הסכסוך ופתרונו - ארז צדוק - הבלוג של ארז צדוק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הסכסוך ופתרונו

לרוב הסכסוכים יש שני צדדים – צד אידיאולוגי וצד פרקטי. מהו הצד האידיאולוגי ומה הפרקטי? מה אפשר לעשות ומה אי אפשר? מה אנחנו צריכים לעשות בתוך כל זה ואיך הכלכלה קשורה לעניין? כל זאת בטור הכלכלי הכי פוליטי שכתבתי עד כה.

17תגובות

הקדמה

בעקבות טורים שכתבתי פה, הן על הוגנות בעסקים ובהשקעות והן על התעשייה הישראלית ביהודה ושומרון, נשאלתי לא מעט על עמדתי בנושא הסכסוך הישראלי-פלשתיני. לאחרונה עסקתי ואני עוסק בכך לא מעט, בין אם בהרצאות שהעברתי נגד החרם על ישראל באוניברסיטאות בארה"ב, בין אם במפגשים עם דיפלומטים זרים ובין אם בקרן שאני מקים בימים אלו, שתשקיע בחברות ומפעלים ביהודה ושומרון.

כל מה שצריך לדעת על קריירה בהייטק
כנסו למתחם

העיסוק בנושא חידד אצלי לא מעט תובנות. הקרבה לחברים מהשמאל וגם מימין, עובדת היותי חבר במועצה הציבורית של מכון ערבה מצד אחד, ותושב אלקנה מצד שני, סייעו לחדד את הראייה הגיאו-פוליטית. הערפל שהיה התפזר והדעה גובשה, גם במהלך התקופה האחרונה. לטובת אלו שקוראים אותי ומתעניינים בדבריי, כתבתי את המסמך הזה, אבל גם לטובתי. העלאת דברים על הכתב מסדרת את המחשבות במקרים רבים. אז הנה המסמך שלי על הסכסוך ופתרונו.

מוזמנים כרגיל להגיב. כמנהגנו, רק תגובות ענייניות וראויות יפורסמו.

בין אידיאולוגיה ופרקטיקה

לרוב הסכסוכים יש שני צדדים – צד אידיאולוגי וצד פרקטי. אתחיל מהצד האידיאולוגי, או בלשון ישירה יותר – מי צודק. כיהודי מאמין, אני מאמין שארץ הזאת שייכת לנו. זה הרי אלמנט מאוד בסיסי ביהדות. לכן אידיאולוגית, אין כיבוש. אנחנו לא כובשים. זו ארצנו וזו אמונתנו.

אתנו בארץ הזאת חי עוד צד, וגם הוא חושב שהארץ שלו. לא משנה למה איך וכמה, זה מה שהם חושבים וכנראה חלקם הגדול גם מאמינים. וזה לא משנה אם הם עם ומתי הם נולדו כעם והאם יש כזה דבר 'עם פלשתיני' או לא. על הכדור שלנו חיים מגוון קבוצות אנשים שלא הוגדרו כ-'עמים' לפני עשרות שנים ונולדו כתוצאה ממלחמות או זרמים גיאו-פוליטיים והם עמים מוכרים ומקובלים בעולם. אז אני לא מתווכח עם הפלשתינים על ההיסטוריה. אני יודע שאני צודק ושהארץ הזאת שלי, אבל מבין שיש גם צד שני וגם הוא טוען לבעלות ומאמין שהארץ הזאת שייכת לו. אני גם מודע לעובדה שאנשים נעקרו מבתיהם וזה לא משנה להם אם זה אירע כתוצאה ממלחמה שמנהיגיהם פתחו או לא. אלה העובדות ויש כאן שני צדדים.

האם אפשר להכניס לכאן את החלטות האו"ם? את מה שה-'עולם' אומר? מבחינתי התשובה שלילית. דוד בן-גוריון כינה ב-1955 את הארגון 'או"ם-שמום', ואז הארגון עדיין לא האשים אותנו בכל הרעות החולות של העולם הזה, תוך שהוא מייצר בצביעות נוראית אינספור גינויים הזויים לישראל ומניח לרצח עם במדינות כמו סוריה ואחרות, להפרת זכויות אדם במדינות כמו סין, רוסיה ועוד מדינות רבות שמייצרות עוולות גדולות וחמורות. אז האו"ם והעולם צריכים להיות חלק מהשיקולים הפרקטיים, אבל אין לראות בהם את הסיבה האידיאולוגית להתנהלות כזו או אחרת שלנו.

אז אידיאולוגית אנחנו במבוי סתום, ואיש מן הסתם לא מופתע, אבל זה עוזר לנו לפחות להגדיר דבר אחד. מבחינתנו, עבורנו, אנחנו לא כובשים. זו הארץ שלנו. כנראה שהטרגדיה של הארץ הזאת היא שכל צד, מבחינתו, צודק. אידיאולוגית אני מייצג כמובן את הצד שלי. עכשיו לאחר הניתוח האידיאולוגי הזה, נעבור לצד הפרקטי.

זכויות אזרח ושטחי A, B, C (הפתרון האידיאולוגי)

בשלב הזה יבואו אנשים ויגידו "אבל לא מדובר רק על שטח אדמה שנמצא תחת כיבוש. מדובר בבני-אדם תחת כיבוש. באנשים שאין להם זכויות אזרח מלאות. אז או שתתן להם מדינה שלהם, או שתתן להם את מלוא הזכויות במדינת ישראל, כולל זכויות הצבעה, אבל אתה לא יכול להשאיר אנשים ללא זכויות."

הטענה הזו, אותה אני שומע הרבה, היא בעיניי לא טענה אמיתית, כי הטוענים אותה לא באמת מעדיפים שמדינת ישראל תספח את השטחים ותיתן זכויות הצבעה לתושביהם הערבים, אבל נניח לזה רגע. נראה כי זה מקום טוב לדבר על הפתרון האידיאולוגי.

בפועל מי שמסתובב ביהודה ושומרון רואה שהפלשתינים נהנים כיום מתנאי מדינה, למעט אלמנטים של צבא וגבולות פתוחים. אגב גם רוב המצדדים בהסדר מדיני מסכימים שיהיו מגבלות על כוח צבאי ועל גבולות פתוחים ללא פיקוח ושליטה בינלאומית. דגל? יש. חופש תנועה בכל שטחי A, B ו-C? יש, למעט כניסה ליישובים היהודיים. נציגות באו"ם? יש. שגרירויות במדינות שונות? יש. מוסדות שלטון פלשתיניים? יש. בחירות? יש. משטרה וכוחות ביטחון? יש. בורסה? יש. מערכות שלטון מקומי? יש. בפועל יש לפלשתינים 90% מדינה, רובה כמעט ככולה מתרכזת בשטחי A ו-B.

אז הפתרון האידיאולוגי שלי, תחת ההנחה שאידיאולוגית אין כיבוש והארץ הזאת היא שלנו, הוא לתת לפלשתינים מדינה בשטחי A ו-B ולספח את שטח C למדינת ישראל. במקרה כזה 60 אלף הפלשתינים שנמצאים בשטח C יוכלו לבחור בין אזרחות ישראלית לבין אזרחות פלשתינית. מדינת ישראל תוכל להכיל אותם במידה ויבחרו באזרחות ישראלית. שאר הפלשתינים בשטחי A ו-B ייבחרו את נציגיהם במדינה פלשתינית מפורזת שתקום בשטחי A, B וברצועת עזה. ההבדל בין אוטונומיה מלאה במקרה כזה או בין מדינה מפורזת עם הגבלות ביטחוניות הוא סמנטי. העניין המשמעותי העיקרי הוא סוג ואפיון המגבלות בפועל.

האם הפתרון האידיאולוגי ישים מבחינה פרקטית? התשובה היא לא. זאת גם הסיבה (בין השאר) שהוא לא מיושם על ידי ממשלות הימין. הוא לא פרקטי כי אנחנו צריכים להתחשב בעולם. כי או"ם שמום זה גם עד גבול מסוים. אז מה עושים? בואו נמשיך.

הגדרת האויב

הגדרת האויב חשובה, על אף ששלום כידוע, עושים עם אויבים. אינני מגדיר את הערבים ככלל ואת הפלשתינים בפרט כאויבי. הגדרת אויבי מוגבלת לאלו שרוצים ברעתי. יותר מכך, לאלו שרוצים במותי. המחבלים הם אויבי. תומכיהם והמסייעים להם והמעודדים אותם הם אויבי. בשל כך, אנשי החמאס הם אויבי וגם ראשי הרשות הפלשתינית הם אויבי (ראה פסקת 'הרשות הפלשתינית').

הערבים או הפלשתינים ככלל אינם מוגדרים על ידי כאויבי, משום שלדעתי חלק גדול מהם אינם פועלים להרע לי אלא רוצים לחיות, ואם אפשר אז גם לחיות טוב. אם פלשתיני כמו באסם עיד מדבר שנים רבות נגד הרשות הפלשתינית ובעד ישראל וחי בקרב הפלשתינים ביריחו עם משפחתו וילדיו ללא פגע, זה רק משום שהוא איננו היחיד שחושב כך. זה רק בגלל ששכניו ומכריו ואנשי עירו חושבים כמוהו. זו רק דוגמא אחת. יש עוד רבות. גם כיום ישנם יחסי שכנות טובים בין כפרים פלשתינים להתנחלויות ובין פלשתינים למתנחלים. כל כך טובים, שאני לא בטוח שאני יכול לפרסם פה את כל מה שאני יודע, אבל אני כן יודע שיש פלשתינים רבים שרק רוצים לחיות טוב, וזה כולל לחיות אתנו בשלום. הרב פרומן ז"ל שהיה חביב על רבים מהפלשתינים, אמר שההתנחלויות הן האצבעות של היד המושטת לשלום. האמירה הזאת תישמע הזויה למי שלא ראה יחסי שכנות טובים כאלו, יחסי שכנות שאין בהם אדנות, צביעות או ציניות, אלא ידידות אמיתית. יש ויכול להיות גם בעתיד, ובאופן שילך ויגבר. בכל זאת, לאן הרוב הפלשתיני נוטה? איש לא יודע. אין באמת סקרים אובייקטיביים.

ישנם אנשים שמצביעים על בחירת החמאס כהוכחה לכך שרוב מוחלט של הפלשתינים חושב כמו החמאס. אותם אנשים גם טוענים שאנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. סתירה מעניינת. האם הישראלים שמצביעים על בחירת החמאס כהוכחה כלשהי, מאמינים באמת שהחמאס נבחר על פי רוב דמוקרטי, בלי זיופים ורמאויות, בלי איומים והפחדות וכו'? ברור שלא. ראינו בצוק איתן מה קרה לתושבי הרצועה שיצאו להפגין את מורת רוחם נגד פעילות החמאס. תוחלת החיים שלהם לא עלתה על הזמן שלקח לאנשי החמאס להגיע אליהם.

אבל האויב קיים והאויב שלנו שכולל גם את החמאס וגם את ראשי הרשות הפלשתינית, הוא זה ששולט באוכלוסיה הפלשתינית ובמעשיהם, ולא ההיפך. ולכך חשוב להתייחס. נכון, שלום עושים (כשאפשר) עם אויבים, אבל חשוב גם להגדיר מיהו האויב ובעיקר מי לא.

להקשיב להם

אחת הבעיות של גישת השמאל, לעניות דעתי, היא שהם לא מקשיבים לצד השני. תקשיבו לחמאס. הם מדברים ואומרים מה הם חושבים ורוצים באמת. תקשיבו גם לבכירי הרשות הפלשתינית שלא שינו כלום מתורת ערפאת. תקשיבו להם. תשמעו מה הם באמת רוצים להשיג. אל תתעלמו מדבריהם. שמעתי למשל ראיון עם זהבה גלאון לפני הבחירות האחרונות. כל מה שהיה לה להציע זה משקפיים ורודים. לא תוכנית, לא פרטים, רק משקפיים ורודים. להקשיב לצד השני זה להיות ריאליים. משקפיים ורודים זה לאגדות, לפנטזיות.

שוב, אני חושב שחלק ניכר מהפלשתינים בסך הכל רוצים לחיות, ואם אפשר לחיות טוב עם פרנסה טובה, עוד יותר טוב. הבעיה היא שהם לא אלו שקובעים. למה הפלשתינים לא קמים נגד החמאס או נגד הרשות הפלשתינית? כי הם רוצים לחיות. מאוד פשוט.

אז מי שקובע אלו החמאס, הרשות הפלשתינית וארגוני הטרור ששולטים בשטח. צריך להבין שהם לא רוצים אותנו בישראל. נקודה. הם רוצים את חיפה ואת יפו ולמעשה את כל הארץ והם לא מסתירים את זה. צריך רק להקשיב להם.

ניהול סיכונים

בני גנץ, אדם ורמטכ"ל מוערך, אומר שאנחנו חייבים לנסות שלום ואם הניסיון לא יצלח, 'נשלוף את החרב מנדנה'. נשלוף את החרב הוא מושג כמעט רומנטי. אנחנו יכולים לדמיין אביר על סוס לבן שולף חרב כדי להגן על אהובתו, או את שלושת המוסקטרים שולפים את חרבותיהם לקרב אלגנטי בבגדים הדורים ונוצות בכובעים משולשים. לא, זה לא המצב בשכונה המשוגעת שלנו.

נניח שננסה שלום. נניח גם שהצלחנו להגיע הסדר כלשהו, למרות שניסינו לא מעט פעמים וכולנו מכירים את מורכבות הדברים. אנחנו גם יודעים מה קורה כשלא מצליחים ומתאכזבים. האכזבה מביאה איתה כעס ותסכול ועוד מלחמה. אבל נניח שהצלחנו להגיע להסדר. רק נניח. מהר מאוד החמאס ישתלט על יהודה ושומרון, בדיוק כפי שהשתלט על רצועת עזה, בין אם באמצעות בחירות 'דמוקרטיות' מהולות ברמאות, אלימות וכל דבר חוץ מדמוקרטיה, או בהפיכה צבאית נטו, שעדיין לא התרחשה ביהודה ושומרון רק משום שכוחות הביטחון שלנו שומרים על אבו-מאזן. אז אנחנו מדברים על תסמונת עזה, כשהפעם המצב אחר. הפעם הם קיבלו כל מה שיכלו לקבל בדרך של הסכמים. האם החמאס יסתפק בכך ויוותר על החלום הפלשתיני למדינה בכל שטח ישראל? האם ארגוני הסירוב יסתפקו בכך? הפלגים הקיצוניים? אלו שטרם נכנסו לשטחים וייכנסו לאחר ההסכם? וכשאנחנו בוחנים את השאלות הללו, בואו לא נשכח מה קרה במצרים, בלוב, מה קורה בתימן עכשיו וכמובן מה קורה בסוריה. האם נוכל להסכין, כמדינה, לחיות תחת איום רקטי עם 5 שניות התראה על הערים הגדולות בישראל? איום שימומש בטפטופים 'קלים' כאשר העולם דורש מאיתנו 'תגובה מידתית'? ועוד לא דיברתי מילה על נתב"ג ועל העובדה ששערי הכניסה והיציאה מהארץ יהיו תלויים לחלוטין ברצון החמאס והפלגים הקיצוניים, שלא לדבר על בטיחות המטוסים והטיסות.

אז במקרה כזה, במידה ונחליט שמדינה איננה יכולה לחיות כך, מה המשמעות של 'לשלוף את החרב מנדנה' כדי להפסיק ירי של כל מיני פלגים קיצוניים שנמצאים כבר בקרב הפלשתינים, ומי יודע מי עוד ייכנס לשטחים כשלא נהיה שם? או אפילו ירי של החמאס עצמו? של הממשל הפלשתיני, בין אם יודה בכך או לא? מה המשמעות של להיכנס שוב לשטחים במטרה להפסיק את טפטופי הירי על הערים הגדולות בישראל? וזאת אחרי שארגוני ההתנגדות השונים כבר התבצרו ביהודה ושומרון? כניסה לשטחי יהודה ושומרון זה לא כניסה לרצועה. על מה אנחנו מדברים? מאות חיילים הרוגים כי צריך להיכנס באופן מוסרי? כמה, קצת או הרבה מאות? או אלטרנטיבה של אלפי פלשתינים הרוגים כי צריך 'לשטח' כפרים כדי להקטין את הפגיעה בחיילינו? כמה אלפים? שליפת חרב מנדנה פתאום נשמע מושג תלוש מהמציאות, וזה עוד לפני שחשבנו על המשמעויות האחרות של מהלך כזה. לא רק מה העולם יגיד. מה יעשו מדינות ערב שסביבנו? אולי הם לא ירצו להתערב, אך האם יוכלו להרשות לעצמם אי התערבות? האם הדעת הקהל המקומית לא תאיים בהפיכה אם לא תהיה מעורבות צבאית? ומה רוסיה תעשה? והעולם? אהה. לא פשוט כלל, נכון?

תגידו שהתסריט מוגזם? אולי. אבל התסריט הזה הוא בהחלט אפשרי. נכון, לא בטוח שהוא יתקיים, אבל בכל תוכנית אסטרטגית כשעושים ניהול סיכונים, חושבים על המקרים הקשים יותר, על התממשות הסיכון, וזה עוד ממש לא התסריט הבעייתי ביותר. רוצים לקחת את הסיכון? חושבים שהוא שווה את הניסיון? אגב גם אם תגידו כן, סיכון כל כך משמעותי ונורא, בוודאי תרצו להקטין, לא? האם אפשר להקטין? בוודאי שכן.

צריך לומר זאת במפורש – כרגע אנחנו לא מוכנים לתהליך שבו אנחנו לוקחים סיכון כלשהו, פשוט מכיוון שלא עשינו דבר כדי למזער את הסיכונים, מחוץ למוכנות מערכת הביטחון, שהיא כמובן תותיר אותנו עם הדילמות שהוצגו כאן.

אז לפני שניגשים לקחת סיכון כלשהו, חייבים להקטין אותו ככל האפשר, כי הסיכונים שלנו נספרים בחיי אדם, והמספרים לצערנו גדולים מאוד, גדולים מנשוא. אז איך מקטינים את הסיכון הספציפי הזה? מצד אחד ע"י החלשת הפן השלילי ומצד שני ע"י חיזוק הפן החיובי.

הפן השלילי – הרשות הפלשתינית

הרשות הפלשתינית היום עושה כל שביכולתה כדי לקיים מצב בו לא ניתן יהיה להגיע להסדר. היא גם עושה כל שביכולתה כדי למנוע מהפלשתינים חיים טובים ונוחים.

ברחבי יהודה ושומרון פועלים אזורי תעשייה ישראליים ומפעלים שמעסיקים עשרות אלפי פלשתינים ומספקים באופן ישיר ועקיף מקור פרנסה לקרוב לחצי מיליון פלשתינים. הרשות הפלשתינית מנסה להחרים את המפעלים הישראליים ואת תוצרתם ואף ניסתה לאסור על הפלשתינים לעבוד במפעלים אלו, כל זאת כאשר היא איננה מעודדת יצירת מקומות עבודה אלטרנטיביים בשוק הפרטי. למעשה הרשות הפלשתינית פועלת למען התאבדות כלכלית של הפלשתינים, וכמובן טוב שהיא נכשלת בכך. בהקשר הזה ניתן להזכיר את אזור תעשיה ארז שהיה צמוד לרצועת עזה ונסגר לאחר ירי יומיומי של החמאס לעברו. כ-4,000 עובדים פלשתינים שהרוויחו פי 6 או 7 מחבריהם ברצועה, איבדו את מקור פרנסתם. ברצועת עזה שבה שיעור האבטלה נושק ל-50%, מדובר במכת מוות לכלכלה ולמקור לחמם של האנשים. החמאס ידע את זה וביצע את הירי עד שאחרון המפעלים עזב את האזור. לשלטון הפלשתיני, בין אם זה החמאס או הרשות הפלשתינית, אין עניין בפלשתינים שבעים ומאושרים. הם צריכים את הפלשתינים עניים ורעבים, הם צריכים אנשים שרע להם. אנשים כאלה, בתוספת הסתה ראויה, שווה פיגועים. הרבה פיגועים. שווה כל דבר חוץ מרצון לשלום, חוץ מרצון לשמור על הקיים. וזו מטרתם.

הרשות הפלשתינית מעודדת באופן פעיל טרור נגד גברים, נשים וילדים. הרשות הפלשתינית משלמת סכומי כסף משמעותיים למשפחות מחבלים, קוראת על שמם ככרות ורחובות ומסיתה לטרור באמצעי התקשורת העומדים לרשותה, 24 שעות ביממה.

הרשות הפלשתינית במעשיה הפכה את עצמה לאויבת מדינת ישראל, אולם גם לאויבת הפלשתינים עצמם. צריך לקחת את זה בחשבון גם בהקשר של הסדר מדיני והצורך להניע צעדים חד צדדיים ללא שותף בצד השני. צריך לקחת בחשבון שגם אם אין לישראל כדאיות בהחלשת הרשות הפלשתינית, ישראל חייבת לפעול להפסקת ההסתה הפרועה של הרשות, הסתה לרצח יהודים, גברים, נשים וילדים. אפשר להפסיק את ההסתה בהסכמה או באופן חד צדדי, בוודאי לצמצם אותה מאוד משמעותית. לכך ישראל חייבת לפעול.

הפן החיובי – צמיחה כלכלית ואמון

חיזוק החיובי זה חיזוק הכלכלה המשותפת ביהודה ושומרון, הקמת מפעלים נוספים שיעסיקו יהודים וערבים יחד, מתן פרנסה למעגלים נוספים של פלשתינים וישראלים, הגדלת הצמיחה הכלכלית וכמובן הצמיחה לנפש ביהודה ושומרון והגעה למצב שבו אנשים מתקיימים בכבוד. במצב כזה אנשים מחפשים פתרונות שיש בהם פשרות כדי להמשיך את החיים הטובים, כדי שלא לאבד את מה שכבר השיגו.

צריך לבקר במפעלים הישראליים ביהודה ושומרון כדי להבין במה מדובר. אפשר לראות שם מפעלים בבעלות יהודית, בבעלות ערבית ובעלויות משותפות. גם בעלויות משותפות של ישראלים ופלשתינים. אפשר לראות ערבים ויהודים עובדים יחד ומקבלים שוויון שכר, שוויון תנאים ושוויון הזדמנויות. אפשר לראות במקרים רבים פלשתינים שמנהלים מחלקות בהם עובדים יהודים וערבים. אפשר לראות אותם יוצאים להפסקות קפה ביחד, אוכלים צהריים, חברויות שנרקמות. בארץ בה אנשים מפחדים אחד מהשני, אפשר לראות במפעלים הללו ישראלים ופלשתינים מחזיקים מקדחות, רתכות, סכינים, פטישים כבדים, מתכות חדות, ושום דבר רע לא קורה. כי כשאנשים מקבלים שוויון, שכר וכבוד, הם מכבדים חזרה. הם שומרים על מי שמכבד אותם.

מי שמאמין בהסדר מדיני, צריך להבין שהסדר כזה, אם וכאשר יושג, לא יחזיק מעמד לבדו. משוגעים רבים יהיו שם כדי להפיל אותו. כדי שהסדר עתידי יחזיק מעמד, הוא צריך שטח שיתמוך בו. השטח הזה נבנה במפעלים האלה. ועד שיהיה הסדר כלשהו, המפעלים הללו הם אלו שמביאים למעט יציבות ונורמליזציה.

כתבתי תוכנית שפונה לארה"ב ואירופה ומציעה להן לתמוך בחברות בינלאומיות שיקימו מפעלים בשטחים שיעסיקו ישראלים ופלשתינים יחד. הצגתי את התוכנית לאו"ם. היא נדחתה. ממשלת ישראל צריכה לפעול גם בכיוון הזה.

ערביי ישראל

נקודה שלכאורה לא קשורה אבל למעשה היא מאוד קשורה לעניין. רוב ערביי ישראל רואים עצמם כפלשתינים אזרחי ישראל. גם כאן אני מאמין שרוב האנשים מבקשים רק לחיות את חייהם בשקט ובכבוד. בכבוד זה אומר פרנסה טובה. נקודה. ערביי ישראל קשורים קשרי משפחה עם ערביי השטחים. הקשר הוא מורכב. יש לחלקנו ציפיות לא ריאליות מערביי ישראל. אנחנו צריכים לצפות לפחות ולעשות יותר, כדי לקרב אותם אלינו, כדי להגביר את הקשר שלהם למדינה. את הנאמנות שלהם למדינה. לא לסמליה, זה בסדר. זה לא הסמלים שלהם. אבל מבט ודיבור בגובה העיניים ודאגה לצרכיהם, יעשו פלאים במגזר הזה. ולזה צריך לדאוג במקביל.

מתקרבים לסיכום

אז הפתרון האידיאולוגי של הימין לא ישים בתקופה הזאת, את זה אנחנו יודעים, גם אם מבחינתנו הוא הפתרון הצודק. גם הפתרון של השמאל לא ישים. לא משנה עד כמה אתם חושבים שהסיכון אכן יתממש או לא, וברור שהימין מעריך שהוא יתממש בוודאות גבוהה והשמאל חושב שהסיכויים כנראה נמוכים יותר, הסיכון גדול מדי, וניהול סיכונים עדיין לא נעשה כאן. בטח לא ברמה שתאפשר את לקיחת הסיכון.

אז מה עושים? יוזמים!

ישראל צריכה ליזום מהלך של ניהול סיכונים והבאת האזור למצב שבו יהיה אפשר להגיע לפתרון, בין אם זה פתרון כזה או אחר.

מה ישראל צריכה לעשות?

ישראל צריכה לפעול להסדר ביניים עם הרשות הפלשתינית, שיכלול את הצעדים הבאים:

  1. הפסקת ההסתה ברשות הפלשתינית.
  2. שיתוף פעולה כלכלי שכולל הקמת מפעלים נוספים ביהודה ושומרון, הזמנת חברות בינלאומיות להקים מפעלים ביהודה ושומרון בעידוד אירופה וארה"ב, מיזמים כלכליים משותפים בנקודות תפר בין ישראל, שטחי A ו-B וירדן. שטחי מסחר משותפים כדוגמת אלו הפועלים בשער בנימין ובצומת גוש עציון.
  3. הוספת אשרות עבודה בישראל לעובדים פלשתינים ללא עבר ביטחוני שלילי, על חשבון פועלים זרים ממדינות רחוקות. כנגד זה לסיים את תופעת השב"חים כך שכל מי שירצה לעבוד ויעמוד בקריטריונים, יוכל לעשות זאת באופן חוקי, בכפוף כמובן לצרכי העבודה, כאשר פלשתינים מקבלים עדיפות על פועלים זרים ממדינות רחוקות.
  4. חיסול מיידי ומוחלט של בעיית הצפיפות במעברים, בין אם על ידי הרחבתם ויצירת 'מסלולים' נוספים ובין אם על ידי הקמת מעברים נוספים.
  5. לאחר הצלחת המהלך בשטחי יהודה ושומרון, בחינת המצב ברצועת עזה והאפשרות להחיות את אזור תעשייה ארז ואזור תעשייה במעבר כרם שלום, שיקלטו פועלים מהרצועה.

לאחר תקופה שבמהלכה הסדר כזה יניב פירות ויביא לצמיחה כלכלית שיעדיה ייקבעו מראש, וגם לאווירה מתאימה, יהיה אפשר לדבר על הסדר מדיני.

התוכנית הזאת לא תתקבל על ידי הרשות הפלשתינית, זה ברור. אנחנו לא תמימים. התוכנית הזאת הפוכה ממה שהרשות הפלשתינית רוצה ליצור, אבל מדינת ישראל צריכה להציב אותה כתוכנית להסדר ביניים עם יעדים כלכליים. ישראל צריכה ליזום. במידה ולאחר שהתוכנית תידחה על ידי הרשות הפלשתינית, ישראל צריכה לפעול לקיום התוכנית באופן חד צדדי. ישראל מסוגלת לבצע כל פרט ופרט בתוכנית ללא שיתוף פעלה של הרשות הפלשתינית, וזה הדבר היפה בתוכנית כזאת. באופן חד צדדי יש לתוכנית סיכוי טוב להצליח, בעיקר כיוון שרוב הפלשתינים מעוניינים בה. כן, יש כאן מיליון בעיות וקשיים, איפה אין? אבל זה הדבר הריאלי היחיד שניתן לעשות כרגע, וזה הדבר הריאלי היחיד שישראל יכולה ליזום באופן רשמי, וגם לעשות. 

אי–פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

כתבות שאולי פיספסתם

*#