ההימור שמסתתר מאחורי "חניה חינם", ולמה מקבלי ההחלטות צריכים להתחיל לחשוש - גיל קויבסקי - הבלוג של גיל קויבסקי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ההימור שמסתתר מאחורי "חניה חינם", ולמה מקבלי ההחלטות צריכים להתחיל לחשוש

מי שהשקיע סכומי עתק על חניה עלול לראות בטווח הקצר את השווי שלה עולה והולך. בטווח הארוך, אם יתממש החזון האוטונומי-שיתופי, שווי החניה כנראה יתאדה. יש מי שיגידו שהשאלה איננה אם החזון הזה יתממש, אלא מתי הוא יתממש

16תגובות
חניה בתל אביב
מוטי מילרוד

המתווך עמד בלב הדירה, מספר מעשיות על הפוטנציאל הגלום בנכס המדהים הזה. אני, שלא רוצה לצאת ממש פראייר, תהיתי האם הגעתי ליעד.

כמו צעירים אומללים אחרים גם אני נכנעתי למציאות וקיבלתי את ההחלטה לרכוש דירה. החזרי משכנתא רצחניים עבור דירה במצב קטסטרופאלי? שעבוד כל ההון המשפחתי לטובת חורבה? מה זה בהשוואה לעוד יום שישי של נזיפות בנוסח פולין דוגמת "כמה זמן תחכה?", "אם היית קונה לפני 5 שנים היום היית מיליונר!" והמימרה החדשה לנוכח טרמפולינת המחירים, "דירה זה לא ספקולציה".

כל מה שצריך לדעת על קריירה בהייטק
כנסו למתחם

אבל כמובן שדירה זאת ספקולציה. מחירי הדירות הכפילו את עצמם בעשור האחרון, ולא בגלל שמצאו נפט מתחת לבלטות. לכן, אם מחליטים לעשות מהלך מופרך בעליל ולרכוש דירה במחירי בועה, צריך למצוא את אותם עוגנים מנטליים שיהפכו את הרכישה למשהו שמתקרב להיות בעל היגיון כלכלי, או במילים אחרות: להמר.

המתווך המשיך לספר על הניסים והנפלאות של הדירה, ואני שאלתי את עצמי האם זו אותה דירה מהחלומות: חורבה מוזנחת ומוכת קדחת שבאמצעות כמה הנפות שפכטל, פרקט למינציה וריהוט משוק הפשפשים תהפוך לדירת וינטג', שלא לדבר על פנטזיות תמ"א 38.

ואז הזדקף המתווך והודיע: "יש חניה!"

"חניה?" שאלתי ואחזתי בבטן שהחלה לכאוב בהתרגשות.

"רשומה בטאבו", הוא הוסיף לקצפת הזו גם דובדבן, ואני כבר דימיתי איזה אולקוס קטן.

רק אל תקחו לנו את החניה חינם

אם יש הימור אגרסיבי, משהו שיאפשר לעשות את המכה (או לחטוף מכה) זהו החניה. אין אולי נכס ביזארי יותר ממקום חניה, ואין נכס שעלול לחוות תמורות ניכרות כמו אותם 12 מטרים רבועים של חניה ממוצעת.

חניות נמכרות במגדלים החדשים שנבנים בתל אביב בסכומים הנעים סביב 200 אלף שקל. שמאים נוקבים בסכומים המגיעים עד לחצי מיליון שקל כפער בין דירה שצמודה לה חניה. מנוי בחניון עלול להגיע לסכומים העולים על 12 אלף שקל בשנה.

אבל מי שבאמת רוצה להבין כמה שווה חניה, מוזמן להיפגש עם תושב ש"לקחו לו" את ה"חניה חינם" ליד הבית. העירייה מעניקה לכל תושב ותושבת תו חניה המאפשר להם לחנות בחינם בחלק משעות היום, והנחה משמעותית בחניונים העירוניים. בכל פעם שהעירייה מבקשת לקחת חלק ממקומות החניה ברחוב, תושבי הרחוב זועמים ונלחמים.

רוס מ"חברים" מנסה לצאת מחניה בניו יורק - דלג
רוס מ"חברים" מנסה לצאת מחניה בניו יורק

מי שהתעייף מקרבות אגרוף מבויימים ומחפש זעם קצת יותר אותנטי, ימצא אותו אצל תושבים שאיזה פקיד סורר בעירייה החליט לקחת להם את ה"חניות חינם". בטח אם "הגזל" הזה נעשה למען זוטות כמו הרחבת מדרכות, שביל אופניים או נתיב תחבורה ציבורית (נת"צ).

אבל, בטווח המיידי, ה"חניה חינם" כנראה צפויה לטלטלות.

ראשית, כבר היום ככל הנראה מרבית תושבי מרכז תל אביב (שבה מצוקת החניה היא החמורה ביותר) לא מחזיקים ברכב, ולכן מבחינה פוליטית לא יהיה מפתיע אם מקומות החניה חינם יולאמו לטובת שבילי אופניים, מדרכות רחבות ונתיבי תחבורה ציבורית. הלסת לא תיפול לאף אחד אם תו החניה יהיה חייב בתשלום, או לכל הפחות מי שאין ברשותו רכב יוכל לפדות אותו.

שנית, בישראל פיתחו התנגדות ל"היטל הגודש" שמקובל בעולם, ומטיל אגרה על כל מי שנכנס לעיר ברכב פרטי בשעות העומס. בעיית הגודש כנראה לא תיעלם, ולכן האלטרנטיבה של תמחור החניה, כך שתעלה הרבה יותר, תהיה הפתרון. בעיני, אגב, זו אלטרנטיבה מצוינת ביחס להיטל הגודש, אבל זה כבר לפוסט אחר.

במלים אחרות, כבר בשנים הקרובות, בגלל הגודש ההולך ותופח בכבישים, מקומות חניה הולכים לעשות הרבה כאב ראש: דמי חניה מוגדלים, ארנונה גבוהה יותר על מקומות חניה פרטיים (כולל מקומות חניה שאינם מקורים) ובאופן כללי פחות חניות ברחוב.

אבל הנקודה המעניינת באמת היא מה יקרה למקומות החניה בטווח הארוך.

צורך פוחת והולך

העתיד התחבורתי, כך אומרים המומחים, צפוי להיות מבוסס על רכבים שיתופיים, אוטונומיים ויעילים אנרגטית. המודל השיתופי הוא בעצם שינוי הדפוס שבו מרביתנו נוסעים ברכב פרטי באופן אקסקלוסיבי, והחלפה שלו במודל שדומה לנסיעה במונית. במקום להחזיק ברכב פרטי שעושים בו שימוש רק 4% מהזמן והוא חונה 96% מהזמן, רוב קהל הנוסעים ישתמש ברכב באופן שיתופי. מי שאין ברשותו רכב שוכר רכב לכמה שעות, ומי שיש ברשותו רכב פרטי יכול להעמיד אותו לשימושם של אחרים. הטכנולוגיה כבר קיימת, חברות השיתוף צומחות (גם בישראל) והתוצאה היא כמובן שהצורך בחניה פוחת והולך.

אם מכניסים למשוואה גם את חזון הרכב האוטונומי, הצורך בחניה פשוט נעלם. כלומר, אם על הכביש ינועו רכבים בכוחות עצמם, ללא נהג, אין שום סיבה שאת ההמתנה הם יעשו בחניה. במהלך היום, רכבים כלל לא יחנו - רכב שסיים נסיעה עם נוסע אחד, יזדרז מיד לנוסע הבא. בשעות הלילה, שבהן הביקוש לנסיעות יורד, הרכבים יכולים להסיע את עצמם לחניה בשולי האוטוסטרדות. אין שום סיבה שנדל"ן יקר בלב העיר יוקדש לחניית רכב.

בקזינו החניה שצפוי לנו, מי שהשקיע סכומי עתק על חניה עלול לראות בטווח הקצר את השווי שלה עולה והולך (משום שהיצע החניה קטן והביקוש עלה), ועלול להיות חשוף לטלטלות כמו צמצום דרמטי בהיצע החניה (שיקפיץ את שווי הנכס) או ארנונה מוגדלת על החניה הפרטית שלו (שיוריד את שוויה). בטווח הארוך, אם יתממש החזון האוטונומי-שיתופי, שווי החניה כנראה יתאדה. יש מי שיגידו שהשאלה איננה אם החזון הזה יתממש, אלא מתי הוא יתממש.

אוטותל, תל אביב
O+A

ההימור של הקבלנים

"אז מה אתה אומר?"  שאל המתווך. "אל תשכח שיש חניה!".

"רשומה בטאבו", עניתי לו, וקיללתי את כל אותם אלו שהפכו את רכישת הדירה לקזינו. כל אותם מתכננים, קבלנים ומקבלי החלטות שבגללם הדבר היחיד שניתן לעשות כדי להתנחם הוא שאולי, רק אולי, תוכל לעשות את עסקת חייך ולרכוש דירה עם חניה יקרת ערך, או אולי דווקא דירה בלי חניה, כי מי בכלל צריך כאלו.

ואז, עוד אסימון נפל. ההימור הגדול באמת בכלל לא נמצא במגרש של המשקיע הפרטי שמתלבט בין הדירה עם החניה הצמודה לזו שבעליה צריכים לבלות כל ערב בחיפוש אחר החניה הנכספת ברחוב. אם יש מישהו שצריך להמר, ולחטוף אולקוס על הדרך, יהיו אותם מתכננים, קבלנים ומקבלי החלטות. כן, ההימור הגדול ביותר נמצא דווקא אצלם. בהתחשב בכך שחולף לא מעט זמן בין תחילת ההליך התכנוני ועד שבניין מתאכלס בפועל, יש מי שייטענו שכבר היום אפשר להפסיק לתכנן מקומות חניה.

התחזיות לגבי כניסת הרכבים האוטונומיים אינן חד משמעיות, אבל האם יש הצדקה לתכנן חניות תת קרקעיות למגדל מגורים למשל שיאוכלס ככל הנראה עוד עשור רק בשביל לגלות שנים בודדות אחר כך שהקומות האלה מיותרות? האם באמת נכון להאריך את משך הבנייה של בניין מגורים ממוצע בשליש בשביל לחפור את מרתפי החניה האלה? האם נכון להשית על קבלנים כופר חניה בעשרות אלפי שקלים ולייקר עוד יותר את הדיור? האם הכבישים עתירי מפרצי החניה שמתוכננים היום, לא יתבררו כבזבוז משווע של קרקע?

השאלות האלה הן שאלות פתוחות, וההכרעה בהן היא בעלת משמעות ניכרת כבר היום. לא פשוט להכריע, אבל גם לא להחליט זה סוג של החלטה. אם יש מישהו שצריך לקחת היום הימור זה הקבלנים, המתכננים ומקבלי ההחלטות. כל אלו שאחראים למצב העגום הנוכחי. אם לי התעוררו מיחושים בבטן התחתונה כששמעתי שלדירה יש חניה ("רשומה בטאבו"!), אז למקבלי ההחלטות צפויים כאבי בטן חדים וכואבים.

"אני רואה שאתה שמח", אבחן המתווך. "להתקשר לבעל הבית? שנתקדם?"

"לא. זאת סתם שמחה לאיד", עניתי.

"בכל זאת, חניה צמודה רשומה בטאבו", הקשה המתווך. "זה משהו מיוחד".

"כן" עניתי. "חניה זה משהו מיוחד מאוד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

כתבות שאולי פיספסתם

*#