שמולידים ילדים, ובכך מטילה את האשמה לפתח ההורים. אבל קשה להאשים את הישראלים בהולדת ילדים כשהממשלה מעודדת אותם אקטיבית: קצבאות ילדים, חיסכון לכל ילד, פעוטונים מסובסדים (שיש שדורשים להפוך אותם לחינם), טיפולי שיניים חינם לילדים, תקציב חינוך שכבר עבר את תקציב הביטחון, חוגים מסובסדים, מספר מורים לנפש מהגבוהים במערב ומעטפת רווחה שלמה שאינה מתרכזת במה מצבה הכלכלי של המשפחה, אלא כמה ילדים יש לה.

הבעיה בישראל היא לאו דווקא הולדת ילדים ניכרת, אלא ילודה באוכלוסיות שמתקשות לממן אותם עצמאית ולייצר יותר ממה שהן צורכות. לכן, גם אם אנחנו רוצים למתן את הילודה יוצאת הדופן שלנו, הפתרון אינו לנזוף בהורים על הבחירות שלהם, אלא להפסיק לעודד אקטיבית את הולדת הילדים על חשבון הציבור הרחב.

עידן ארץ

עידן ארץ | רדיקל חופשי

עידן ארץ הוא פעיל ליברל, ממייסדי חופש לכולנו, סטודנט לכלכלה ולהיסטוריה וחוקר רגולציה בפורום קהלת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום