כל האפיקים חסומים: כדי להתקדם השמאל האמריקאי צריך משהו חדש לגמרי

בתוך המהומה התקשורתית של 2020, ניתן היה לפספס את העובדה ששלושת האפיקים המרכזיים של השמאל האמריקאי ליצירת שינוי פוליטי התגלו כלא אפקטיביים בזה אחר זה. ההפגנות התפוגגו, סנדרס כשל ובית המשפט עבר לידיים שמרניות לתקופת זמן בלתי-מוגבלת

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ברני סנדרס ותומכים, בלאס-וגאס
ברני סנדרס ותומכים, בלאס-וגאסצילום: SHANNON STAPLETON/רויטרס

בשבוע שעבר הודיע משרד המשפטים האמריקאי על סיום החקירה בעניין מותו של הילד השחור טמיר רייס, בן 12 במותו, ללא כוונה לנקוט פעולות נוספות. רייס נורה למוות על ידי שוטרים בעודו משחק לבד בגינה ציבורית עם רובה צעצוע. וידאו באיכות נמוכה של האירוע מראה כי השוטרים ירו בילד השחור למוות פחות מ-2 שניות לאחר שדהרו לזירה במכוניתם. הילד נפל לרצפה עוד לפני שהשוטר הספיק לצאת מהאוטו. האירוע התרחש ב-2014, והיה חלק מהדלק שהניע את תנועת BLM נגד אלימות משטרתית כלפי שחורים.

אם לא שמעתם על הודעת משרד המשפטים האמריקאי, אתם בחברה טובה. זה לא סיפור תקשורתי גדול משום מה. המצב הזה קצת מוזר, שכן הייתי מוכן להישבע שרק לפני כמה חודשים אזרחי ארה"ב גדשו את רחובות הערים בהפגנות המסיביות ביותר שידעה האומה, בדיוק על רקע חוסר היכולת למנוע משוטרים לרצוח אזרחים, בעיקר שחורים, ולחמוק ללא עונש. אם אני זוכר נכון - ויש להודות שזיכרוני קצת מעורפל עקב עשרות המתקפות התקשורתיות שעברנו מאז - המפגינים נראו כועסים למדי. הם הציתו דברים (רחובות שלמים!), "השתלטו" על "אזורים אוטונומיים" וכדומה. הם שיננו שמות של קורבנות, שרייס הוא אחד המפורסמים בהם, באופן כמעט טקסי.

מהומות בקרבת הבית הלבן בוושינגטוןצילום: JONATHAN ERNST/רויטרס

ואולם הכרזת משרד המשפטים לא הציתה הפגנות סוערות, או אפילו את טוויטר (השם Tamir Rice הגיע למקום 35 ברשימת הנושאים החמים של האתר למשך יום אחד, הידרדר במורד הרשימה למחרת ואז נעלם ממנה). ניתן רק להסיק כי כל אותם מפגינים, יחד עם אלה שתומכים בהם דרך מדיה חברתית, מקבלים את גרסת הממשל במקרה זה, קרי: "תובעים מקצועיים הגיעו למסקנה שאין מספיק ראיות על מנת להוכיח מעבר לספק סביר כי טמיר לא הושיט ידו לרובה הצעצוע; ולכן, אין מספיק ראיות כדי לבסס את כך שהשוטר נהג באופן בלתי-סביר תחת הנסיבות". או שכולם מאוד עייפים.

האזור האוטונומי בסיאטלצילום: LINDSEY WASSON/רויטרס

זוהי דוגמה אחת לדרך שבה כל האנרגיות שהשתוללו בארה"ב ב-2020 - סביב טראמפ, סביב הקורונה, סביב סוציאליזם ופשיזם וגזענות - ברובן המכריע נמוגו, מבלי שהותירו אחריהן כוח פוליטי כלשהו שיכול לקדם אותן גם ללא זרקור תשומת הלב הציבורית. כמה פרויקטים ארוכי שנים של השמאל האמריקאי הגיעו לשיא ב-2020 - והתקפלו ברגע האמת בזה אחר זה. החשובים בהם, להערכתי, הם הפרויקט להשתלט על המפלגה הדמוקרטית, שהובל על ידי הסנאטור ברני סנדרס; והניסיון לקדם חקיקה פרוגרסיבית דרך בית המשפט העליון, שמת עם השופטת רות' ביידר גינסבורג.

המפלגה הדמוקרטית נגד ברני סנדרס

כפי שניתן להיזכר רק במעומעם באינטנסיביות של ההפגנות נגד אלימות משטרתית, כך קשה כמעט להיזכר בפיתולי העלילה הדרמטיים של הפריימריז הדמוקרטיים, ובהתלהבות שיצר הקמפיין של ברני סנדרס בקרב מיליוני מצביעים ברחבי ארה"ב. עצרות התמיכה בסנדרס משכו עשרות אלפי תומכים נלהבים לאולמות ענק והקמפיין שלו הצליח לנצח בקרב גיוס הכספים בעזרת צבא של תורמים קטנים. הוא אף ניצח בפריימריז הראשונים החשובים, במדינת אייווה (אף שהדבר הוטל בספק בזמן אמת על ידי התקשורת עקב כשלים בהליך ההצבעה והחלטה תמוהה של התקשורת להשתמש במדד שרירותי לבחירת המנצח). 

מעבר לכך, רוב שאר המועמדים בפריימריז יישרו את עצמם, בצורה כזאת או אחרת, להצעות המדיניות של סנדרס. ג'ו ביידן, שחלקו בשיח סביב הקמפיין היה שולי יחסית, היה למעשה היה היחיד מבין 29 המועמדים (!) שלא הבטיח שינוי עמוק למערכת הבריאות האמריקאית, ונמנע באופן ברור מתמיכה בהרחבת תוכנית מדיקייר לכלל האוכלוסייה. ואז ביידן ניצח, ובאופן יחסית מונומנטלי. ברגע שכל התותחים כוונו למקום הנכון, הקרב בעצם לא היה כל כך קרוב אפילו. המפלגה החליטה.

ברני סנדרס במהלך הקמפייןצילום: BRITTAINY NEWMAN / NYT

הדבר מהווה אתגר גדול, אם לא מכת מוות, לתיאוריית השינוי של השמאל האמריקאי, שלפיה הדרך הנכונה לנסות להשפיע היא דרך מעורבות פוליטית במפלגה הדמוקרטית. המפלגה הדמוקרטית דחתה את הקמפיין של סנדרס כמו חפץ זר, והפעילה את כל מנגנוניה (החשובים בהם הם כנראה כלי תקשורת שידידותיים לממסד המפלגתי) על מנת לסכל אותו - מבצע שאותו ניתן להכתיר כהצלחה כבירה. 

תומכי סנדרס הבולטים נמצאים כעת במדבר פוליטי, והם מודעים לזה (יש מארגנים בולטים, ואני יודע את זה כי אני עוקב אחרי פודקאסטים, שעובדים בסופרמרקט). נראה כי הקונצנזוס בקרבם הוא שהשקעת אנרגיות עצומות בניסיון דומה נוסף היא רעיון רע. השאלה כיצד נכון עבורם להשקיע אנרגיות פוליטיות בשלב זה נותרה בשלב זה ללא מענה. 

בצד המנצחים, אישים בכירים מעברה של המפלגה, כמו היועץ הבכיר של ממשל אובמה, לארי סאמרס, מסבירים בימים אלה בתקשורת מדוע עדיף לא לתת לאזרחי המדינה סיוע כספי על רקע משבר הקורונה - וזאת לאחר שהממשל הפיל טריליוני דולרים בחודשים האחרונים ישירות לתוך הכיסים העמוקים ביותר באמריקה, ללא כל התנגדות מצד אף אחד. הניסיון של סנדרס להפעיל לחץ כדי לחייב את הקונגרס להעניק לאמריקאים סיוע, דרך עיכוב חוק מימון מערכת הביטחון, נחל כישלון מהדהד.

מבית המשפט לא תבוא הישועה

המכה הגדולה הנוספת על ראשו של השמאל האמריקאי, מותה של השופטת גינסבורג ומינויה של השופטת איימי קומי ברט במקומה, סותמת את הגולל על אפיק מרכזי נוסף לקידום מדיניות פרוגרסיבית: בתי המשפט. יש לזכור כי הישגי המדיניות הגדולים של השמאל האמריקאי בעשורים האחרונים, שהבולט בהם הוא ניצחון המאבק למען זכויות הקהילה הגאה, לא הגיעו בסופה של חקיקה פדרלית, אלא בסופו של מאבק משפטי שהסתמך על ניצחונות פוליטיים ברמת המדינות.

זה לא נראה כמו אפיק שסביר לנסות לפעול בו בשנים הקרובות, וייתכן שהוא יישאר חסום במשך עשורים. הסיבה לכך פשוטה: שופטים שמרנים נוטים לפרוש כשהמערך הפוליטי יכול להחליף אותם בשופטים שמרנים אחרים. ביידר-גינסבורג, לעומת זאת, בחרה לא לפרוש ב-2014 כשניתן היה להבטיח שתוחלף בשופט או שופטת שחולקים את השקפת עולמה, ומתה תחת נשיא רפובליקאי. במפתיע, הרפובליקאים התעלמו ממשאלתה על ערש דווי כי תוחלף על ידי הנשיא הבא; ולא שעו להפצרות לנהוג בהגינות ולהימנע ממינוי מחליף. כתוצאה, גם אם השמאל יצליח, איכשהו, בעזרת נס או מעשה כישוף, לדלג מעל המשוכות האלקטורליות ולזכות בשלטון - בית המשפט השמרני יוכל לבטל את הישגיו. 

כך, הנה סיכום של 2020 בראי הפעילות הפוליטית הפרוגרסיבית בואכה סוציאל-דמוקרטית בארה"ב: אפיק ההפגנות בעל השפעה תודעתית בלבד, זמנית במהותה; האפיק האלקטורלי חסום; והאפיק המשפטי נמצא בטריטוריה עוינת למשך תקופת זמן לא ידועה אך בעיקרון בלתי מוגבלת. אם אנחנו מחפשים דובדבן לקצפת הזאת, ניתן לציין כי חקיקה שפוגעת במעמד עובדי "כלכלת החלטורה" עברה ברוב גדול במדינת קליפורניה, כך שגם כוחן של התארגנויות עובדים ספג מהלומה. נראה כי הדרך היחידה לאנשהו, מבחינת השמאל האמריקאי, עוברת דרך יצירת משהו חדש לגמרי.

אביתר פרל

אביתר פרל | סוריאל פוליטיק

מתפרנס כראש דסק ב-TheMarker ועוקב אחרי חדשות טראמפ בהיקף של שליש משרה מאז 2015. הבלוג יתמקד בדינמיקה בין המרכז לקצוות הפוליטיים בארה"ב, כי חבר'ה לא יודע אם שמתם לב אבל כל המערך הסימבולי מתרסק ובהצלחה לכולנו

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker