אלה אלקלעי
אלה אלקלעי

בימים אלו חברי וחברות כנסת מימין ומשמאל הגיעו למסקנה שהחוק להפללת לקוח זנות הוא פתרון טוב מפתרונות אחרים שנוסו בעבר במקומותינו ובמקומות אחרים. החוק מהווה הכרה בכך שבמרבית המקרים, בעיקר גברים הם אלה ש"מייצרים זונות" ובלי הפללת הלקוח, לא נעצור את פס הייצור הזה.

לצד החוק, פיתוח אג"ח חברתי שיממן טיפול בנשים העוסקות בתחום כיום ישנה את גורלן של 12 אלף העוסקות והעוסקים בזנות כיום ו-11,700 ילדיהן - וכל זאת מבלי להכביד על תקציב המדינה.

זנות תופסת אותנו במקום בעייתי מסיבות רבות ומגוונות: זה המקצוע העתיק בעולם ולכן נדמה לנו שהוא בר קיימא ואין מה להילחם בתופעה. בנוסף, בעולם המערבי הליברלי שמקדש את זכות הבחירה - נוח לנו לחשוב שהעיסוק בזנות, מלבד במקרי קיצון, נובע מבחירה.

הספרות, הסרטים, הסדרות בטלוויזיה, כולן מתייחסות לזנות כתופעה חברתית שולית אבל לגיטימית. כמעט ואין סדרת משטרה בלי מועדון חשפנות, והמודל שנוח לנו לקבל דומה לזה של הסרט אשה יפה, שבו ג'וליה רוברטס היא הזונה טובה שהגיבור מתאהב בה ומחזיר למוטב. התמונות הללו מעוותות את ההבנה שלנו את הבעיה וממדיה. הן לא מראות את הצד האמיתי, זה שלא מצטלם יפה, ואינן מראות את הילדים של העוסקות בזנות ואת גורלם. יש להניח גם כי ההבדל בתפיסת מין של גברים ונשים משפיע על ההבנה של יכולת הבחירה ועל הנכונות להשקיע בטיפול בה.

אשליית הבחירה

חשוב להבין שהיכולת של אשה בת שלושים שנאנסה לראשונה בגיל שש, שמונה או עשר, והתגלגלה משם לרחוב לבחור להפסיק לעסוק בזנות אינה ברת השוואה באף ממד ליכולת של אשה בת שלושים לעשות הסבה מקצועית בכל תחום אחר. חשוב להבין שגם אם אשה בת 25 מחליטה להשלים את ההכנסה הפנויה כנערת ליווי, יכולתה בגיל 30 לקום בבוקר להסתכל במראה ולהחליט לבד, בלי עזרה, לעשות הסבה מקצועית מוטלת בספק.

חשוב להבין שגם הטיעון הכלכלי, לפיו כדאי לאשה לעסוק בזנות, והיא עוסקת בזה בגלל שהיא "מרוויחה אחלה כסף", לא באמת נכון. כ-50% מההכנסה של מרבית העוסקות בזנות הולכת לסרסור, 25% לסמים ואלכוהול ורק 25% מההכנסה, כ-27 אלף שקל בשנה, עומדים לרשותה לשאר צרכיה. אילו אותה אשה היתה מועסקת בשכר מינימום היא היתה מרוויחה כ–58 אלף שקל בשנה - דהיינו תוספת של כ-31 אלף שקל בשנה להכנסתה הפנויה.

באוגוסט 2017 השלימו המרכז הבינתחומי הרצליה וארגון Social Finance Israel (SFI), עבודת מחקר מקיפה שכותרתה "אומדן כלכלי לעלויות הזנות במדינת ישראל".

להלן כמה נתוני בסיס:

יש 12 אלף אנשים שעוסקים בזנות; 95% מהם נשים.

3 מכל 4 נשים העוסקות בזנות, מעוניינות להפסיק לעבוד בזנות.

1 מכל 20 נשים העוסקות בזנות מטופלת במסגרת שיקום.

2 מכל 10 נשים מטופלות משתקמת.

יש 11,700 ילדים לנשים בזנות.

