טראמפ גמור הפעם?! כנראה שלא - כי השמאל האמריקאי עסוק בשעועית

הנרטיב הפוליטי בארה"ב נהפך עמוס ומדכא באופן שהשמאל האמריקאי לא מצליח להתמודד אתו. השיח ברשתות החברתיות ועובר בפראות מנושא לנושא, במחזורים של שלושה-ארבעה ימים כל פעם – וכולם מתנהגים כאילו באמת מדובר בדבר הכי משמעותי באותו רגע

אביתר פרל
אביתר פרל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דונלד טראמפ בבית הלבן
דונלד טראמפ בבית הלבןצילום: Alex Brandon/אי־פי

ובכן בהחלט נראה כאילו טראמפ גמור הפעם! ההפגנות ברחבי ארה"ב קיבלו זריקת עידוד מהמדיניות הפדרלית החדשה של חטיפת מפגינים מהרחוב לתוך כלי רכב לא מסומנים; והכישלון של האימפריה האמריקאית להתמודד עם התפרצות נגיף הקורונה מרסק כלכלית את הכלכלה האמריקאית ומשפיל את אזרחי ארה"ב על בימת העולם. הסקרים, בהתאם, חוזים לנשיא המכהן תבוסה צורבת בבחירות הכלליות.

אם הטון לא הסגיר זאת, אני לאו דווקא מסכים עם התפישה הרווחת שלפיה סביר להניח שג’ו ביידן יחליף את טראמפ בבית הלבן ב-2021. האם נראה כרגע כאילו סיכוייו של טראמפ לנצח בבחירות קלושים? נראה שכן, אך יש כמה סיבות לערער על ההנחה הרווחת שלפיה טראמפ בדרכו החוצה מהבית הלבן.

ראשית, לא סביר בשלב זה לבסס טיעונים על מה נראה לנו סביר. משמעות המלה לא השתנתה מאז 2016, ועל כן היא חסרת תועלת עבורנו. לפי כל המדדים שמצביעים על כישלון בבחירות 2020, טראמפ לא היה אמור להיבחר ב-2016. ברמה האישית, אני לעולם לא ארגיש תחושת ביטחון מלאה לגבי תוצאה פוליטית כלשהי, אולי לגבי משהו בכלל, כפי שהרגשתי לגבי חוסר היכולת של טראמפ להיבחר בפעם הראשונה.

בחירתו של כוכב תוכנית ריאליטי נטול ניסיון פוליטי או ציבורי כלשהו לתפקיד המועמד מטעם המפלגה הרפובליקאית, לא כל שכן לתפקיד נשיא המעצמה שמה ארה"ב, הפרה חוקי פיזיקה של המערכת הפוליטית האמריקאית – שאכן מתפוררת מאז לחלקיקים. העובדה שהנשיא המדובר הוא לא אחר מכוכב הצהובונים ואיש העסקים הנכלולי דונלד טראמפ, שקיים בתודעה האמריקאית כקריקטורה מאז שנות ה-80; שמילולית היה הנשיא בבדיחה של הסימפסונס; שלא נלקח ברצינות בשום שלב, לרגע, ממש עד הכרזתו כאיש החשוב ביותר בעולם - הפכה את בחירתו לאבסורדית ממש.

אני לא חושב שאפשר להשתמש באותם כלים שלפיהם לא היה לו סיכוי להיבחר מלכתחילה כדי להסביר מדוע בלתי אפשרי שייבחר ב-2020. בהחלט נראה כי תושבי הפרברים בארה"ב – ההפכפכים ביצירי האל,  שלמעשה מכריעים את תוצאות הבחירות בעשורים האחרונים – נוטים נגדו בשלב זה של הקמפיין, אך ברמת הנרטיב זה אולי לא גרוע עבורו להיות אנדרדוג לפני הוועידות המפלגתיות. זה עבד בפעם הקודמת, ויש עוד זמן על השעון (כמו כן השעון נמס מעל מדבר).

התמדתו של הזיכרון. דאלי, 1931

שעועית בראש החדשות

סיבה נוספת לחשש (או התרגשות) מהרעיון של כהונה נוספת של טראמפ היא שהמועמד שניצב מול טראמפ הוא ג'ו ביידן, וביידן עלול אשכרה ליפול על הרצפה בזמן עימות או משהו כזה. הנסיבות שאינן מיטיבות עם אירועים פומביים גדולים הן ברכה עצומה לקמפיין הדמוקרטי 2020; כמו גם היעדר כל קשר מצד ביידן לגורמים רדיקליים כלשהם שאינם הסנאטור ברני סדנרס (וגם הוא לא בדיוק שורף תחנות משטרה בימינו)

עם זאת, יש להניח כי בסופו של דבר סגן הנשיא של אובמה יצטרך לדבר בלי טלפרומפטר במשך יותר מרבע שעה רצוף, ואת זה הוא לא עשה כבר זמן מה. בינתיים, מועמדותו יוצאת דופן בהיעדר ההתלהבות שהיא יוצרת בציבור. זו היתה בעיה גם אם מגפה משתוללת לא היתה הופכת את הליך ההצבעה למסכן חיים.

למעשה, קיימת לדעתי "הנחת עבודה" אופטימית באופן לא מבוסס שלפיה הבחירות בארה"ב בכלל יתקיימו כסדרן, ובסופן שני הצדדים יסכימו על מידת הלגיטימיות שלהן - למרות המגפה שמחייבת שינויים לשיטות ההצבעה; והעובדה שלפי כל הידוע לנו טראמפ מילולית לא מסוגל להודות בתבוסה.

כבר באמצע מאי, חתנו ויועצו הבכיר של טראמפ, ג’ראד קושנר, אמר כי ייתכן שהבחירות לא יתקיימו במועדן. בתגובה לסערה הקטנה שיצרו הדברים, טראמפ הודיע כי הבחירות יתקיימו במועד שקבוע בחוקה, אך גם הודיע כי הוא רואה בקולות שהוטלו דרך הדואר לא לגיטימיים. ב-22 ביוני, טראמפ צייץ (באותיות גדולות) "הבחירות הגנובות של 2020: מיליוני קולות הצבעה דרך הדואר יודפסו על ידי מדינות זרות, ואחרים. זה יהיה הסקנדל של ימינו!" הוא מזכיר את הנושא מדי פעם מאז. קשה לומר שמוקדשת לעניין תשומת לב ציבורית הולמת.

ג'ארד קושנר בוושינגטוןצילום: Patrick Semansky/אי־פי

ייתכן שזה נובע מכך שהנרטיב הפוליטי בארה"ב נהפך עמוס ומדכא באופן שהשמאל האמריקאי לא מצליח להתמודד אתו. השיח ברשתות החברתיות ובכלי תקשורת מרכזיים עובר בפראות מנושא לנושא, במחזורים של שלושה-ארבעה ימים כל פעם – וכולם, ממש כולם, מתנהגים באותו סייקל כאילו באמת מדובר בדבר הכי משמעותי באותו רגע. כמה ימים לאחר מכן אף אחד כבר לא מדבר על הדבר הזה. אנשים מודעים לכך שהוא עדיין קיים, אך כולם עוסקים, במידת דחיפות זהה, באיזה סיפור אחר. הם אשכרה הפסיקו לדבר על הקורונה לאיזה חודש וחצי.

חלק מהסיפורים אכן חשובים או מזעזעים, אך אין שום מדרג או היגיון באופן שבו ההמונים ברשת נעים מאחד לשני – הכל תמיד הכי בהול וקריטי ברגע זה. זה עובד כשמדברים על אלימות רצחנית וגלויה של המשטר כלפי מיעוטים, אבל במשך שלושת הימים האחרונים חלק ניכר מהשיח הפוליטי עסק בכך שטראמפ נתן את חסותו למותג שעועית (מהעמוד הראשי של מדור פוליטיקה של אתר "ניו יורק טיימס" בשעת כתיבת שורות אלה: "איך קניית שעועית נהפכה להצהרה פוליטית". כותרת משנה: "החרם והחרם-הנגדי ל[מותג השעועית] גויה מגיע על רקע ניסיונות המפלגות הגדולות לעורר מצביעים היספניים לפני בחירות 2020").

להפוך את הטלוויזיה למשעממת שוב

כך תיארה את המצב מנחת הפודקאסט השמלאני "טרו-אנון", שנוסד בעקבות מעצרו של ג’פרי אפסטין ועוסק בקונספירציות מנקודת מבט אנטי-קפיטליסטית ואנטי-אימפריאליסטית: "הדבר שהורג אותי זה איך שהמדיה קופצת מסיפור לסיפור - במה שמאט טאיבי הגדיר באופן מבריק כסדרה של התקפי מאניה מוסריים, אבל תמיד באותה רמה של קנאות. לפני התוכנית אני ו[המנחה השני] ישבנו והיינו כזה… שיואו, אתה זוכר את סקרמוצ’י? שיואו, אתה זוכר את גרטה? הסיפורים האלה מגיעים כחלק משושלת ארוכה, ההתחלות והעצירות האלה, הפאניקות האלה – אלה לא באגים במערכת, אלה פיצ'רים".

כמו כל מה שמתרחש בארה"ב בשנים האחרונות, המצב המתואר מזכיר את זה שמוצג בספר "שום דבר לא אמיתי והכל אפשרי" של העיתונאי הבריטי-רוסי פיטר פומרנצב, שיצא לאור ב-2014 ומתגשם מאז. ב-2017 כתבתי על הספר כך: "פומרנצב מציג את הממשל ברוסיה של פוטין כזן חדש של שלטון אוטוריטרי פוסט-מודרני, בעל מאפיינים עדינים יותר מאלה שנפוצו במאה ה-20… לפיו, המטרה אינה לסחוף אנשים אחרי תנועה או אידיאולוגיה ספציפית, אלא למלא את השיח בכל כך הרבה נרטיבים אפשריים ושקרים חסרי בושה, שלא יהיה ניתן להתמקד בשום דבר או לגבש אופוזיציה ציבורית קוהרנטית… לפי פומרנצב, הקרמלין החדש 'לעולם לא יעשה את הטעות שעשה הממסד הסובייטי הישן: הוא לעולם לא יאפשר לטלוויזיה להיהפך למשעממת'".

התיאור הזה רלוונטי בין השאר כי "להפוך את הטלוויזיה למשעממת שוב" זה פחות או יותר סלוגן הבחירות הלא רשמי של ביידן. זו גם משאת לב אמיתית של חלקים נרחבים בציבור האמריקאי, שרוצים יותר מכל דבר אחר לחזור לנורמליות של "עידן אובמה".

בהתחשב בכך שהם ממשיכים להשתתף בדיון המסוחרר, ההיסטרי והלא אפקטיבי במהותו שמעצבים כלי התקשורת בארה"ב – אותם כלי תקשורת שריסקו את מועמדותו של סנדרס, שבעיקר רצה לתת לציבור ביטוח בריאות - ייתכן שהרצון של הציבור האמריקאי לחזור למצב עניינים "נורמלי" דומה לזה של מכור שרוצה להפסיק להשתמש בסמים, ומדמיין לעצמו שהדבר יפתור את כל צרותיו. כאילו, אם הוא גם מטומטם מספיק כדי לקחת עצות לגבי מכוני גמילה מהדילר.

ביידן באירוע בחירות בדלאוורצילום: Patrick Semansky/אי־פי
אביתר פרל

אביתר פרל | סוריאל פוליטיק

מתפרנס כראש דסק ב-TheMarker ועוקב אחרי חדשות טראמפ בהיקף של שליש משרה מאז 2015. הבלוג יתמקד בדינמיקה בין המרכז לקצוות הפוליטיים בארה"ב, כי חבר'ה לא יודע אם שמתם לב אבל כל המערך הסימבולי מתרסק ובהצלחה לכולנו

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker