למי שייך נחל האסי?

כשמשתמשים במשאב משותף, לכל אדם בנפרד יש את מלוא התמריץ לנצל אותו כמה שניתן. התוצאה היא כילוי של המשאב בצורה שפוגעת בכולם. פתרון הבעיה יוביל לכך שיהיה לנו יותר טבע ליהנות ממנו

עידן ארץ
עידן ארץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נחל האסי בקיבוץ ניר דוד
נחל האסי בקיבוץ ניר דודצילום: עופר וקנין

נחל האסי, שזורם דרך קיבוץ ניר דוד, זכה לתואר "הנחל היפה ביותר בישראל" וכ"נחל יפה וצלול בצבע כחול־טורקיז שחוצה את הקיבוץ, מספק נוף מרהיב לפינות הצל שהוקמו לצידיו ואטרקציה ייחודית למבקרים הרבים". הנחל זורם מהסחנה, דרך קיבוץ ניר דוד ומשם לנחל חרוד ולירדן, והוא עומד כעת במרכזו של דיון ייחודי על הגישה אליו. 

קיבוץ ניר דוד, שבנוי כולו סביב המקטע בנחל, סגרו את הביקור בו לתושבי הקיבוץ ואורחי צימרים בלבד. תושבים רבים באזור, שרוצים לבקר בנחל המרהיב, זועמים על המגבלות שמציבים בקיבוץ. מי צודק בסיפור הזה ומה אפשר לעשות?

אחד הקונספטים המפורסמים בכלכלה ואקולוגיה נקרא "הטרגדיה של נחלת הכלל". הרעיון הוא כזה: כאשר משתמשים במשאב משותף (במקור - מרעה לצאן), לכל אדם בנפרד יש את מלוא התמריץ לנצל אותו כמה שניתן. אך התוצאה היא כילוי של המשאב בצורה שפוגעת בכולם. 

לכל משתמש בנפרד אין תמריץ מספק לשמור על המשאב, שהרי הפחתת השימוש פשוט תביא לשימוש נוסף בידי אדם אחר. בכך, לכל צרכן חדש של המשאב יש השפעות חיצוניות שליליות על אחרים. לא קשה למצוא דוגמאות לכך: מרעה משותף (כמו בדוגמה המקורית), אוכלוסיות דגים שמתכלות וחסינות עדר שמתקבלת רק כאשר אחוז קריטי מהאוכלוסייה מתחסן. 

ישנו דיון כלכלי וסביבתי נרחב לגבי הפתרונות לבעיית המשאב המשותף. בקצרה, צריך לגרום למי שצורך משאבים להפנים את ההשפעות החיצוניות שהוא גורם. הדרך הישירה לעשות את זה היא הפרטה: להציב אדם או גוף שידאג למקטע ספציפי שרק ממנו הוא ירוויח. יש מקרים שבהם זה קשה, כמו למשל שינוי אקלים כלל עולמי, אך יש מקרים שבהם זה אפשרי. 

ניו זילנד, למשל, סבלה שנים מדיג יתר של חקלאים - שמסובסדים ממשלתית. כל מי שהצליח להשיג רישיון דיג רצה לדוג כמה שיותר, ובסוף הדגה הצטמצמה. אך ברגע שניו זילנד איפשרה לסחור ברישיונות הדייג כנייר ערך, המחיר של השכרתו בשוק הפך לחסם טבעי. בצורה כזאת קל היה לממשלת ניו זילנד לדאוג לכך שאוכלוסיית הדגים נשארת בת קיימא. 

פרות במרעה באנגליה
פרות במרעה באנגליהצילום: Sharon Loxton

דוגמה נוספת היא הנפט. למרות האזהרות שרווחו בעבר מניצול יתר של משאב הנפט, המחיר העולה שלו הגביל באופן טבעי את הביקוש, ועודד המצאות להפקת אנרגיה בדרכים חדשות. בעזרת השוק החופשי וזכויות קניין, ניתן להשיג חלוקה צודקת בהרבה שמאפשרת למשאבים להישאר במצב בר קיימא. 

לא מפתיע שהנחל נמצא על קרקע פרטית

במקרה של נחל האסי עדיין נותרת בעינה השאלה - למי שייך הקניין שאותו נחלק? על שאלה זאת ניתן לענות בעזרת עקרון ההומסטדינג. הרעיון הוא שהקרקע שייכת למי שמיטיב להשתמש בה. אם יש קרקע שאין מי שתובע בעלות עליה, ואדם חורש אותה, זורע אותה, מגדר אותה, מרחיק ממנה מזיקים, מזבל אותה, משקה אותה וקוצר את התבואה שהיא נותנת - עקרון ההומסטדינג אומר שהיא הופכת לקניין שלו.

הממשלה לא אמרה יום אחד "יהי קניין" ויהי קניין, אלא זה קונספט שמתפתח באופן טבעי וזוכה לפעמים לאסדרה לאחר מעשה. לכן אני לא מתייחס למצבו המשפטי של הנחל, שהצדדים מתפלפלים עליו כבר שנים, אלא מסביר שהדרך הטובה והלגיטימית ביותר להיווצרות קניין היא דרך הומסטדינג. 

ברגע שקניין נוצר בצורה כזאת, מי שמשתמש בו יכול להפנים את ההשפעות החיצוניות שלו. לא רק שקניינו מוגדר בזכות שימושו, אלא הוא יודע שכדי להמשיך ולהרוויח ממנו גם בעתיד הוא צריך לשמר אותו ולא להרוס אותו. לא מפתיע, אם כן, שהנחל שמוגדר בידי רבים כנחל היפה ביותר בישראל, הוא היחיד שנמצא על קרקע פרטית. 

מצחיק לחשוב על קיבוץ כמשהו פרטי, אבל לענייננו - זה גוף מלוכד, מעין ישוב של בעלי מניות. הם מרוויחים ישירות משמירה על האסי יפהפה ופסטורלי, ולכן הם משקיעים מאמצים ומשאבים אדירים בטיפוחו - ובהצלחה רבה. לא רק שמצבו של הנחל לא הידרדר, הוא במצב טוב בהרבה מאשר ב-1938, אז התחילה ההתיישבות הקיבוצית באזור.

מתרחצים בנחל האסי, 1938
מתרחצים בנחל האסי, 1938צילום: אוסף התצלומים הלאומי

עם זאת, צודקים אלה שאומרים שמדובר באפליה קשה. הקרקעות אמנם נרכשו מכספי תורמים לפני קום המדינה, אך לאחר מכן הקיבוץ זכה להכרה בקניין שנמנעה מאחרים. בזמן שקיבוצים זכו לשליטה בשטחים סביבם, מקומות דומים ליד עיירות פיתוח נהפכו לפארקים לאומיים שהוזנחו בהתאם. ערבים ודרוזים זכו לגורל גרוע אף יותר, עם הלאמות הקרקע ההמוניות בשנות השמונים במסגרת ייהוד הגליל. 

הפתרון, אם כן, אינו לדרוס את זכויות הקניין שבזכותן הנחל במצב טוב כל כך, אלא להרחיב את זכויות הקניין במקומות נוספים: להעביר שמורות טבע לידיהם של יישובים ורשויות סמוכות, ואף להפריט את חלקם לידי יזמים פרטיים שיוכלו לגבות תשלום ולאפשר לכולם ליהנות מפינות החמד בישראל - תוך השקעת המשאבים הדרושים לשימורם. 

בהפרטה כזאת יש לשים דגש מיוחד על עשיית צדק עם עיירות פיתוח וכפרים ערביים ודרוזיים ששטחיהם הולאמו בעבר, ופינות הטבע שלהם הפכו לפארקים לאומיים. בצורה כזאת, ניתן לגרום לאנשים להפנים את העלויות החיצוניות של המעשים שלהם, ויחד עם זאת לאפשר לכולם יותר גישה לטבע הנפלא בישראל. אבל אפילו יותר חשוב - בשיטה כזאת, יהיה לנו יותר טבע ליהנות ממנו.

עידן ארץ

עידן ארץ | רדיקל חופשי

עידן ארץ הוא פעיל ליברל, ממייסדי חופש לכולנו, סטודנט לכלכלה ולהיסטוריה וחוקר רגולציה בפורום קהלת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker