העיר שעתידה מאחוריה: כך נהפכה ירושלים לעיר ענייה, נחשלת וערבית-חרדית

עפר גרידינגר פרש מתפקידו כראש אגף התכנון בעיריית ירושלים, וחשף את הבעיות והסתירות בפעולות גופי התכנון בירושלים בעשרות השנים האחרונות. ניתן רק לקוות שמי שיחליפו אותו ייאבקו יותר כדי לתקן את הקלקולים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גרידינגר בהר הרצל, בחודש שעבר. לדבריו, "כל עוד לא נפתור את בעיות מזרח ירושלים לא נפתור את הבעיה של מערב ירושלים",
עפר גרידינגרצילום: אמיל סלמן

מזל שאנשים פורשים מתפקידם. זה מאפשר להם לתת ראיונות פרישה, שבהם הם מדברים על הדברים שכרגיל לא מדברים עליהם. האחרון בז'אנר הזה הוא עפר גרידינגר, שפרש מתפקידו כראש אגף התכנון בעיריית ירושלים. בראיון עם ניר חסון, הוא מתחיל מהעיקרון המנחה העיקרי ואולי היחיד של כל תהפוכות התכנון בעיר: לשמור על רוב יהודי, ובפרט לשאוף ליחס של 70% יהודים ורק 30% ערבים. בראיון לא נאמר מה קרה בפועל, אז הנה הגרף:

כפי שניתן לראות, היחס 30:70 נפרץ לפני כ-25 שנים, וכיום אנחנו מתקרבים ליחס של 40:60.

דבר נוסף שניתן לראות הוא שעיקר הגידול של העיר הוא בחלקה המזרחי (בשכונות החדשות נוה יעקב, פסגת זאב, הגבעה הצרפתית, תלפיות מזרח, הר חומה, וכו'). זה משקף את התהליך שהוביל לבעיות האיזון הדמוגרפי של העיר. כשסיפחו את מזרח העיר ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, לא סיפחו רק את "מזרח העיר". סיפחו גם שטח ענק מסביב, ובעיקר בליטה גדולה לכיוון צפון, ובס"ה 70 קמ"ר (העיר המערבית היתה רק 38 קמ"ר). הסיבה היתה הרצון לכלול את שדה התעופה בעטרות. שדה התעופה הזה אכן תפקד כשדה התעופה של ירושלים לטיסות פנימיות בשנים 2000-1970, אז נסגר מסיבות ביטחוניות כשהתחילה האינתיפאדה השנייה. כיום כבר ברור שהוא לא יחזור לפעול, ומתכננים שם שכונת מגורים נוספת.

אבל כל השטח שסופח כדי ליצור רצף טריטוריאלי עד שדה התעופה נשאר איתנו (ובגלל חוק יסוד ירושלים גם אין סיכוי אמיתי שאי פעם ניפרד ממנו). והבעיה היא שיחד עם כל השטח הזה סיפחו גם די הרבה ערבים שגרו בו. ומסתבר שקצב הגידול שלהם גבוה, ובחלק מהזמן אפילו היה יותר גבוה מזה של האוכלוסייה החרדית. את זה אפשר לראות בגרף של אוכלוסיית התלמידים בירושלים כשהם מחולקים לפי זרמים:

מה זה אומר על עתידה של ירושלים? זה אומר מה שידוע וברור לכל מי שמסתכל על הנתונים: תחת שלטון הימין ירושלים בירת הנצח איבדה את האפשרות להיות עיר ציונית מובילה, ונהפכה לעיר ענייה, נחשלת, ערבית-חרדית. זה בא לידי ביטוי למשל בהידרדרות הקבועה שלה במדד החברתי-כלכלי של הלמ"ס. וכשזו האוכלוסייה הדומיננטית והגדלה, אין מה לצפות לשיפור.

כדי להמחיש את המצב, הנה תיאור של רמת התעסוקה בערי ישראל בצירים של שכירים מול עצמאים. בערים יהודיות-ציוניות 45%-55% מהאוכלוסייה הם שכירים ועוד 2%-7% עצמאים. תל-אביב מובילה ברמות התעסוקה שבה. ירושלים, לעומת זאת, נמצאת על התפר בין הדבוקה של הערים הערביות לדבוקה של הערים החרדיות, עם כ-33% שכירים וכ-3% עצמאים.

וחזרה לתכנון. אחרי 54 שנים של עיר מורחבת ומאוחדת, גרידינגר מסכם ש"יצרנו עיר שמאוד קשה לתקן". כדי לשמור על היתרון המספרי של היהודים, שמים דגש על בנייה למגורים. זה גורם למגוון בעיות:

1. הרס שטחים פתוחים וטבעיים כדי לאפשר בנייה מהירה וקלה. לדוגמה תכנית רכס לבן שאושרה לאחרונה (שגרידינגר מזכיר ובצדק שבעצם היא על המדרון ולא על הרכס). זה יותר קל מהתחדשות עירונית בתוך השטח הבנוי כבר.

2. הבנייה בשטחים פתוחים גורמת לפרבור וצורך במכוניות פרטיות, כי תחבורה ציבורית לא יכולה להיות יעילה בעיר שפרוסה בדלילות על שטח נרחב. בלי תחבורה ציבורית טובה אי אפשר לגור בצפיפות, אבל בלי מגורים צפופים אי אפשר להצדיק תחבורה ציבורית טובה.

3. בניית מגדלים לכאורה כדי להגדיל את הצפיפות. אבל בין מגדלים צריך להשאיר מרווחים, אז הנטו לא כל כך שונה. בינתיים המגדלים פוגעים בקו הרקיע של העיר, מצילים על סביבותיהם, והאוכלוסייה החרדית למשל מסרבת לגור בהם. בנוסף התחזוקה שלהם יקרה, אז הם לא באמת מתאימים לעיר ענייה.

4. הכנסות העירייה מארנונה למגורים נמוכה יותר מהכנסות שהיו מתקבלות מארנונה אם היו בונים יותר לעסקים. בנוסף חלק ניכר מהאוכלוסייה ענייה ומקבלת הנחות ופטורים מארנונה.

לזכותו של גרידינגר הוא מזהה נכון את הבעיות והסתירות בפעולות גופי התכנון בירושלים בעשרות השנים האחרונות. כתושב העיר אני יכול רק לקוות שמי שיחליפו אותו ייאבקו יותר כדי לתקן את הקלקולים. ואז אולי הם לא יצטרכו לקטר כל כך הרבה בראיון הפרישה שלהם.

דרור פייטלסון

דרור פייטלסון | אטלס למאה ה-21

פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים ומספרים. אוהב לנסות להסביר דברים בצורה שקל להבין אותם, ובמיוחד אוהב כשזה מצליח ומישהו פתאום מבין משהו חדש. הבלוג הזה משלב את שני הדברים, ויתמקד בהצגה גרפית של נתונים כדי לחשוף מה אפשר להבין מהם. שואף להקשות על כל מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.

חלק מהטורים מבוססים על הספר "עידן הימין: ישראל 2018-1977 בראי הנתונים", שפורסם בתחילת 2019. בספר יש גם הפניה למקורות הנתונים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker