כל מה שרציתם לדעת על מתווה הגז - ב-10 נקודות - ארז צדוק - הבלוג של ארז צדוק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כל מה שרציתם לדעת על מתווה הגז - ב-10 נקודות

בלי לדעת מהו המחיר ההוגן ליחידת גז והאם המתווה מתחשב בכל השיקולים הלאומיים - אין לשרים ולח"כים הכלים ויכולת לקבוע האם מתווה הגז שהגיש ראש הממשלה ראוי או לא

38תגובות

לאחר שפגשתי מצד אחד נציגים של חברות הגז ומצד שני נציגים של מתנגדי מתווה הגז, לאחר שעיינתי בדוחות כספיים של נובל אנרג'י ושל דלק, במתווה הגז, בסיכומי ועדות צמח וששינסקי, ובהערכות מוזמנות של שני הצדדים, ריכזתי את עיקרי מחלוקת 'מתווה/מונופול הגז'. שמתי בצד את נטייתי האישית כדי להפיק מסמך אובייקטיבי שמבוסס על עובדות ומסמכים רשמיים ככל האפשר. כדי שלא להכביד, ניסיתי להציג את התמונה המלאה באופן ברור, מבלי להיגרר לפרטים קטנים יותר מדי. וכן, מי שכבר קורא, למרות האורך, חשוב לקרוא עד הסוף.

1. מי התחיל ומי מצא:

כל מה שצריך לדעת על קריירה בהייטק
כנסו למתחם

את החיפושים בים התיכון יזם הגיאולוג יוסי לנגוצקי. בריטיש גז החלה את החיפושים, הצביעה על מאגר 'תמר' בסבירות של 27% ופרשה בשנת 2005. למה? יכול להיות שזה היה עניין של כדאיות כלכלית וסדרי עדיפויות, ויכול להיות שזה היה עניין גיאו-פוליטי ולחצים מצד מדינות ערב, להן קשרים מאסיביים יותר עם בריטיש גז. דלק ואבנר קיבלו את הזיכיון להמשך החיפושים מבלי שנדרשו לשלם למדינה או לבריטיש, גם לא עבור ההוצאות שבריטיש כבר הוציאה. כשנה לאחר מכן נובל אנרג'י הצטרפה לזיכיון, גם היא מבלי לשלם.

2. מה יש כיום ולמה ולמי זה מספיק:

מאגר 'תמר' פעיל ויש בו 300 BCM (מיליארד מטרים מעוקבים) גז. במאגר לוויתן, שעדיין לא החל הפיתוח שלו, יש עפ"י ההערכות 600 BCM. במאגרים כריש ותנין יש ביחד כ-60 BCM. חשוב להדגיש שיכולות להיות סטיות משמעותיות מהחישובים, גם בתמר שכבר פעיל. יש רמות סבירות שונות של כמויות שונות אבל לא נכנס לזה כאן.

כיום צריכת הגז של ישראל היא כ-8-10 BCM לשנה. ועדת צמח העריכה שצריכת הגז של ישראל תהיה 10 BCM בשנת 2015, 10.7 BCM ב-2020, 13.3 BCM ב-2025 ו-20.6 BCM בשנת 2040. הצריכה הישראלית המצטברת תהיה עפ"י צמח 417 BCM עד 2040. כלומר מאגר תמר לא יספיק לבדו לספק את צרכי הגז הטבעי של המדינה ב-25 שנים הקרובות. לפי הערכות אופטימיות שהסבירות לגביהן נמוכה יותר, ייתכן וכן.  

בשורה התחתונה, מאגרי הגז הקיימים כיום - תמר, לוויתן, כריש ותנין, אם ישמשו את צרכי הגז של ישראל ולא יופנו לייצוא, יכולים לספק את העצמאות האנרגטית של מדינת ישראל לפחות לחמישים שנים הבאות בהערכה שלי, שמסתמכת בין השאר על העובדה שצריכת הגז מטפסת משנה לשנה.

שתי הערות: (א) חברת חשמל יכולה להשתמש בכמויות גדולות יותר של גז ולא עושה את זה כרגע גם כדי שלא להיות תלויה רק בגז וגם כיוון שקיבולת הצינור היחיד שקיים מתמר כיום לא מאפשרת שימוש גבוה יותר משמעותית בגז. (ב) ביקרתי לא מזמן במפעל באשדוד. מנכ"ל המפעל משווע לגז. הצינור שמוביל גז לאשדוד נעצר 5 ק"מ מפתח המפעל שלו. כדי להשלים את הצינור הוא צריך לדבר עם שלוש רשויות כשכל אחת מפילה את האחריות על האחרות. הוא שוקל להעתיק את המפעל לטורקיה. טמטום הביורוקרטיה הורג עסקים והממשלה חייבת לפתור את הבעיה הזאת. חיבור תשתיות גז לתעשייה הוא נחוץ מאין כמוהו וצפוי לשנות את הכלכלה הישראלית. וגם להגדיל את צריכת הגז לשנה של המדינה.

3. האם דחוף לסיים את מתווה הגז? לפתח את לוויתן?

כפי שראינו בסעיף 2, מבחינת הצריכה של ישראל, אין לחץ של זמן כלל בפיתוח לוויתן. מאגר תמר (שלא לדבר על כריש ותנין) יכול לשמש את צרכי הגז של ישראל לפחות ב-15-20 השנים הקרובות. אם כך, למה רה"מ לוחץ לסיים את העניין במהירות? תשובה אפשרית מובאת בסעיף הבא.

4. ייצוא גז – טוב או לא טוב?

ישראל היא מדינה מוקפת אויבים, עם איומים לחרם כזה או אחר, ולכן עצמאות אנרגטית חשובה מאוד לישראל. שימוש מקומי בגז, במחירים סבירים (על המחיר נדבר בהמשך), יתרום להפחתת יוקר המחיה וכנראה גם לשיפור רווחיות מגזר הייצור והייצוא. מתווה הגז, עם זאת, מתיר ייצוא חלקי כבר מתמר. הייצוא הוא בדיוק הסיבה שבגינה רה"מ, שלוחץ לייצא, לוחץ גם לסיים את מתווה הגז במהירות. ולמה? אציין שלוש סיבות אבל קודם נדבר על העיקרון.

בייצוא דלק ונובל יכולות למכור כמויות גדולות יותר של גז כבר בעתיד הקרוב, בעוד שבמכירה מקומית ניתן למכור רק 10 BCM בשנה כאשר הכמויות עולות בעצלתיים מדי שנה. הרווח מייצוא יגיע כאן ועכשיו ולא בעתיד כפי שקורה במכירות מקומיות, וזה כמובן יתרון משמעותי עבור חברות הגז.

עכשיו סיבות אפשריות של רה"מ בעד ייצוא וסיום מהיר של מתווה הגז:

המדינה מקבלת הכנסות מהגז - גם מתמלוגים וגם ממסים. כל עוד הגז נמכר רק בישראל, הכנסות המדינה קטנות. במידה והגז ילך לייצוא, הכנסות המדינה תגדלנה משמעותית וכבר בטווח הקצר. בנוסף, ועדת ששינסקי קבעה תוספת מיסוי לאחר שדלק ונובל יחזירו את ההשקעה + רווח מסוים. המיסוי של ששינסקי יגיע מהר יותר אם יהיה ייצוא ושוב יגדיל את הכנסות המדינה. פוליטיקאים מכהנים רוצים להציג הישגים בטווח הקצר כדי להיבחר שוב. ייצוא יזרים לקופת המדינה מיליארדים שיופנו (אולי/כנראה/בתקווה/בשאיפה – מחק את המיותר) לחינוך, לרווחה, לתשתיות ועוד, ויספק לממשלה את היכולת להציג הישגים משמעותיים כבר לקראת הבחירות הבאות. אז יש אינטרסים פוליטיים. אבל חוץ מזה, מה טוב ונכון?

יש כאן שתי אסכולות: אחת שטוענת שצריך לייצא ועוד 20-30 שנים יהיו המצאות חדשות או גילויים חדשים וכל כלכלת העולם תשתנה וכבר לא נצטרך גז ואין טעם לדחות היום את המיליארדים הרבים שאפשר לקבל מהייצוא, תמורת עצמאות אנרגטית שאולי בכלל לא נצטרך בעוד 20-30 שנים. האסכולה השנייה טוענת שעצמאות אנרגטית שגם תועיל כלכלית חשובה יותר, בוודאי למדינה מוקפת אויבים עם בעיות גיאו-פוליטיות משמעותיות וחוסר אהדה עולמי וגם אם נקבל כסף מהייצוא, הוא לא יגיע למקומות הנכונים. מי צודק? לשיפוטכם.

שלוש הערות:

(א) זה לא סוד שיש לחץ אמריקאי חזק, גם מהרפובליקנים, על רה"מ לאישור מתווה הגז כולל הייצוא, בגלל מעורבות נובל אנרג'י. רה"מ שמסוכסך עד העצם עם הדמוקרטים בראשות הנשיא אובמה, לא יכול להרשות לעצמו סכסוך גם עם הרפובליקנים. האם רה"מ 'מקריב' את מחירי הגז ואת הייצוא כדי לזכות באהדה מהרפובליקנים ותמיכה בצעדים גיאו-פוליטיים של ישראל? או רק לזכות בתמיכה אישית בו, ברה"מ? האם האינטרסים הם לאומיים או צרים-אישיים? לשיפוטכם.

(ב) ייצוא הגז מישראל יכול להיעשות בשתי דרכים. דרך אחת היא לייצא גז בצינורות לירדן. יש כנראה הבנות בין ישראל לירדן לגבי אספקת גז, אולי אפילו לאספקת כל תצרוכת הגז הירדנית על ידי ישראל. הדרך השנייה היא הנזלה. מצרים בנתה שני מפעלים ענקיים שיכולים להנזיל כ-17 BCM גז בשנה (כמעט פי 2 מהשימוש השנתי של ישראל). ישראל יכולה להעביר גז בצינור המצרי (ממנו הביאו בעבר גז לישראל) אל מפעלי ההנזלה המצריים שכרגע, מסיבות שונות, עומדים ללא שימוש וכל יום כזה עולה למצרים המון כסף. משם הגז יעבור במצב נוזלי לאירופה או לאסיה. למצרים אינטרסים אזוריים רבים, חלקם משותפים לישראל וחלקם מנוגדים לה. סביר להניח שקיים לחץ מצרי כלפי ישראל לייצא גז ותוך כדי זה, להשתמש במפעלי ההנזלה העצומים שלה.

גם ארה"ב וגם מצרים וירדן מייצגות חלק ממפת אינטרסים כלכליים וגיאו-פוליטיים שחלקם גלויים לנו וחלקם, לא ברור איזה חלק, לא. גם לא ברור כפי שכתבתי איזה חלק ממפת האינטרסים הוא אישי, של הנוגעים בדבר (תמיכה ציבורית, פופולאריות אלקטורלית ועוד) ואיזה חלק מהמפה מייצג אינטרסים לאומיים.

בהערת אגב, יש שתי אסכולות בישראל. אלה שטוענות שצריך להתחשב בלחצים בינלאומיים ואלה שטוענות שלא. שתי האסכולות נוהגות, לעיתים בקריצת עין, להתחלף זו בזו על פי העניין והשיוך הפוליטי.

(ג) חברות הגז טוענות, ובצדק, שעלויות פיתוח מאגר לוויתן מוערכות בכ-6-7 מיליארד דולרים ואף בנק או מוסד פיננסי לא ייתן את המימון הזה אם לא יהיה תזרים הכנסות ראוי כנגד החזרי ההלוואה ותזרים כזה יכול לבוא רק מייצוא, כך שפיתוח לוויתן מחייב ייצוא. המתנגדים כמובן טוענים שאין צורך לפתח את לוויתן כרגע.

 

5. מונופול – יש? אין? יהיה? לא יהיה?

כיום דלק ונובל אנרג'י שולטות במאגרי הגז. מתווה הגז קובע את הדבר הבא: דלק תמכור את אחזקותיה בתמר בתוך מקסימום 6 שנים, תמכור את כריש ותנין שמהווים ביחד בסך הכל כ-6% מהמאגרים ותישאר רק עם האחזקות בלוויתן שמהוות כ-62% ממאגרי הגז. נובל אנרג'י מחויבת במתווה למכור את כריש ותנין הקטנים אבל בשונה מדלק, את תמר היא לא מחויבת למכור אלא רק לרדת באחזקותיה מ-36% ל-25%. בפועל המתווה משאיר את דלק ונובל כמונופול בשש השנים הקרובות ולאחר מכן רק נובל אנרג'י תישאר מונופול כשדלק לא, אבל עדיין המבנה מבחינת תחרות יהיה מאוד בעייתי. יש לזכור שמאגר תמר עתיד להתרוקן הרבה לפני לוויתן ואם לא יימצאו מאגרים אחרים, לוויתן בשליטת דלק ונובל ימשיך בעתיד להיות מונופול. בכל מקרה, גם מאגר תמר יימכר לאחר שרוב הגז שיש בו כבר נמכר בחוזים ארוכי טווח, גם אם לא הועבר עדיין ולא התקבלה התמורה. המכירה וקביעת המחיר ייעשו בתמר תחת מבנה מונופוליסטי בכל הקשור למכירות מקומיות. למעשה בלי למצוא עוד 2-3 לוויתנים, אי אפשר ליצור תחרות במשק הגז. נקודה. יש מבנה מונופוליסטי והוא יישאר כזה וצריך לדעת להתמודד עם זה. בנוסף צריך לזכור שיש קיבולת מוגבלת לצריכת גז ע"י מדינת ישראל ומספר מצומצם של צינורות – כרגע אחד – וחוזים על אספקת גז עושים ל-10 ול-20 שנים קדימה. ליצור תחרות במבנה כזה זו משימה בלתי אפשרית. הפתרון צריך לבוא מכיוון אחר.

6. האם זה נכון שחברות גז נוספות לא באות לכאן?

זה נכון. למה? יש כמה אפשרויות. תלוי את מי שואלים. הנה דוגמאות: בגלל שמשק הגז העולמי בבעיית מחירים. בגלל התנהלות הזיג-זג הממשלתית. בגלל שאין כבר עתודות גז. בגלל האווירה האנטי-תאגידית בארץ. בגלל שנותנים הכל לתשובה ולנובל. בגלל שחברות הגז והנפט עובדות עם מדינות עוינות שלוחצות עליהן. ועוד ועוד.

7. הסכמים אסור לשנות. האמנם?

ישראל היא לא המדינה הראשונה שמשנה רגולציה בעקבות מציאת כמויות משמעותיות של גז. קדמו לה מדינות מפותחות שחברות ב-OECD כמו ארה"ב, הולנד, אנגליה, נורווגיה ועוד, שווקים מתעוררים כמו ארגנטינה, מקסיקו ועוד, וגם מדינות לא דמוקרטיות כגון שכנותינו במזרח התיכון ועוד. לא אלאה אתכם בשינויים. נעשו שינויים מכל הסוגים, דרמטיים יותר או פחות אבל העיקרון ברור – מדינות שמוצאים בשטחן מאגרי גז משמעותיים, פותחות הסכמים ומשנות רגולציה. החברות מוחות ומאיימות והמדינות משנות. נכון או לא? ככה זה עובד בכל העולם.

8. הם סיכנו את כספם אז מגיע להם. נכון או לא?

מבלי להיכנס לסכומים, חלק קטן יחסית מסך ההשקעה הולך לחיפושים. חלק הארי של ההשקעה הולך לפיתוח המאגר, רק לאחר שיודעים שהוא קיים ויש הערכה ברמת וודאות טובה לגבי כמות הגז במאגר. כלומר, הטענה שהחברות השקיעו מיליארדים בחיפושים ולקחו סיכונים גבוהים, איננה מדויקת בלשון המעטה. עם זאת, החברות השקיעו לא מעט כסף ומגיע להן להרוויח ולקבל על כך תשואה ראויה. מה וכמה? בסעיף הבא (אחרון לפני המסקנות וההמלצות).

9. אז מה המחיר הנכון? 3 דולר? 5 דולר?

אני לא חושב ששמעתי כל כך הרבה שקרים, רבעי אמיתות, עובדות לא רלוונטיות ונתונים שהוצאו לגמרי מהקשרם, כמו בנושא המחיר הראוי ליחידת גז. הבעיה היא שאין מחיר גז 'מקובל', כי המחיר מכל מאגר לכל מקום תלוי בהמון-המון גורמים. זה משתנה ממדינה למדינה וממאגר למאגר.

בשורה התחתונה, המתנגדים למתווה הגז טוענים שהמחיר לא יכול להיות גבוה יותר מ-3 דולרים וחברות הגז מצד שני, טוענות ש-5 דולרים הוא מחיר סביר ואפשר אף יותר, למרות שהמתווה הוריד את המחיר ל-4.7 דולרים.

ישבתי עם שני הצדדים. בנפרד כמובן. אף אחד לא הצליח לשכנע אותי שהמחיר בו הוא מצדד, הוא המחיר הסביר והראוי. אפשר לשכנע. כל מה שצריך זה להציג השוואה נכונה בין מחירים של מאגרים דומים מבחינת עלויות, גודל, השקעה, סיכון וכו' ומדינות עצמאיות מבחינה אנרגטית. אם אף אחד לא מראה השוואה כזאת, כנראה שאף אחד לא מציע את המחיר ההוגן, שנמצא אולי אי שם בין שני הצדדים.

אפשרות אחרת לקביעת המחיר היא דרך התשואה. אפשר לבדוק מהי התשואה המקובלת לחברות גז או למאגרים דומים לתמר ולוויתן בעולם, ומהתשואה הזו ניתן לחשב את המחיר ההוגן לגז הישראלי. המתנגדים למתווה טוענים שהתשואה המקובלת היא 8%-10%. חברות הגז מראות סטטיסטיקה שבה התשואה של תמר שעומדת על כ-22% היא במקום סביר בין תשואות חברות גז במדינות ה-OECD. תשואה של 8%-10% היא תשואה שאפשר לצפות לה מהשקעה מפוזרת סיכון בשוק המניות הישראלי או העולמי לאורך שנים, אז לא סביר שזו תהיה תשואה של חברת גז בודדת, על כל הסיכונים הכרוכים בפעילותה. גם בהשוואה למכפילי חברות בשוק ההון, התשואה של מתנגדי המתווה איננה הגיונית. מצד שני, גם ההשוואה של חברות הגז למדינות ה-OECD לא רלוונטית. רובן למשל לא עצמאיות אנרגטית, אז איך אפשר להשוות?

העובדה שאיש לא מצליח להראות בצורה נכונה ואמיתית מה המחיר ההוגן או מה התשואה ההוגנת, אומרת שהאמת לא נמצאת אצל אף אחד מהצדדים. איפה ביניהם? שאלה טובה.

10. סיכום, מסקנות והמלצות

אני לא יודע מה המחיר הראוי ליחידת גז. גם השרים שהצביעו על המתווה לא יודעים. גם חברי הכנסת שכנראה יצביעו, לא יודעים. אז איך הם מצביעים? וחייבים למצוא את המחיר ההוגן, כי תחרות אין כאן, אז אין מחיר שוק. רק מחיר הוגן שייקבע.

לגבי הייצוא, האם נעשתה עבודה רצינית על ידי צוות רציני שבדק את כל ההיבטים הלאומיים וקבע האם כדאי לייצא ולפגוע בעצמאות האנרגטית של מדינת ישראל בשביל הסכומים שיתקבלו ולאור הלחצים והאינטרסים הגיאו-פוליטיים? כנראה שלא.

אגב כדי לשמר את הביטחון האנרגטי של המדינה, יש צורך לפחות לפתח את מאגר 'תמר דרום מערב' (בארות ליד תמר) ולהעביר משם צינור נוסף לישראל, כדי לבטל את התלות בצינור אחד. זה חייב להופיע במתווה וזה לא קיים שם אבל ניתן לכלול את זה במסגרת השיקולים הלאומיים.

לסיכום, אין לשרים ולח"כים את הכלים והיכולת לקבוע האם המתווה נכון או לא. כדי שתהיה הצבעה נכונה, השרים וחברי הכנסת צריכים לקבל תשובות לשתי שאלות: (א) מהו המחיר ההוגן ליחידת גז (ב) האם נעשו כל השיקולים הלאומיים הרלוונטיים בקביעת היקף הייצוא מהמאגרים. עד שלא יתקבלו תשובות טובות לשתי השאלות הללו, אסור לאשר את המתווה. יש עוד המון עניינים, אחד מהם ציינתי לעיל, אבל אלה השניים שמשליכים על הרוב. אפשר לקבל את התשובות די מהר ואם לא נעשתה עבודה רצינית באשר לנושא הייצוא, אפשר לחכות עוד קצת ולעשות את העבודה הזאת. לא יקרה כלום ברמה הלאומית. מצד שני, אסור לאשר מתווה שבו המחירים אולי לא הוגנים, ושהוא נעשה כתוצאה מאי-יכולת עמידה בלחצים, ואולי נגוע באינטרסים אישיים שבאים על חשבון האינטרסים הלאומיים.

רויטרס רויטרס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

עוד פוסטים מזירת הניתוחים

כתבות שאולי פיספסתם

*#