בשורה התחתונה העלות למשק היא 323 מיליון שקל בכל שנה

בדומה לסוגיות חברתיות רבות, מלבד המצוקה האנושית והחברתית - תופעת הזנות גוררת עלויות כלכליות משמעותיות למשלם המסים. כך לדוגמא, העלות הישירה של טיפול בילדים של העוסקות בזנות לקופת הרווחה היא כ-188 מיליון שקל בשנה.

יש לנו אינטרס חברתי לעצור את התופעה, וההצלחות של חוקים להפללת הלקוח במדינות שונות בעולם מעידים שזה המסלול הנכון להעביר את הזנות מהעולם. ברור שיש לנו אינטרס חברתי לסייע לזונות ובני ביתן להשתקם, אבל מעבר לכך, המשמעות של הנתונים הבסיסיים שעולים מהמחקר של הבינתחומי ו-SFI היא שיש לנו גם אינטרס כלכלי. אינטרס הנותן בסיס מאוד נח למימון פעילות שיקום.

האחריות היא עדיין של המדינה, אבל אג"ח חברתי מעביר בפועל את הסיכון והתפעול של תכנית השיקום מהמדינה לחברה (society). גופי השקעה ממנים, ארגונים חברתיים מבצעים את הפעילות והמדינה מגדירה את הקריטריונים להצלחה ומשלמת החזר רק אם התוכנית עומדת ביעדים החברתיים, ובכך מביאה לחיסכון התקציבי המוסכם.

בתהליך הזה לא נוצר למדינה כפל עלויות (עלות שוטפת + עלות טיפול), אין כל גידול בתקציב לאורך זמן, ההפך הוא הנכון - "האיש השמן" מרזה. אם, לצורך הדוגמא, יוחלט על פיילוט שיקומי שיוציא ממעגל הזנות 10% מהנשים הפעילות בתחום, החיסכון לקופת המדינה יהיה 32 מיליון שקל בכל שנה או 320 מיליון שקל על פני עשור. אם נניח כי התקציב העומד לרשות תכנית השיקום הוא רק 50% מהחיסכון הנוצר לקופת המדינה על פני עשור - הרי שלרשות הגופים המשקמים יעמוד תקציב של 160 מיליון שקל לשיקום של 1,200 נשים. 160 מיליון שקל שאינם תוספת לתקציב, אלא רק חצי מהחיסכון שהצלחה בשיקום הנשים הללו ייצר.

שילוב של תכניות שיקום אינטנסיביות, לצד העברת החוק להפללת הלקוח, יעשו היסטוריה ויעלימו מהנוף הציבורי את אחת התופעות הבזויות שתרם התגברנו עליה כחברה. תכניות השיקום יחסכו 323 מיליון שקל בשנה לקופת המדינה ויתנו סיכוי לכ-24 אלף אנשים בהווה ובעתיד, להשתלב בחברה ובכלכלה, ואת אותו סיכוי לשמחה ואהבה בחייהם כמו לכולנו.

יתרה מזו, השקה של תכנית כזו בישראל תוכל לייצר פרקטיקה חדשנית בקנה מידה עולמי ולסייע למדינות רבות המחפשות את הדרך הנכונה להתמודד עם הבעיה הכאובה הזו.

אלה אלקלעי

אלה אלקלעי | אלה אלקלעי

עובדת בבית ההשקעות IBI מ-1991 ומכהנת כיום כסמנכ"ל פיתוח עסקי וכיו"ר IBI ניהול תיקי השקעות.

החלה את דרכה כאנליסטית פרמצבטיקה, פיתחה וניהלה את מחלקת המחקר של IBI.

הקימה ב- 2012 את "תשקיעי בעצמך" - פורום פיננסים לנשים מבית IBI, הכולל מפגשים ופעילויות שונות עבור נשים שרוצות להבין יותר בעניינים פיננסיים.

מחוץ לגרף: מכהנת כיו"ר שדולת הנשים וכיו"ר ועדת מענקים של הקרן החדשה לישראל, חברת הנהלה בעמותת מעלה וחברת ועדת השקעות של IVN.
השתתפה בכתיבת הדו"ח "שוק הון חברתי", בחסות קרן יד הנדיב ובהובלת עו"ד דידי לחמן מסר ומר ירום אריאב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker